תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

איך זה מרגיש להיות דורון שחם?

Posted by עידו שחם ב- מאי 28, 2007

ישבתי מול המסך. צעדים מאחורי בישרו לי שאחי הקטן נכנס לחדר. הסתובבתי וראיתי אותו עומד במרחק מספר צעדים מאחורי, לבוש לקראת יציאה מהבית.

"מה אתה רואה?"

לחצתי על כפתור ה-pause.

"שיחה של גאון", מצביע לצד ימין של הוידאו, "עם…חכם אחד". רגע של שקט כשאני מבין שמה שאמרתי יותר מדי כללי.

"קוראים לגאון דיוויד צ'למרס, הוא אחד מהפילוסופים האהובים עלי. הם מדברים פה על הבעיה הקשה של המודעות."

"למה אתה מתכוון במודעות?" שאל אחי.

"שאלה טובה, באמת קשה להגדיר את זה ואין היום הגדרה מדויקת לגמרי." חשבתי לכמה רגעים. "הכוונה למודעות בהקשר הזה הוא שיש איזשהו מובן לאיך זה מרגיש להיות אתה, איך זה מרגיש להיות אני, איזשהו סובייקט שנמצא שם וחווה את העולם. למשל, כאשר אתה מסתכל על המסך, יש לך חוויה של הסתכלות על המסך, כמו כשאני מסתכל על המסך יש לי חוויה משלי של ההסתכלות על המסך. זו חוויה פרטית וסובייקטיבית והיא מרגישה בשבילך באיזשהי צורה, כמו שהיא מרגישה בשבילי באיזשהי צורה."

"עכשיו, צ'למרס מבדיל בין הבעיה הקלה של המודעות לבעיה הקשה של המודעות. לפי דעתו המדע יוכל להסביר את הצורות ההתנהגותיות של המודעות, למשל איך אנחנו מצליחים לזהות עצמים בעזרת הראיה, או איך אנו שומעים צליל מסוים ויודעים מה יצר אותו. לזה הוא קורה הבעיה הקלה."

דיוויד צ'למרס (David Chalmers), גם הפילוסוף שנראה הכי קול היום

"הבעיה הקשה של המודעות עוסקת בשאלה," עצרתי לפאוזה דרמטית קלה ועברתי לתון דיבור איטי יותר, "איך יתכן שמצבים פיזיקליים אובייקטיביים יגרמו לחוויה סובייקטיבית מודעת. אתה עשוי מאלקטרונים, אטומים, או איזה חומר פיזיקלי שלא יהיה. השאלה היא איך יתכן שהחומר הפיזיקלי הזה גורם לחוויה מודעת סובייקטיבית.""צ'למרס טוען שהמדע כפי שהוא היום לא יכול להסביר זאת באופן עקרוני. לפיו המדע עוסק בפונקציות ומבנים, ביחס החיצוני בין עצמים פיזיקליים מסוימים לבין עצמים אחרים. אבל המודעות היא תכונה פנימית, לא תכונה חיצונית, היא סובייקטיבית ולא ניתנת לתאור אובייקטיבי כפי שלמשל אפשר לתאר אלקטרון." עברתי לתון דיבור מהיר יותר, עם ההתלהבות לגבי הנושא ושנראה שאחי מקשיב בדריכות.

"תאר לעצמך שיש זומבי שהוא העתק פיזיקלי מדויק שלך, מלבד העובדה שהוא לא מרגיש כלום. הוא עמוד פה בדיוק כמו שאתה עומד, ומסתכל על המסך כמו שאתה מסתכל, אבל אין לו שום חוויה של זה, אין שום מובן של איך זה מרגיש בשבילו להסתכל על המסך. אם תצבוט אותו אז הוא יוכל לצעוק "אאוץ'" ולהתנהג לגמרי כאילו שכואב לו, אבל בעצם הזומבי הזה לא מרגיש בכלל את הכאב."

"עכשיו, השאלה היא אם אתה והזומבי שלך זהים לגמרי פיזיקלית, איך זה יכול להיות שאצלך החומר הפיזיקלי גורם לחוויה מודעת, אבל אצל הזומבי הוא לא? מה גורם להבדל הזה ביניכם?"

רגע של שקט. אחי מעמיד פנים כאילו שהוא נופל לאחור. אני עושה קולות של פיצוץ ועושה פנטומימה כאילו שהראש שלי מתפוצץ לחתיכות.

וכך הגעתי היום ממש באופן ספונטני לתת לכם הקדמה מקוצרת ביותר, וכנראה מלאה באי דיוקים, על אחת הבעיות הפילוסופיות והמדעיות הכי חמות היום – בעיית המודעות.

למרות שציירתי בדיאלוג פחות או יותר את הקווים הכלליים, מי שלא מכיר את הסיפור בכלל ורוצה להתעניין באופן יותר מעמיק, מוזמן להתחיל מהמאמר הידוע, לפעמים לשמצה, של Thomas Nagel הלא הוא What Is It Like To Be a Bat.במאמר ההזוי אך מאיר עיניים הזה נייגל מצביע על כך שהמדע, בתור תחום אשר מנסה להסביר כיצד פועל העולם על כל תופעותיו, מזניח מחוץ לתמונה דווקא את אחת התופעות היסודיות ביותר בקיומיינו שלא ניתן כמעט ולערער עליה – המודעות. לטענתו יש לה היבט קווליטטיבי, או קוואליה (qualia) אשר המדע אינו מצליח לתפוס ולא ברור כיצד הוא יוכל לעשות זאת, אם בכלל.

לחיזוק הקייס, נייגל טוען שקיים למשל איזשהו מובן לאיך זה מרגיש להיות עטלף (what it is like to be a bat) אשר כמובן עטלפים חווים. הבעיה היא שהמדע, תחום אשר עוסק בתופעות אובייקטיביות, אינו מסוגל לתאר את חוויתו הסובייקטיבית של העטלף. הוא יוכל אולי לתאר את התהליכים המוחיים אשר מתרחשים אצל העטלף וכיצד פועלת מערכת העצבים שלו. אבל לטענתו של נייגל זה לא מתאר בשום צורה איך זה מרגיש להיות עטלף.

מעבר לכך, גם אם נשים את המדע בצד ונפליג על כנפי הדימיון, לטענתו של נייגל נוכל אך ורק לדמיין איך זה מרגיש להיות אנחנו לכודים בתוך גוף של עטלף, ולא באמת איך זה מרגיש להיות עטלף. איננו מסוגלים למשל לתאר איך זה מרגיש להיות בעל חוש של סונאר כפי שיש לעטלף, דבר זה זר לנו לחלוטין. אפילו באטמן לא יודע איך זה מרגיש להיות עטלף כשהוא עוטה את התחפושת שלו, רק איך זה מרגיש בשבילו להיות בתחפושת של עטלף.

זומבים. אולי זה לא נראה ככה, אבל הם לא מרגישים כלום

אודה שקראתי את המאמר בפעם האחרונה לפני זמן מה ובתור סיינטיסט שכמוני הוא מאוד הרגיז אותי אז, אבל היום אני מרגיש יותר ויותר שנייגל עלה שם על משהו חשוב. צ'למרס מסביר זאת באופן מאוד מדויק ומתומצת בעזרת ההפרדה בין הבעיה הקלה של המודעות לבעיה הקשה, כפי שהסברתי פלוס מינוס בדיאלוג למעלה. מי שמעוניין לרדת למקור, מוזמן לקרוא את המאמר המצויין שלו Consciousness and its Place in Nature.

במאמרו הוא אף הולך ויוצא עם הצהרה לא שיגרתית בעולם הפילוסופי של היום, שדווקא התיאוריות המטריאליסטיות שגורסות שכל מה שיש בעולם הוא חומר נתקלות בצרות במה שקשור במודעות, בעוד לא כלה הקץ על הדואליזם-ים השונים. הוא אף הולך ומציע את הפאנפסיכיזם (Panpsychism) בתור פיתרון, שהנפש (mind) היא התכונה הבסיסית ביקום ולא החומר הפיזיקלי, והיא התכונה האינטרינסית של החומר הפיזיקלי. לפיכך יתכן שכל חומר פיזיקלי הינו בעצם בעל מודעות, אם כי קיימות רמות שונות של מודעות. תחשבו פעמיים בפעם הבאה שאתם מתכוונים לבעוט באבן.

הזכרתי גם בקצרה במהלך הדיאלוג את בעיית הזומבים, ניסוי מחשבה שנוי במחלוקת שבא להראות על כך שאין קשר הכרחי בין הפיזיקלי לתודעתי. יש מאמר של Todd Moody שמסביר לא רע בכלל את ניסוי המחשבה הזה Conversations with Zombies. בנוסף יש מאמר מקיף באינצקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (מקור מעולה ומאוד מהימן לפילוסופיה) של מי שהעלה במקור, באופן מפורש לפחות, את ניסוי המחשבה האימתי הזה (מלשון סרטי אימה), Robert Kirk.

אגב, הראיון המדובר עם צ'למרס שצפיתי בו אומנם מתחיל צולע, אבל נהייה באיזשהו שלב מאוד מעניין ומגיעים לדבר בו על דברים נוספים חוץ מבעיית המודעות. הוא מומלץ גם למי שאין לו כוח לקרוא כל כך הרבה ובכל זאת רוצה לדעת מה יש למומחים לומר.כמובן אני מציג פה רק צד אחד של המתרס. יש מספיק מתנגדים למה שאנשים כמו נייגל וצ'למרס אומרים, למשל דניאל דנט (Daniel Dennett), או הזוג פול ופטרישיה צ'רצ'לנד (Churchland).

אני מקווה שלפחות קיבלתם הצצה לבעייה הסבוכה הזו שמיטב מהמוחות של היום עוסקים בה לא רק בפילוסופיה, אלא גם כמובן במדע בניסיון אמיץ לגלות איפה במוח נמצאת המודעות, דבר אשר אינו ברור היום. אני מקווה גם שאם הנושא מעניין אתכם, יש מספיק קצוות חוט מפה שתוכלו למשוך וללכת הלאה.

הפוסט הזה מוקדש לאחי, דורון, שאיתו ניהלתי את הדיאלוג לפני שעות ספורות, ונאלץ לספוג ביום יום לא מעט מהדברים שאני אומר ואיכשהו לנסות ולהשאר שפוי. בהזדמנות זו אני גם רוצה להודות לליעד מודריק האדירה שלקחתי אצלה קורס על מודעות בסמסטר הקודם ופרסה בפני, ובפני עוד כמה עשרות ברי מזל, בצורה מדהימה את התחום הפילוסופי המרתק הזה.

מודעות פרסומת

2 תגובות to “איך זה מרגיש להיות דורון שחם?”

  1. amirach said

    וואו, נשמע ממש מעניין וחבל שאין לי יותר זמן להשקיע בזה כרגע.. אני גם ככה לא מספיק אחרי אפלטון שהורג אותי כל פעם מחדש, ואני קצת תקוע בויטגנשטיין שבעיקר מבלבל אותי היום.
    מאיזו אוניברסיטה הקורס?

  2. lev1 said

    מלבב לגלות שישנם עוד אנשים שתוהים על שאלות קיומיות כמו… מי אני? במובן של חווית ההוויה, מה נקרא להיות… לחוות מציאות.
    אולי לא היתי משייך את זה דווקא לפילוסופיה כי זה מדע הקיום שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: