תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

southside festival überpost nummer eins

Posted by עידו שחם ב- יוני 27, 2008

תל אביב-פראג על מטוס סילון עם חברת התעופה הצ'כית (מפה עם כל ציוני הדרך פה), פראג-שטוטגרט במטוס עם פרופלורים, שטוטגרט-טוטלינגן על הרכבת עם עוד מלא באי פסטיבל כולל כמה נחמדים שסיפרו לנו על דיל ממש זול כדי להגיע לשם, טוטלינגן-נויהאוזן אוב אק על טרמפ עם נהגת שלחוצה לשמוע את משחק גרמניה-פורטגל אפילו שהיא בקושי מבינה את הצרפתית שבוקעת מהרדיו ורגל שלא עוזבת את הגז בעקיפה של עשרות קילומטרים מסביב לפקקים, נויהאוזן אוב אק-שומקום עם אותה הנהגת המשוגעת, ואנחנו (אני ועמי שלו) נמצאים בתור להחליף את הכרטיסים הממוחשבים שלנו בכרטיסי סאות'סייד (רישמי | יאטובה בעיקר חובבני | דאסדינג (=הדבר) שתיעדו רישמית את האירוע בתמונות, וידאו, ועוד) אמיתיים בליל יום חמישי על גבול יום שישי. גרמניה ניצחה 3:2, והשמחה היתה רבה. הלכנו לאנשהו והקמנו את האוהל.

שש בבוקר ביום שישי והאוהל חם בטירוף מאור השמש ומלא ברעש הדיבורים והמוזיקה של השכנים שלנו. אני מנסה לישון עוד כמה שעות ומגיע בעיקר לנים לא נימי נים. בסוף קמנו, התארגנו, ויצאנו להסתובב. אוהלים עד האופק (שימו לב! שמתי מלא לינקים לתמונות כי פשוט אין מקום בפוסט לכולן. מי שרוצה לראות ברצף, שיכנס לפה), ילדים וילדות גרמנים וגרמניות, ובירה בכל כיוון. מסתבר שסאות'סייד ממוקם על חורבות שדה תעופה ישן ושהשאירו מאחור את מגדל הפיקוח ואת מסלול הנחיתה. מסלול הנחיתה מוביל להמראה שזה השטח של הבמות שסגור עד 3 ורבע. בינתיים יש דוכני אוכל ואת מה שאני קורא לו the great teenage wasteland.

כל אחד והקטע שלו. אנשים חובטים בפחיות בירה עם מקל גולף אל תוך הפח. אחרים לבושים כמו המצילים מבייוואץ' כולל המצוף האדום. אחרים שולפים קרטונים עם ציונים לבחורות שעוברות ליד. וכמובן משחק הספורט הרישמי של סאות'סייד – זורקים כדור כדי להפיל את הבקבוק שבאמצע, וכשזה נופל שותים כמה שיותר בירה שאפשר בעוד שמישהו מהנבחרת השניה רץ להרים אותו כמה שיותר מהר. הנבחרת שגומרת את פחיות הבירה שלה קודם מנצחת.

פה ושם אנחנו מדברים עם אנשים. למרות הגרמנית שלי, אני מסביר שאנחנו לא משם. אז מאיפה אתם? מישראל. אתם סתם מטיילים? לא, באנו במיוחד בשביל הפסטיבל. מה? אתם משוגעים!? כן! אנחנו מכורים למוזיקה. מסתבר שלמרות ההרכבים הבינלאומיים זה פסטיבל מאוד פרובינציאלי, ובאמת כל הזמן שהייתי שם לא פגשתי כמעט זרים, כלומר לא גרמניים, ואפילו קשה לפגוש שם צפון גרמניים כי במקביל התרחש פסטיבל הוריקיין בדיוק עם אותן הלהקות רק בסדר אחר. ובשביל המקומיים בני הזונות האלה פסטיבל שכזה זה לא כמו שחשבנו לפאנטיים של מוזיקה, אלא סתם בילוי פרוע לסופש, כמו שפסטיבל ערד היה בזמנו להרבה אנשים. הרי כל הלהקות עוברות בגרמניה כל השנה. מה הביג דיל בלראות את רדיוהד, האחים הכימיקליים, והפו פייטרז באותו סופש? באים בשביל הבירות והבחורות.

סוף כל סוף מגיעה השעה 4 והלהקה הראשונה עולה לבמה. רשמתי לעצמי בבית שמדובר באינדי קברטי + כוסית. Wrongkong (רוב הזמן אספק רק לינק אחד לחיפוש בגוגל בניגוד להרגלי ובגלל עומס החומר שאני כותב, אתם ילדים גדולים ויודעים להקליק לבד על תוצאות מויקי, יאטובה, וחללי) עולים לבמה ומסתבר שבאמת יש כוסית, אבל קצת יותר סוגי אינדי מרק קברטי. היא מפזזת לה על הבמה כשהבלונד שלה מתנופף בצורה מושלמת ברוח, אבל המוזיקה סבירה מינוס. הגיטריסט נראה בכלל כאילו מישהו מאיים עליו עם אקדח לנגן שם.

אני משתעמם ומדלג לי לבמה הכחולה איפה שעולים לבמה Die Mannequin מטורונטו. טריו רוק כבד שמובילה אותו וואחד כוסית רוק. או שהסאונד מחורבן או שהחומר שלהם ממש מחורבן, אבל הרגעים הכי מעניינים בהופעה היו דווקא בין השירים כשהם עשו פוזות מעל רעש גיטרות לבן. אה, זה, וכשהסולנית עמדה עם הגב לקהל וראו לה קצת את עכוזיה החטובים. גיבורי גיטרה III.

בדיוק כשחשבתי כשהכל אבוד וסתם הוצאתי הון בשביל לבוא לפינה הנידחת הזאת בדרום גרמניה, חזרתי לבמה הירוקה לראות את Elbow. יש הופעות שהולכים אליהן כי חושבים שהלהקה בסדר או נחמדה, ואז פתאום מגלים שהם מעולים. וככה בדיוק היה לי איתם. החבר'ה החביבים האלה ממנצ'סטר נתנו סט מעולה ומדויק כולל נגני ליווי שכלל בעיקר שירים מהאלבום החדש והמשובח The Seldom Seen Kid. הסולן גיא גארבי היה כל כך נינוח על הבמה ושידר חום ואהבה לקהל. השמש והרוח ליטפו אותנו בתורות לאורך כל ההופעה, וזה היה פשוט מושלם כשהוא שר את השורה It's looking like a beautiful day מתוך שיר העל On A Day Like This.

ההופעה נגמרה, הגיעה השעה שש, ואני הייתי בשיא ההתרגשות כשאצתי ורצתי לאוהל ההופעות (הבמה השלישית הקטנה יותר להרכבים עלק אנונימיים) לראות את אחת מהלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות, British Sea Power! נדחסנו בשורות הראשונות ונדהמתי לראות שהבריטים כבר על הבמה! אני ועוד כמה מעריצים הרענו, אבל מסתבר שזה רק הסאונד צ'ק ושהם כנראה עניים מדי מכדי לשלם למישהו אחר לעשות את זה (תעשו טובה ותעזרו להם). היה שם צרות, והסאונד צ'ק לקח מלא זמן. בסוף החבריה ירדו מהבמה, וחזרו שוב לקול התרועות להתחיל את ההופעה עם השיר Atom.

אבוי, הסאונדצ'ק פרקקט ובקושי שמעו את הווקאלז. אבל לא היה אכפת לי. גם כי שמעו מעולה את הגיטרות והתופים, אבל בעיקר כי כוחות הים הבריטים נתנו הופעה אנרגטית ורוקיסטית למהדרין שכללה רק וכמעט את כל השירים מהאלבום החדש. התחברתי לקבוצת מעריצים מאיזשהי מדינה מזרח אירופית, קפצנו בחיבוק אחים שכזה, ורקדתי איתם פוגו כאילו שאני שוב בן 16. כמה גאונים כמה שורות קדימה נפנו ענפים עם עלים בכל הפסקה של מחיאות כפיים (כמו שציינתי, פעם כוחות הים הבריטים היו ידועים בקישוט כל הבמה בעלווה). בסוף ההופעה הגיטריסט ששמו נובל התחרפן קצת, טיפס די גבוה על אחד מעמודי האוהל, ירד בחזרה למטה בשביל סטייג'דייבינג וקראודסרפינג במיטב המסורת, ועזב אחרון את הבמה כשהענפים של ההם מהכמה שורות קדימה בידיו. יצאתי מהאוהל, הרמתי את הידיים באוויר, וצעקתי יה! נדהם שראיתי ושמעתי את הלהקה המעולה הזו. פתאום עמי מגיע אלי בריצה ואמר הנה בריטיש סי פאוור הולכים שם! רצתי אחריו ואחרי דקה ראיתי אותם הולכים שם בין הקהל עם הציוד, מחפשים את היציאה. הם נראו נמהרים והחלטתי לוותר על זה ולא להציק להם, לתת להם את הספייס לעשות את מה שהם עושים כל כך פאקינג טוב.

חזרתי לאוהל למנה נוספת וחטפתי בראש מה-Cribs. כמה פוגואים והגעתי מיד לשורות הראשונות איפה שספגתי את מטח הזיעה וההורמונים ששלישיית האחים הזו העיפה עלינו. לא תיארתי לעצמי שהם יעשו הופעה כזאת עצבנית והדוקה. בטח שלא חלמתי שהם יעשו קאבר לאחד מהשירים האהובים עלי בשנים האחרונות משנים קדומות יותר Bastards Of Young של ה-Replacements שאיכשהו לא קיבלו מספיק כבוד ותהילה על הרוקנרול האלמותי שהם ניגנו. בכל מקרה, צעקתי, קפצתי, והזעתי בטירוף יחד עם הקהל הפסיכי שהיה שם, כל כך שמח שהתחלתי לאהוב את הקריבס מאז האלבום שהם הוציאו אשתקד.

יצאתי החוצה מותש ותפסתי את סוף ההופעה של Razorlight. מהמעט ששמעתי היה נחמד ביותר, ושיש איזשהי כריזמה של רוקסטאר לזמר הזה שלהם, ג'וני בורל, למרות שכולם חושבים שהוא אידיוט. אידיוט, אבל לפניך על הבמה בטח אחרי כמה שורות של קוק משובח מדרום אמריקה וגרופיות דוגמניות צמרת שהוא עשה במקביל בשירותים.

הזמן טס, ובתשע ורבע הוגשה המנה העיקרית על הבמה הירוקה. איחרתי קצת כי רצתי לאוהל שלנו שהיה במרחק של איזה קילומטר וחצי בשביל לקחת כמה בגדים חמים, ונכנסתי באמצע השיר האהוב עלי  Svefn-g-englar של האיסלנדיים והיחידים Sigur Ros. למען האמת, אפילו שאני אוהב, ומעריך, ומעריץ את סיגור רוס, ושהם ניגנו על הרבה כלים, לבשו תלבושות של צבא פסיכדלי, הביאו אותה בקשת על הגיטרה, צירפו נגני ליווי, והביאו איתם כדורים לבנים גדולים, איכשהו ההופעה לא הצליחה לחדור לי למתחת לעור. לא יודע למה. אולי כל העניין היה מהוקצע מדי, בלי מספיק חספוס, אולי עם רגש מזויף ולא קשקע אמיתי. אולי סתם לא הייתי במצב רוח המתאים, למרות שהשקיעה האפוקליפטית שנפרסה אל מול הבמה היתה אמורה לעזור. אז היה יפה, אבל לא עצום.

אני אף פעם לא הייתי איש של מנות עיקריות. בשבילי הקינוח הוא המנה העיקרית. והקינוח שהוגש באותו יום שישי, הו, כמה שהוא היה טוב. מהקינוחים האלה שנמסים לך בפה, מרוקנים את הראש ממחשבות, ומחברות אותך לרגע הנוכחי שמלא בטעם אלוהי אתאיסטי. גבירותי ורבותי, אני מדבר על לא פחות ולא יותר מאשר Radiohead. באתי עם ציפיות ענקיות והרמתי את עצמי לאכזבה, אבל זה פשוט היה בלתי אפשרי איתם. נעמדתי בחלק הקדמי של הבמה אחרי תור מאוד ארוך שאנשי הסקיוריטי איימו לפזר לרסיסים. הלב שלי החסיר פעימה כשחמשת המופלאים עלו לבמה והתחילו לנגן את 15 Steps מתוך האלבום האחרון In Rainbows. איזה סימפולים, איזה גיטרות, איזה תופים, איזה באס, איזה קולות. אין על רדיוהד בכל מה שקשור לאיכות וביצוע חי של המוזיקה שלהם שפשוט מרים אותה אל מחוץ לסטרטוספרה.

הסט ליסט כלל בעיקר מוזיקה מהאלבום החדש שעבדה מעולה על הבמה. אני מדבר על שירים כמו Nude, Appregi/Weird Fishes, The Reckoner, Faust Arp, Video Tape ובטח עוד כמה שאני לא זוכר. הם תיבלו את זה בחומרים קודמים ברמה העליונה ביותר כמו The National Anthem, Lucky, Just, There There, 2+2=5, Optimistic ומה שהיה בשבילי הפתעה מוחלטת וכל כך טעימה, Paranoid Android. טוב, בעצם כל סט ליסט שהם היו בוחרים לנגן לא היה יוצא פחות מגאוני, עם רדיוהד אי אפשר ליפול. היה מעניין לראות עד כמה הם נינוחים על הבמה החבר'ה הטובים האלה (שאגב הם אלה שמופיעים בתמונה של הפוסט הקודם), במיוחד אחרי שצפיתי השנה בסרט הדוקמנטרי המהנה ומחריד בעת ובעונה אחת Meeting People Is Easy. מומלץ במיוחד אגב לחובבי Lost In Translation, התחושות והנושאים שם די דומים.

הדובדבן על הקצפת שכיסתה את מוס השוקולד הטעים הזה היתה הבמה המדהימה שרדיוהד אירגנו. אורות הפלורצנט הארוכים האלה שירדו מהתקרה, או מה שזה לא יהיה, וצבעו את ההופעה בצבעים שונים מצבעי הקשת עם כל שיר הוסיפו המון להרגשה של כל האירוע הזה. ומעבר לזה, על מסכי הצד הוקרנו מה שנראה כמו צילומים ממצלמות אבטחה בלתי נראות שצילמו את כל אחד מחברי רדיוהד בשלו. לפעמים לא יכלתי להסיר את המבט משם כי זה היה פשוט יצירת אמנות בהתהוות והציג את חמשת המופלאים האלה כמו שמעולם לא ראיתי אותם קודם לכן. הביאה לי את הפראנויה במיוחד מצלמת פיש-איי שחור-לבן על הפסנתר של תום יורק שנדלקה כשהוא בא לנגן את You And Who's Army בעוד שהוא נושא פרצוף תמהוני במיוחד וג'וני גרינווד פורט מאחוריו על הגיטרה כשהשיער מכסה את כל הפנים שלו. אלים, הם פשוט אלים ואני סוגד להם.

גבוה כמו לווין ועם ידיים כואבות מרוב מחיאות כפיים שנתתי כל היום עם כל הכוח לכל המוזיקאים הנפלאים האלה שמתי פעמי לכיוון ה-Kooks.  הם ילדים שנראים כמו רוקסטארס, ויש להם כמה שירים נחמדים שהתחבבו עלי. אממה, מהמעט שראיתי בהופעה היה משעמם וממש צולע. או זה או שלהיות פולו-אפ לרדיוהד (שלא לדבר על Black Rebel Motorcycle Club המסכנים שנאלצו להופיע במקביל להופעה של רדיוהד!) פשוט לא יכול לעבוד. המשכתי את פעמי לכיוון האוהל איפה שהתמוטטתי לתוך השק"ש, תוהה מה יביא לי היום הבא. תצטרפו אלי מחר ותגלו.

תגובה אחת to “southside festival überpost nummer eins”

  1. גיאחה said

    אח. אני הייתי הולך לישון מיד אחרי רדיוהד 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: