תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for מאי, 2008

מדעי הרוח

Posted by עידו שחם ב- מאי 27, 2008

המורה שלי, רוברט, שלח לי כתבה על ג'יל בולט, מדענית מוח שחוותה הערה (מלשון התעוררות) בעקבות שבץ מוחי. ראיתי שיש לה הרצאה במסגרת המופלאה הקרויה TED, ורצתי לראות:

[gv data="UyyjU8fzEYU"][/gv]

קודם כל, הולי פאקינג שיט, ההרצאה הזאת מרטיטה! מה שהיא עברה לא נשמע פחות מעצום. אבל היא לא הראשונה. אנחנו יודעים לפחות על בודהה שחווה ככל הנראה משהו כזה, ועוד אנשים בעקבותיו וככל הנראה גם לפניו בבודהיזם ובמסורות שונות או בשום מסורת בכלל.

אבל יש משהו שונה הפעם. מדענית אמריקאית שחוקרת את המוח, דהיינו מישהי ששרויה מאוד באנליטיות ובתאוריות, חווה פאקינג הערה על בשרה. ויש לה תיאוריה לגבי זה. היא אומרת שהאגו, החלק שעוסק באני ואני ואני ואני ואני ובעבר ובעתיד ולא מסוגל להיות בהווה, זה שמבדיל בין הכל, כל זה נמצא במוח השמאלי. והחלק שנמצא בהווה, זה שמקבל אינפוט חושי אינסופי ומשתנה ללא הפסקה, ומרגיש מאוחד עם הכל, נמצא בחלק הימני של המוח. ובעקבות הדימום שהיה לה בחלק השמאלי של המוח היא הצליחה לחוות הערה.

הזוי בטירוף. אולי אנחנו בניצנים של עידן חדש, עידן שיקח את המושג מדעי הרוח למקום אחר לגמרי. האם זה אומר שיצליחו לגלות מה קורה לאנשים מוערים, ולהביא את הלא מוערים במשיכה של סכין, לחיצה של כפתור, או בליעה של גלולה אל ההערה? אינסטנט קארמה? מצד אחד, אולי. בזן בודהיזם כבר אמרו מזמן שההערה מגיעה פתאום בבום וטראח. בודהיסטים אחרים אומרים שצריך לעבוד על זה באופן שיטתי ומתודולוגי שכזה, אולי אפילו במשך עשרות גלגולים. מצד שלישי, כל אלה רק מילים.

מצויין לראות שמדענים מתקרבים למה שקרוי עולם הרוח, ומי יתן ויהיו עוד, וגם רוחניים שיתקרבו למה שקרוי עולם המדע, אושו כבר אמר שזה בדיוק מה שצריך להיעשות. שימו לב אגב לאיטליקס. כל החצייה הזאת בין העולם לכזה או אחר היא חסרת פשר מלכתחילה מכיוון שהיא קיימת רק בצורה רעיונית ותו לא, משקפיים שונים להסתכלות על אותו הדבר, מה שהוא לא יהיה. וככל שנלבש יותר משקפיים, נסתכל מכמה שיותר זוויות, נזנח את האגו שלנו מאחורה, נבין יותר טוב את חוסר ההבנה שלנו, אז נהיה יותר פתוחים, עירניים, ורק אולי אז נוכל להביא את האנושות לעידן חדש. אמן!

Posted in מדע, פילוסופיה, רוחניות | 1 Comment »

ת'ינק ביג

Posted by עידו שחם ב- מאי 26, 2008

אמן נורדי אחד, אריק נורדננקאר, הלך ושלח מזוודה עם מכשירי מעקב של GPS. בעזרת ניתוב שלה ממקום למקום עם DHL הוא צייר את הפורטרייט שלו על גבי הגלובוס. ספק פרסומת מחתרתית ל-DHL, ספק שימוש מדליק לגלובליזציה, ספק מתיחה, אותי זה הדליק. נותן גם חשק לצאת לטייל שוב ברחבי העולם האדיר הזה:

[gv data="irDEzQovftM"][/gv]

Posted in כלבו | 2 Comments »

פה הולך הכלב

Posted by עידו שחם ב- מאי 21, 2008

לראות את פיית', הכלבה ההולכת על שתיים מזכיר לי למה אני כל כך אוהב כלבים. הם לא מתלוננים, פשוט מתאימים את עצמם למצב ומוציאים ממנו את כל מה שאפשר, מכונות הלמידה המופלאות האלה. זה והם ממש חמודים, פיית' פשוט מדהימה. כשלקחתי את הכלב הראשון שלי הביתה הפתיע אותי איך הוא מתעטש ומשתעל כמו בני אדם (או איך בני אדם משתעלים ומתעטשים כמו כלבים?). לראות כלבה שהולכת כמו בן אדם אבל עדיין מתנהגת כמו כלבה זרק אותי מהמרפסת:

[gv data="aZsV4R3XJKk"][/gv]

Posted in כלבו | Leave a Comment »

Museek, אקורד הסיום

Posted by עידו שחם ב- מאי 20, 2008

איך להתחיל את הפוסט הזה? קצת קשה לי כי העניין היה מאוד קרוב לליבי והשקענו (לדרמן + דורי + אני = צוות מיוסיק) בזה לא מעט דם יזע ודמעות. טוב, אהיה תכל'סי. אנחנו סוגרים את אתר Museek בוכה

האתר מת בין כה וכה. אין כמעט מבקרים בעוד אנחנו משלמים ממיטב כספינו על האיחסון. אין לנו זמן להשקיע בו, ואתר שלא מוסיפים לו תוכן ופיצ'רים פשוט לא יכול להמשיך לשרוד בעולם הקצבי של היום. איפה היו גוגל אם הם היו מסתפקים רק במנוע החיפוש? כנראה זיכרון שכוח אל כמו אלטוויסטה. למען דור העתיד ויזמים שעומדים לפתח איזשהו אתר משלהם, אני רוצה לשתף את הטעויות שעשינו במיוסיק.

smashed_guitar003.jpgטכנולוגיה מורכבת מדי. הלכנו על GWT כדי לבנות את האתר בסגנון של אפליקציה AJAX-ית. אמנם הצלחנו להרים אפליקציה די מורכבת בזמן יחסית קצר (כ-3 חודשים) מבלי להבין כמעט ב-JavaScript והבדלים בין דפדפנים. טוב, זה שקר לבן, כי בלא מעט מקרים כן היינו צריכים לרדת לרמת הג'ווהסקריפט ולהבין למה דברים לא עובדים בפיירפוקס. בכל אופן, עם GWT יצא וואחד קוד ספגטי שממש קשה ומעצבן עכשיו לתחזק ולשפר, ולכן אין לנו חשק לתחזק ולשפר. לכו על טכנולוגיה כמה שיותר פשוטה, דהיינו PHP-ים וג'אווסקריפט ישיר. עזבו אתכם אנימציות וזיקוקי דינור. לכו על ממשק פשוט שיהיה לאחר מכן מאוד קל לשנות ולשפר.

האתר לא היה חברתי. הלכנו על מודל מיושן משהו בסגנון מנוע חיפוש שהרעיון שלו כבר התחיל לעבור מהעולם בכל מה שקשור למשאבי אנוש. לינקדאין היה כבר בסביבה, ומעט זמן אחרי שיצא מיוסיק נפתחה עונת הציד של הפלאגינים בפייסבוק. יותר נוח, נעים, פשוט, ומקובל להכיר אנשים חדשים דרך אנשים שאתה כבר מכיר, כמעט לכל מטרה שהיא. היה לנו דווקא רעיון שכזה בהתחלה, שכל מוזיקאי יוכל להזמין לאתר את החברים שלו ולסמן שהוא ניגן איתם. ירדנו מזה כי נתקלנו בהרבה שאלות פתוחות לגבי האינטראקציה וקשיים טכנולוגיים שהרגשנו שלא יכלנו לפתור בזמן הנתון. אבל היום אין ספק. רשתות חברתיות זה מה שהולך, ואם הייתי מפתח מחדש את מיוסיק הייתי עושה את זה על גבי הרשת של מייספייס שיש בה כבר מלא מוזיקאים ורשימות חברים. נשאר רק להגיד עם מי ניגנתי, ולאפשר לי למצוא מוזיקאי במעגלי החברים שלי והמעגלים שלהם וכו'.

האתר לא היה תוסס. לא ייצרנו תוכן בסגנון בלוגים, חדשות, או מידע מעניין אחר. לא הוספנו פיצ'רים חדשים בהדרגה והודענו באופן שותף על כל השינויים שעשינו. כשהאתר נראה מת, אנשים יתפסו אותו ככה ולא יגיעו אליו הרבה מבקרים, או כשיגיעו לא ישארו בו הרבה זמן. מן הסתם ההמלצה היא לעשות את ההפך המוחלט – לייצר תוכן, להוסיף פיצ'רים, לתקן באגים, והכי חשוב להודיע על כך באופן שוטף. אפילו לרשום בלוג באתר עם כל מיני שטויות מצחיקות יכול לעזור לשמור עליו בחיים ולהזרים מבקרים באופן קבוע.

חסרה ויראליות. מהרגע שמוזיקאי נרשם לאתר פעם אחת, אין לו יותר מדי סיבות לחזור לאתר. לא הייתה מערכת הודעות פנימית שמשתמשים ירצו לחזור ולבדוק (רצינו, אבל לא נראה שהיה זמן לממש את זה). לא היה מנגנון מובנה להזמין אנשים נוספים, כמו מנגנון להזמין אנשים שניגנתי איתם כבר כמו שכתבתי מקודם. למשל בקונספט של "ניגנתי עם" אפשר לייצר רשתות כאלה עם איזשהו מוזיקאי במרכז ולראות עם מי הוא ניגן. אפשר לנצל את זה למטרה כיפית יותר, כמו להזין פנימה מוזיקאים ידועים ממקומות כמו ויקיפדיה או אמ"ג ולייצר תרשימים שכאלה שיהיה אפשר לראות איך מרושתים מוזיקאים ידועים האחד לשני. אולי יש כבר דבר כזה, ואם לא, זה יכול להיות סקסי ומשהו שאנשים יחזרו לראות ולהשתמש בו. עוד רעיון שצץ לי עכשיו, שמוזיקאים מקומיים יוכלו לראות אם אולי הם אשכרה מקושרים באיזשהו אופן נגינתי לאחד הגדולים. 6 דרגות מג'ימי הנדריקס?

לא היינו מחוייבים מספיק. בשלבים הראשוניים הייתי מאוד נלהב לגבי הפרויקט בתור מוזיקאי חובבן. שני חברי האחרים לפרויקט קצת פחות כי הם לא כבדים כמוני בעניין. בהתחלה זה היה בסדר, אבל ככל שהמשיך הזמן זה נתן את אותותיו. אין מה לעשות, צריך לעסוק בפרויקט שמלהיב אותך ואת שותפיך מאיזושהי סיבה. בד"כ הסיבה היא כסף, אז אם אין כסף חייבים משהו אחר. בחורות זו התשובה הבאה, ואמנם נרשמו פה ושם, אבל זה לא היה זה. וגם אני שמיוסיק היה קרוב לליבי נסעתי לי לטיול ארוך בהודו וכשחזרתי הצטרפתי לסטארט אפ ולא התכוונתי להחיות מחדש את האתר.

צריך שיווק באופן שוטף. נתתי בהתחלה פוש שיווקי לאתר ואז עצרתי. כשעשיתי פעילות שיווקית מאוד בלט שהיו יותר מבקרים לעומת הזמנים בהם לא עשיתי כלום. אי אפשר לצפות לעשות שיווק בזמן קצר ואז שהאתר יביא מבקרים מעצמו. מעט מאוד אתרים, אם יש כאלה בכלל, הם כדור שלג שכל מה שצריך לעשות זה לדחוף אותו למדרון הלבן. צריך לעשות שיווק כל הזמן בשביל להביא לאתר משתמשים חדשים ולהבין איך להחזיר אליו שוב ושוב משתמשים קיימים ואף לגרום להם להפיץ את הבשורה. כשאני אומר שיווק אגב אני לא מתכוון בהכרח לפרסום, אלא גם פעילות בפורומים, לדבר עם בלוגיסטים, ערוצי התקשורת השונים, לדאוג שהלינק נמצא בכל מיני מקומות, לחשוב על המיתוג, ועוד.

אז לא נעים, וחבל, ועצוב, ואני מתנצל ורוצה להגיד תודה ענקית קודם כל לצוות מיוסיק דורי ולדרמן שהצטרפו להרפתקאה הזאת, סיוון טולדו שתמך בנו והתעניין אפילו חודשים לאחר מכן, וכמובן לכל המוזיקאים והאנשים שרשומים לאתר, שעשו בו חיפושים, שאולי מצאו בו איזה שותף נחמד אפילו לג'אם אחד, ותודה לכל מי שעזר לדחוף את האתר והתלהב כמו גיאחה מהעונג שבת, רנן מסיטי מיול, 106fm שהקליטו ראיון איתי, וואלה שפרסמו עלינו כתבה, וכל בן אדם או ארגון אחר ששכחתי להזכיר פה, תודה!!!

אולי בכל זאת יש אור בקצה המנהרה. עם סגירת מיוסיק מונחת וואחד כפפה על הריצפה. אפשר בכלל לקחת את הרעיון לרמה בינלאומית ולעשות את הקונספט בכמה שפות כפלאגין למייספייס, בהנחה שאין שם עדיין דבר כזה. אז אם אתם מוזיקאים או מאוד מתחברים לרעיון, או מכירים מישהו שיתחבר, ומחפשים לעשות פרויקט מדליק אם סתם כגיקים משועממים בבית, או כפרויקטנטים בתיכון, או באוניברסיטה, או איפה שזה לא יהיה, לכו על זה! אני מוכן לתת קצת ייעוץ מהצד חינם-אין-כסף מנסיוני ולעזור למי שיישא את הלפיד המכובד הזה לבייג'ינג.

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, מוזיקה | 5 Comments »

פריקי נינטנדו התאחדו!

Posted by עידו שחם ב- מאי 19, 2008

ותבנו שולחן ענק שהוא לא רק בצורת שלט של נא"ס, אלא פאקינג עובד! ואפילו מגיע עם בחורה חמודה שאוהבת לשחק סופר מריו:

[gv data="2c3q9K4cHzY"][/gv]

יאללה, מי בונה שולט לסנא"ס? או הופך את אחד ממגדלי עזריאלי לגיימבוי עצום?

Posted in כלבו | Leave a Comment »

המנדט הבריטי

Posted by עידו שחם ב- מאי 16, 2008

שבוע שעבר היה ספיישל ביום שבת בתכנית זמן סוכר ברדיו 102fm. חגגו 60 שנה לסיום המנדט הבריטי בארץ. הקונספט – אמנים ישראלים עושים קאברים לאמנים בריטיים בהקלטות שקיימות כבר בשוק, או הקלטות מיוחדת לתכנית, או בוטלגים למיניהם. מן הפוך על הפוך נטול קפאין על חלב סויה שכזה לכבוד יום העצמאות.

הרעיון חמוד, אבל הביצוע בינוני לטעמי. ההגשה של דנה בלום היתה משעממת ומונוטונית להחריד, כאילו שהכריחו אותה לשבת שם בסטודיו ולהשמיע מלא מוזיקה שהיא לא אוהבת. אני לא יודע אם זה המצב. אם כן, אז חמור מאוד, שיביאו מגיש שמתחבר לעניין. ואם לא, אז לא יזיק לשתות איזה וודקה רד בול לפני התכנית ולהיות קצת יותר נחרץ ונמרץ בדיבורים. גם היו לדעתי יותר מדי דיבורים שקטעו כל רצף מוזיקלי אפשרי. הטריק הרדיופוני הרגיל זה להשמיע כמה שירים גב לגב, ומסתבר שזה אחלה טריק, מרגישים כשהוא חסר. ואם כבר רצף מוזיקלי, לא הרגשתי שהיתה איזשהי יד מכווינה מאחורי הפלייליסט. אפילו הרנדום באייפוד שלי יוצר פלייליסט יותר רציף מאשר מה שהיה בתכנית. היה אפשר למשל לעשות את זה כרונולוגית, דהיינו מקאברים לשירים הכי ישנים עד להכי חדשים, או ללכת לפי סיגנונות, או איזשהו משהו. דברו עם הטייסטו הקרוב לביתכם איך לבנות סט ליסט עצבני.

ימי המנדט הצוהלים

ולקאברים עצמם. אני לא כותב פה על כולם, אלא רק על אלה שעשו לי משהו או ממש לא.

נשיקה אהבה:

  1. איפה הילד – "Moonage Daydream" של דוויד בואי (דקות:שניות לתוך השידור – 3:00). אני מכיר את הגרסה הזו עוד מהאוסף שלהם מישהו שומע אותי, וזו גרסה בועטת לפנים עם קירות רעש של גיטרות מנסרות וקולות רקע נעימים. אפילו שיוצא לחמי קצת מבטא ישראלי, הוא מכפר על זה באנרגיה מעולה. פריק אאוט אין אה מונאג' דיידרים או יה!
  2. שרון מולדאבי – "Rehab" של היהודייה הענוגה איימי ווינהאוס (11:22). גרסה ברמה בינלאומית, מלאה בנשמה וגיטרות אקוסטיות עם רית'ם ובלוז.
  3. איתי פרל – "Satisfaction" של האבנים המתגלגלות (19:47). גרובי לו-פיי, מאוד חמוד ושונה מהמקור.
  4. רם אוריון – "From Despair to Where" של מטיפי הרחוב המאניים (41:34). מתחיל בינוני, אבל כשרם בועט בפדל הדיסטורשן ומתחיל לצרוח, ניכר מקולו ההטפה המאנית של ג'יימס דין בראדפילד מבלי לחקות אותו.
  5. לוקאץ' – "Clint Eastwood" של הגורילאז (66:17). פשוט העלה לי חיוך דבילי על הפנים. לוקאץ' תרגם את השיר לעברית בצורה ממש כיפית והביא אותה בהיפ הופ קולי.
  6. קארסיטרס – "Song 2" של בלר (75:26). קאברים טובים אר מייד אוב דיז. הם לקחו את השיר הזה למקום אחר לגמרי בעזרת גיטרות אקוסטיות ווקאלז יפיפיים כולל ביצוע אקפלה לריף הבאס שבשיר.

צועק אכזבה:

  1. אסף אבידן – "Oh Darling" של הביטלס (14:46). לאסף אבידן יש את אחד מהקולות האלה שמפלג את העולם לשניים כמו אנצ'ובי על פיצה, או שאוהבים או ששונאים. אני עם קבוצה ב'.
  2. שי נובלמן – "Village Green" של הקינקים (34:25). אני מת על שי, אבל ציפיתי להרבה הרבה יותר. הקאבר הזה לא עובד בשבילי.
  3. המכשפות – "Sweet Dreams" של יורית'מיקס (37:30). נשמע כמו סתם אחד מהשירים האחרים של המכשפות, רק עם מבטא ישראלי זוועתי באנגלית.
  4. רדיוגרם (או משהו כזה) – "Common People" של פאלפ (46:30). אם היינו רוצים שהסטרוקס יעשו קאבר לשיר היינו מחייגים לדוד סאם. יש כבר יותר מדי להקות שנשמעות בדיוק כמו הסטרוקס.
  5. שילה פרבר – "Angels" של רובי וויליאמס (88:40). בשביל נערה זועמת זה חתיכת קאבר משעמם, נשמע כמו אודישן בינוני לכוכב נולד 9.
  6. ברי סחרוף – "Heroes" של דויד בואי (104:22). שחיטה של פרה קדושה. המבטא הישראלי שלו פשוט מקלקל הכל, גורם לו להשמע כמו תייר ישראלי מסטול שמנסה לשיר עם הגיטרה ליד האש ומביך את עצמו בגדול.

בולטים בהעדרם אגב הם רוקפור, אנגלופילים מושבעים שיש להם גם קאבר מעולה ל-"Astronomy Domine" של פינק פלויד. בושה שלא כללו אותם. ואם כבר, הייתי עושה את כל הספיישל הזה אחרת. קאברים זה כל כך פורים. כהצדעה למנדט ושבעצם הבריטים עדיין עימנו, הייתי משמיע אמנים ישראלים שמושפעים חזק מהבריטים (שי נובלמן, רוקפור, העברית, משינה, קרח 9, וכו') ומשמיע גם את המקור לשם השוואה. אפשר להכניס ככה פחות אמנים, אבל יותר מוזיקה, ותוכן יותר מעניין.

אתם מוזמנים לשמוע בעצמכם את הספיישל (תודה לגולי על האכסון!) ולחוות דיעה אם אני סתם מניאק, או שיש דברים בגו, או גם וגם, או לא ולא. ואם אתם כבר בשוונג, תבקרו במגזין החדש של השרת העיוור איפה שכתבתי על שלושה אלבומים ישראלים שאני מאוד אוהב לפרוייקט 60 אלבומים לכבוד 60 שנות עצמאות. סופש מעולה!

Posted in מוזיקה | 4 Comments »

צרפתיות כוסיות רוצים בציצים

Posted by עידו שחם ב- מאי 16, 2008

הסתקרנתי לאחרונה להתחיל ולקבל מידע סטטיסטי על מבקרים בבלוג שלי מ-pMetrics (לינק קטן שאולי יביא לי קצת ג'ובות בבר הצידי). ובכן, גיליתי משהו משעשע ביותר.

שימו לב לאן מובילות תוצאות החיפוש בגוגל אימג'ס למילות המפתח צרפתיות כוסיות רוצים בציצים:

צרפתיות כוסיות רוצים בציצים

לפאקינג בלוג שלי! תוצאה ראשונה, שניה, רביעית ועוד! עם אפס השקעה ב-SEO אני שולטטטת בתוצאות למילות החיפוש הנחשקות והלא ברורות מבחינה תחבירית צרפתיות כוסיות רוצים בציצים! חיכיתי לזה כל חיי האומללים, עוד דקה מתוך 15 הדקות הלכה עברה לה.

כדי לחגוג את האירוע ואת הצרפתיות שעומדות לנחות בחופי הארץ בקיץ המתקרב, אני מביא לכם כמה צרפתיות כוסיות שאולי רוצים בציצי, ועל ידי הפוסט הזה גם מבטיח את מקומי בראש תוצאות החיפוש היוקרתיות ביותר האלה מעתה והלאה:

AlizeeEva GreenCarla Bruni

Posted in כלבו | 1 Comment »

המחזור של החמור

Posted by עידו שחם ב- מאי 15, 2008

ממלכת אוזה בפוסט מבורך על הפאוור טריו הכי עצבני שהיה בארץ אי פעם, Plastic Peacocks, ונותן להורדה חינמית לגמרי את האלבום הגנוז והשני שלהם Cycle of the Donkey (הלינקים להורדה נמצאים בתחתית הפוסט איפה שרשום איינץ, צוואי וכו') . יש לי את הגרסה הצרובה שלו מזה זמן מה, ואני ממליץ עליו בחום. הסאונד הרבה יותר טוב מאשר אלבום הבכורה, השירים יותר חדים ומגובשים, אבל עדיין נותנים אגרופים באוויר לכל הכיוונים כמו בן 16 שיכור על רחבת הפוגו. תשמעו שם גם שיר או שניים שרודשנסקי מנגן בהופעות טווסי החצות שלו, הרכב המשך מומלץ ביותר לטווסי הפלסטיק למי שעדיין לא מכיר.

בכל מקרה, האלבום הזה גם ככה לא הלך לראות אור, והאמנים המדוברים צרבו אותו למעריצים בעצמם, אז ריספקט על היוזמה. תורידו, תשמעו, תדממו מהאזניים. איזה דז'ה-וו יש לי פתאום, כאילו כתבתי את הפוסט הזה כבר פעם.

Posted in מוזיקה | Leave a Comment »

צרות גדולות בבורמה הקטנה

Posted by עידו שחם ב- מאי 14, 2008

קיבלתי אימייל מבחור טוב בשם גריידי שהכרתי בטיול להודו. במייל שלו הוא מדווח ישירות מבורמה מה לכל הרוחות קורה שם. אני ממליץ לכם לקחת 6 דקות כדי לקרוא אותו. גורם לי לרצות להכות בקיר מרוב תסכול איך אנשים יכולים להיות מרושעים עד היסוד בגלל רדיפה של בצע וכוח. כמו כן, אם אתם מעוניינים לעזור, כדאי שתזרימו את הכסף דרך הערוצים הנכונים אם אתם רוצים שזה באמת ישפיע. שוב, המייל הזה הוא לא איזה פורוורד אנונימי או סיפור מצוץ מהאצבע, אני מכיר את הבן אדם ששלח אותו.

From: "grady o'shaughnessy" <gradyo 'at' gmail.com>
Date:
14 May 2008 07:08:02 BDT
To:
"grady o'shaughnessy" <gradyo 'at' gmail.com>
Subject:
Burma Cyclone Relief – from Grady

Hello everyone,

I hope you're all doing well. For those of you who haven't heard, I am in Burma (aka Myanmar) and have been for the last three weeks. Thankfully, I was in the north when the cyclone came through on May 2 and am fine. I'm in Rangoon (aka Yangon) now and am writing on behalf of the Burmese people affected by the cyclone to ask for your help. Please take 10 minutes to read this. Believe me, it is worth your time.

In the little time I have been in Burma, I have been both appalled and inspired. Appalled by what I've learned of the military and junta government's oppression of the Burmese people. And amazed and inspired by how warm and welcoming the people are despite this treatment and how they've risen to the challenge of helping their fellow citizens while their government effectively will not. I could write pages about what I've learned from the people here (often spoken in hushed tones after they look over both shoulders) about the country's troubled history and tragic current situation. But I know you are all busy so I'll try to keep this short. Suffice it to say that the government's treatment of the people here is horrible, confusing and incredibly frustrating. I wouldn't believe half of it if I were not here.

As you know by now, over 60,000 people are presumed dead from the cyclone. And approximately 1.5 million affected, from a country with massive numbers already living in poverty (average income of all Burmese is under $3/day). For various reasons confounding the international community, the Burmese government has forbidden entry of international aid workers. Some say this is because they fear that it will appear that the government is incapable of caring for its own people (clearly the case), others say it is because of the fear they have of the message international workers will bring to the Burmese people, further eroding an already minimal support base (as if the Burmese people don't already know what's happening around the world or how bad they have it). Others say it is because the government doesn't want its upcoming referendum (essentially a forced vote to approve a constitution that will keep the military in power literally forever) disrupted. Others because the government wants to be the only face on the relief effort – one that's not working very well. It's probably a mix of these and many more. Some say it's because they just don't care; in the words of a man I spoke to this morning and echoed around the country, "They've never cared for us in the past. Why would they now?"

Regardless of the reason, it's so strange and awful that it's hard for most people to wrap their brains around it. On a personal note, I don't know that I've ever felt so angry about something and so 100% justified in that anger (despite trying like heck to learn from the Buddhist principles I keep getting exposed to..). There's nothing good about what the government is doing here.

While the aid workers are not getting in, aid shipments are. Unfortunately, much of that aid is not making it to the affected areas. There are reports that the government is keeping some for themselves, selling some for profit (some back to people who are trying to deliver it to the people that need it), swapping some of the high quality international goods for low grade stuff (keeping or selling the high quality stuff) and shipping that out to victims etc. The list of reports goes on and on.

What does this all mean? That the huge international aid efforts that most people hear about back home, while obviously well intentioned, are not having the effect that everyone, donors included, want. Unicef, Oxfam, Red Cross etc – all are having many of their efforts stymied by the government.

Disgusted by all of this, the local people around Rangoon have stopped waiting for aid to come from the government or outside. And they are taking matters into their own hands. It's incredible. Groups of volunteers are forming around the city, raising money, buying supplies and driving them out to affected areas themselves. And are proving to be the most effective means for aid in the country. Yet these groups are not immune from the problems with the government. They, too, are encountering resistance in their efforts. Police at checkpoints routinely confiscate aid before it can make it to affected areas. Some demand bribes, others demand that the aid groups give the materials to the government so that they can distribute. A claim no one believes. There is absolutely no faith in the government. I met a group yesterday that told me they had to break rice down into small packages as the normal 50 lb. bags are too obvious in cars. When they shop for goods, they have to split up, buying small amounts of aid here and there (tarps, rice, rehydration salts, medicines) to avoid arousing suspicion from police and the military who often confiscate the materials. Most meet in secret to do the same. Can you believe it??? All sad and all true.

Despite these problems, the local groups are making amazing progress. They are learning how to operate, becoming more efficient, and are doing an incredible job. Those that began in the immediate area around Rangoon are now extending operations into the Delta area.

When I got to Yangon and started asking around about where I could help, I was told that Western faces out on shopping or supply runs would only draw attention to their efforts. We were told, therefore, that we were most valuable as fundraisers. These people have the plan and the ability to help those affected by the cyclone. But they don't have the money.

That is where we come in – you, me and everyone you know. I don't like hitting people up for money, but in my time on the road over the last 8 months, there's one thing I've learned. That those of us in the Western world are incredibly fortunate to live where we do, to have the opportunities that we have, to afford the lifestyles we lead, and to have the freedoms we all take for granted. I had no idea what life was like for most people in the world until I left the US. As my friend Jen told me a long time ago, despite the problems or lack we think we may have, "we have more than 99.9% of the world". I now understand what she means.

So, please, take a minute, and a few bucks and donate. I recommend the Foundation for the People of Burma (www.foundationburma.org). The FPB is an American non-profit acting as a conduit for funding the ad hoc groups I mentioned before – those with no overhead, no red tape, and the ability to act within hours of receiving the much needed money. FPB is supporting groups like Gitameit Music School (www.gitameit.org), a school for gifted college-aged classical music students, who are doing work on the ground now. When the cyclone hit, they closed down classes, turned their practice room into a disaster relief operations center, and started delivering aid and coordinating doctors to affected areas. When I visited them yesterday, there were huge sacks of rice and boxes of medical supplies leaning up against a grand piano that will gather dust for a bit..

Thanks for your time, y'all. I love you all and look forward to seeing you again soon. And don't worry about me. I'm safe and happy. And will probably be out of the country by Sunday.

grady
P.S. Please send this to anyone and everyone you know who might want to help.

For those that would like to read more, please check out some of the links below.

Recent International News Coverage:
http://www.iht.com/articles/reuters/2008/05/14/asia/OUKWD-UK-MYANMAR-CYCLONE.php
http://www.latimes.com/news/nationworld/world/la-fg-myanmar14-2008may14,0,7404577.story
http://www.nytimes.com/2008/05/14/world/asia/14myanmar.html?ref=asia
http://english.aljazeera.net/NR/exeres/0DD2BC77-E0C5-4DD1-AD10-2D8D8C343782.htm
http://www.kansascity.com/105/story/618930.html

 

Posted in אקטואליה, כללי | Leave a Comment »

הוליוויד היר ת'יי קאם!

Posted by עידו שחם ב- מאי 12, 2008

אני מתעסק עכשיו בעולם בדיקות התוכנה, וצץ לי פתאום רעיון משעשע. בואו נבדוק עד כמה מנגנון זיהוי הסלבריטאים הזה באמת עובד ונראה האם הסלברטאים דומים לעצמם!

התאום ההוליוודי שלי, ג'וני דפ, דומה לעצמו רק ב-76%. באסה למפתחי האלגוריתם. מצד שני, יש לאיש הזה מאות פרצופים במאות תפקידים שונים, אז מה הפלא שהוא לא דומה לעצמו. ואפשר להיות קצת פילוסופיים ולשאול מה זה בעצם בכלל להיות דומה לעצמך. גם בודהה וגם הרקלייטוס אמרו לנו כבר מזמן שאין קביעות בעולם. אם התאים בגוף שלי מתים ונולדים כל הזמן חדשים, למה שאהיה בכלל דומה לעצמי ב-100%?

מסתבר שסקרלט ג'והנסן לא נראית בכלל כמו עצמה בעדיפות הראשונה, אלא יותר כמו לארה פלין בויל. תאומות אבודות, או סתם כוסיות דומות? אתם תשפטו:


אבל אם יש משהו אחד קבוע בעולם שאי אפשר להכנס בו לאותו הנהר פעמיים ואפילו לא פעם אחת, זה יקיר המערכת ארנולד שוורצנגר עם פני הברזל המגולפות היטב:

ומי הכי דומה לשימפנזה? ג'ט לי, אלברט איינשטיין, ומסתבר שאפילו יצחק רבין ז"ל:

בפעם הבאה שהולכים לעשות רימייק לסרט פרנקנשטיין, תקחו את דיוויד בקהאם לשחק בתפקיד הראשי ותחסכו שעות של איפור ואפקטים ממוחשבים:

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, כלבו | Leave a Comment »