תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for אוקטובר, 2008

איןדינגב

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 25, 2008

ברגעים אלו ממש הייתי אמור להנות מהאנג אובר בשמש המדברית היוקדת בפסטיבל אינדינגב לצלילי מוזיקה חיה משובחת. אך הסתבר שלרבים מאיתנו איןדינגב.

אני מודה, יצאתי פארש. חיכיתי עד לרגע האחרון, יום ראשון השבוע, להזמין כרטיס לאינדינגב. הסתבר שהכרטיסים אזלו להפתעתם המוחלטת של כולם, כולל מארגני הפסטיבל. היתי יכול להיות חכם בלילה ולהזמין הרבה זמן קודם לכן, אבל לא היה ברור לי מי ממכרי אשכרה הולך עד שלב די מאוחר. ניחא. היום בבוקר בשעה 10:38 פרסמו הודעה שיש די והותר כרטיסים בקופות הפסטיבל בכניסה. החלטתי להיות אופטימיסט, שיהיה בסדר, שדי והותר כרטיסים יתנו לי לנסות את מזלי ולהכנס לפסטיבל בסביבות הצהריים.

כפי שנאמר בסרט הקאלט של סטיבן סיגל Under Siege 2, בתרגום חופשי, הנחה היא האמא של כל הפאשלות. הגעתי לפסטיבל וגיליתי שאין, גורנישט, פיניטו – אזלו כל הכרטיסים. שאלתי בקולי קולות אם יש למישהו כרטיס מיותר ואנשים פחות או יותר צחקו לי בפנים. לא מעט מכוניות הגיעו לפסטיבל וחזרו בדיוק באותו כיוון דקות לאחר מכן. למזלי התחברתי עם 2 מאוכזבות פסטיבל חמודות שהקפיצו אותי לבאר שבע לצלילי עמית ארז (תודה חמודות!) ומשם חבר טוב, עוד מאוכזב פסטיבל, שניצל את הפיאסקו לבקר את סבתא שלו הקפיץ אותי בחזרה הביתה.

פייר, אני מה זה מאוכזב. אני שואל, ובטח לא הראשון – וואט דה פאק? למה לא הציעו למכור את כל הכרטיסים מראש כמו שעושים בכל פסטיבל ואירוע שפוי בעולם? למה לכל הרוחות פרסמו שיש די והותר כרטיסים אם תוך שעתיים הם אזלו (נשמע כמו מעט כרטיסים)? למה לא ענו למספר הטלפון שהשאירו רישמית לבירורים ועדכונים? ואיך טעו כל כך בגדול בהערכה של כמות האנשים שמעוניינים להשתתף בפסטיבל?

לא הייתי בארץ באינדינגב 1 שנה שעברה, אבל מהרשת קיבלתי את הרושם שהכל תקתק כמו שעון שוויצרי. אני לא יודע מה קורה שם בפנים, אבל מבחוץ זה נראה כמו עסק בינוני ביותר, שהאינדי כבר לא כזה מחתרתי ושהפסטיבל גדול על המארגנים החביבים אך חובבנים בכמה מידות. חבל, כי יצאו הרבה אנשים מאוכזבים רק בגלל האירגון הלקוי. כמו כן, אם מראש היו מעריכים יותר טוב את כמות המבקרים ובוחרים לוקיישן שראוי בגודלו כולם היו מרוויחים – הקהל, האמנים, המארגנים.

כרגע זה נראה כאילו נוצרה תדמית שלילית ביותר למארגני הפסטיבל. רק הזמן יגלה אם הם יצליחו להתגבר עליה והקהל המאוכזב ישכח ויסלח עד שנה הבאה. בינתיים אמשיך להנות בין כה וכה מהופעות האמנים האהובים עלי בתל אביב, מרחק הליכה מהבית.

Posted in מוזיקה | 7 Comments »

קול צף

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 22, 2008

אוטוטו ב-11.11 (בשעה 11:11 ו-11 שניות עם זיקוקי ענק מסין?) מגיעות עלינו הבחירות המקומיות. בתור תושב תל אביבי טרי, אם כי אחד שאוהב ופוקד את העיר כבר שנים, נזרקתי לאמצע הקלחת. אני רוצה להצביע, אבל ממש לא ברור לי בעד מי להצביע. אני קול צף.

בגלל שאכפת לי מהעיר הזאת ובאופן כללי, החלטתי לרוץ לראשות עיריית תל אביב בראש רשימת החלטוריסטים! סתם. החלטתי לשתף אתכם, בעיקר את התל אביביים שביניכם, לגבי ההתחבטויות שלי. לשתף אתכם בתמונה שיש לי בראש לגבי המתמודדים, דברים שקראתי, חוגי בית שאולי ואלך אליהם (אתם מוזמנים להזמין אותי). הדבר האחרון שאני רוצה זה להצביע סתם לפי כיוון הרוח מבלי שבדקתי את הדברים.

אני לא אוביקטיבי. אף אחד לא אוביקטיבי, ואל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם שיש כזה דבר "דיעה אוביקטיבית" (ראה ערך אוקסימורון). הנה מה שחשוב לי לגבי העיר:

  • איכות הסביבה – לדאוג למחזור ברמה של עיר מערב אירופית, להקים עוד פארקים, להפסיק להשתמש בים לצרכי ביוב, אשכרה לנקות את הירקון במקום לנפנף את התכנית שיש על הנייר, לצמצם את הזיהום בעיר בכל צורה אפשרית, ולדאוג לזכויות בעלי חיים כמו הסוסים המסכנים שרואים מדי פעם בעיר.
  • תחבורה ציבורית – פאקינג לבנות כבר רכבת תחתית/עילית (אפילו בדלהי המצחינה יש!), לדאוג לתחבורה ציבורית 24 שעות ביום כולל שבתות בתוך העיר, להקים עוד שבילי אפניים.
  • תרבות + בילוי – להפסיק לסגור מקומות שלא עומדים באיזה תקן לא ברור (או לפחות להפעיל שקיפות לגבי העניין), לתמוך באמנות ומוזיקה על כל גווניה.
  • שונות – לעצור את טירוף שכר הדירה בעיר, לאסור על בניית מגדלי היי-טק במרכז העיר, להעדיף שימור מבנים ישנים מאשר הקמת חדשים, בכלל לדאוג שהעיר תהיה נקייה ויפה וידידותית עם מינימום בירוקרטיה.

קרקטורת בחירות
זו תמונת הראש הנוכחית שלי לגבי המועמדים:

  • חולדאי ותל אביב אחת – ללא ספק המועמד הכי מושמץ. בעד מגדלים ואליטיזם בעיר, או לפחות לא נגדם. לא עשה שום דבר מובהק בעד איכות הסביבה. העיריה תחתיו אוכלת את תושביה מכל בחינה – דו"חות חניה, סגירת מקומות, בירוקרטיה כבדה. מצד שני עשה כמה שיפוצים ראויים בעיר, בין היתר באבן גבירול, וסך הכל איכשהו העיר רצה. מצד שלישי, אני בעד רענון והחלפת אנשים בתפקידים מדי כמה זמן, לנער את המערכת.
  • דב חנין ועיר לכולנו – הטרנד הלוהט, כמו הגימלאים בזמנו. בכל בלוג שמאלני, חוץ משלי, מתנוסס באנר ענק שלו. החולצות מתנוססות ברחובות. כולם אצלו מתנדבים ואחד מהם דאג לקמפיין שיווקי מאוד ויראלי אה-לה סת' גודין שתפס את קהל היעד (בלוגרים שמאלניים) בביצים. אומרים שהוא קומוניסט. אומרים שהוא יודע לדבר. הוא מבקר במקומות שאני יוצא אליהם ומטיף למקהלה. כל מיני חברים שלי הולכים להצביע בעדו. מצד שני הוא לא שרד קדנציה בכנסת. הוא אידאולוג, אבל לא ברור לי אם זה סוג האדם שצריך בתור ראש עיר, לא צריך פרקטיקן? ומי בכלל שאר השמות הסמי אנונימיים שברשימה שלו?
  • פאר ויסנר והירוקים – על פניו המצע שלהם מתאים לדעות שלי והירוקים פועלים למען איכות הסביבה בלי קשר לראשות העיר. אבל פאר ויסנר היה הסגן של חולדאי. מה הוא עשה בזמן הזה? איך זה שתל אביב לא ירוקה יותר? למה אין בשכונה שלי פח למחזור נייר?
  • אורן שחור – כוכב השילוט שבין לילה נתלה בעיר. אלוף במיל'. בעיקר עסוק בלהשמיץ את חולדאי בשילוט מאשר להגיד משהו פוזיטיבי. קראתי שהוא רוצה לבטל את כל דו"חות החנייה לתל אביביים, גימיק משעשע ביותר. אבל סך הכל איש מאוד לא ברור.
  • לתת לחיות – אני אוהב כלבים חתולים ובעלי חיים, אבל לא ברור איך רשימה שעוסקת בעיקר בזה תוכל לנהל עיר שלמה באופן סדיר. העיקר שאורנה בנאי שם.
  • רוב העיר – נשמע כמו רשימה קיקיונית שאף אחד לא יזכור בעוד שנה. למעשה מלבד אייל קיציס לא עלה מהם אפילו שם דומיננטי אחד בניגוד לאחרים.
  • מרץ – איך נפלו גיבורים. פעם הם נראו ממש גדולים, אבל היום הם עושים הכי פחות רעש. מצד שני פגשתי לא מזמן מכר שטען שמיטל להבי אשכרה עשתה משהו בשכונה שלו. נשמע כמו אופציה מעניינת.

אני לא פראייר, לפחות לא רוב הזמן, וממליץ לכם גם לא להיות. כמו כל בחירות, כל מועמד מבטיח לנו את העולם, ולאחר מכן כשבוחרים בו מסתבר שבקושי אפשר לקבל רבע עולם. אז אתם בוחרים לפי האנשים? עד כמה אתם מכירים את המועמדים לראשות העיר? אני יכול להגיד בשם עצמי שכמעט ולא, ושלקרוא עליהם בכותרות ולשמוע השמצות תלושות לא נקרא להכיר. או שאתם בוחרים לפי מצב הרוח? לפי מה שהשכן שלכם בוחר? לפי ההייפ? תעשו בדק בית.

בכלל, הבחירות האלה מעלות בי את השאלה, מהו ראש עיר? על מה בפועל הוא אחראי? מה הוא יכול ולא יכול לעשות? האם למשל הוא באמת יכול לשנות את התחבורה בעיר? דן ואגד הן לא חברות בבעלות תל אביב, מה ראש העיר יכול לעשות לגביהן? האם באמת הוא או היא למען העניין יכול להרים תשתית למחזור, או שזה עניין מדיני? לא ברור. אפילו קריאה בויקיפדיה על תפקידו של ראש העיר לא ענתה כל כך על השאלות האלה.

אמשיך לברר לעצמי את העניינים, אם יש בכלל איזשהן תשובות קוהרנטיות איפשהו. בינתיים חוץ מלבקר באתרים של המתמודדים, רצוי להציץ באתר הבחירות לתל אביב שנראה די שקול בתוכן שהוא מביא, פינת מה לא בסדר בתמונה הזאת (דפדפו גם בארכיון שלה) של נענע ששמה את המועמדים ראש בראש כמו שצריך, וכדי שנוכל לצחוק על כל הקומדיה הזו יש קומיקס בחירות תל אביבי בשם קבלני קולות.

יאללה, תפגיזו בטוקבקים פוליטיים פרופוגנדיים.

Posted in אקטואליה, תל אביב | 3 Comments »

הגיג הראשון שלי

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 21, 2008

זה קרה. הגשמתי עוד חלום ילדות. יש לי אותו כבר הרבה הרבה זמן, אולי מאז שהתחלתי לאהוב רוק: להופיע. ביום ראשון עשיתי את זה. עליתי על הבמה ונתתי את הגיג הראשון שלי – שיר אחד על הגיטרה שיר אחד על הבאס.

האירוע ההיסטורי הזה קרה ביום ראשון בבלום בר בערב במה פתוחה שהם מקיימים מדי שבוע. בדרך כלל הערב הזה משמש לגיחה ראשונה של גיטריסטים שבדיוק למדו את הבלוז, הרכבי תיכון שעושים עוד קאבר להנדריקס לפני הפירוק הצבאי המיוחל, מאונני במה עם סולואי גיטרה אינסופיים, וכמה סינגר סונגרייטרים מופנים אקוסטית.

אני וחברי הטוב אסף קורן, גיטריסט העל של להקת סרין, באנו לאותו המקרר בגישה כל כך שונה. הקמנו דואו קאברים שכונתי בשם ג'ריקן (עדיין ללא אתר רישמי | מייספייס | ויקי | יוטיוב). הקונספט – לוקחים את מקלדת הקאסיו של אסף בתור הבסיס, שזה אומר תופי אייטיז צ'יזיים להחריד וסאונדים שבין השם שלהם לאיך שהם תכל'ס נשמעים אין כמעט קשר, מקפיצים את כל זה על דיסטורשן, ומוסיפים מעל שירה גיטרה ובאס לסירוגין. עושים קאברים לשירים שאנחנו אוהבים ומרחיקים אותם במרחק מה מהמקור. יש לנו כבר חמישה קאבים באמתחתינו, והפייבוריט שלנו הוא טייל, טייל תרגום גאוני של אסף ל-Voyage, Voyage.

אז איך היתה ההופעה? זה היה הגיג הגרוע ביותר ביקום! לא שמענו כמעט את התופים שיצאו מהקלידים על הבמה בגלל חוסר מוחלט בהם במוניטורים. זה אומר שיצאנו בכלל מהקצב בקאבר הראשון שעשינו, Waterloo Sunset של הקינקס, ובקושי התמדנו בו ב-טייל, טייל. זרקתי על זה איזה הערה לתוך המיקרופון, משהו בסגנון מצטערים אם יצאנו מהקצב, לא שומעים את התופים בבמה המחורבנת הזו ואז פתאום מנהלת הערב אומרת לי שחלק מחוקי הבית הם שמי שמשמיץ את הבמה יורד ממנה. אולי היתי צריך לעזוב בהפגנתיות, אבל בחרתי לעשות פאפי-פייס ולקבל הנחה על חוסר ידיעת החוק. עשיתי גם מלא פאשלות (כנראה לא התאמנתי מספיק), ואסף טוען שהוא חטף סוג של בלאק אאוט בהופעה ושהכל עבר מהר מדי. מזל שלא הזמנתי כמעט אף אחד לצפות במחזה העלוב הזה ושהבודדים שהזמנתי לא יכלו להגיע.

למרות שזה היה הגיג הכי מחורבן ביקום, היה פאקינג כיף וירדתי צוחק מכל העסק. כיף להיות שם על הבמה מול כל מיני ומיני ולנגן כמו שכל כך הרבה עשו לפני, להרגיש לכמה רגעים כמו איזה רוק סטאר. אפילו שחירבנו את העסק קיבלנו מחיאות כפיים (על המקוריות? כדי שנרד כבר? שניהם?) וזה הרגיש מדהים להעטף בגל מחיאות הכפיים שהגיח מהעלטה איפה שכביכול אמורים להיות אנשים (ותהייה למה הם מוחאים כפיים בכלל). הגשמת החלום הזו נתנה לי טעם של עוד, לעלות שוב על הבמה לא משנה עד כמה גרוע זה יהיה, ולתת בראש.

עם כל הסיפור הזה אני לא יכול שלא לתהות, איך זה אצלכם? איך היה הגיג הראשון שלכם, אלה מכם שמחזיקים כלי נגינה ביד? יש לכם סיפור מעניין? אם כן, ספרו אותו, אני סקרן לשמוע. אפשר לנצל את הבמה הפתוחה בתגובות, או לכתוב פוסט בבלוג שלכם בשם הגיג הראשון שלי ולקשר לפוסט הזה.רוקנרול בייבי.

Posted in מוזיקה | 7 Comments »

הדיסק מת. יחי הדיסק!

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 18, 2008

פוסטים לבלוג מתחילים בדרך כלל באופן ספונטני, וכך יצא שבמהלך העונג שבת השבועי שלי הגעתי לעוד כתבה על מות הדיסק. באופן ספציפי, על מות חוויית הקניה של הדיסק בגלל עידן המוזיקה הדיגיטלי שאנו חיים בו. ייפי קאיי יאיי, מאת'ר פאקר.

אולי נולדתי טיפה מוקדם מדי, על קו התפר בין דור ה-X לדור ה-Y, אולי יש לי חיבה לנוסטלגיה מסוימת כמו כמעט כל אחד מאיתנו, אולי סתם יש לי באג בראש, אבל אני אוהב דיסקים. לא סתם אוהב, יש לי פטיש לדיסקים. אם אני נכנס לחנות דיסקים הסיכוי שאצא משם בידיים ריקות שואף לאפס. זה אחד המצבים הבולטים בחיי שאני מוריד את הידיים מההגה בהנאה ונותן לאוטו לנסוע לאיזשהו מקום. חיטוט במבצעים, בערימות היד שניה, בחדשים, נגיעה אקראית באיזשהי אות מהאלפבית, ויש לי דיסק חדש בידיים. או שניים. או שלושה.

גם אם המקורות להתמכרות הקטנה שלי לא רציונאליים לגמרי, בכל זאת אני רוצה להסביר ולחלוק את החוויה עם המורידים למיניהם. ולחילופין, לומר מה קלוקל לי בחווית הצריכה המודרנית של מוזיקה ומה מתפספס בה.

נתחיל בשלילי לכאורה, בריקבון של הורדות המוזיקה החופשיות. אנלוגיה: נגיד והיינו יכולים להוריד אוכל. כן, ממש להוריד מנה מוכנה מראש דרך האינטרנט ישירות לשולחן שלנו ואפילו בחינם דרך ביטורנט. למעשה במסע בין כוכבים: הדור הבא חזו כבר טכנולוגיה כזאת והיא נקראית  Replicator. מבקשים מהמחשב את מה שרוצים והוא מייבא את זה לצלחת או לכוס תוך שניות ספורות.

בעולם המחושב והמגה רציונאלי של הסדרה האנשים מאוד רגועים לגבי הטכנולוגיה הזו. אפילו שהיא זמינה כל הזמן, הם הולכים לאכול רק כשהם רעבים ומזמינים מנה אחת סולידית, כמו חתול בריא שמשאיר קערת אוכל מלאה כי הוא כבר שבע. אממה, במציאות החזירית של היום זה לא היה פועל ככה. אם הרפליקטור היה זמין כבר עכשיו, מעט מאוד אנשים היו משתמשים בו בצורה תובנית. רוב האנשים היו מתפרעים.

אני מדמיין לעצמי אנשים שמארגנים ארוחות של עשרות מנות ממלא סוגים ולוקחים ביס או שניים מכל אחת וזורקים את השאר לפח. או אנשים שהיו מורידים מנה אחת, טועמים, מחליטים מאוד מהר שלא בא להם, מייצרים מנה אחרת, שוב טועמים, וכו'. או אנשים שהיו מורידים מלא מנות ואוגרים אותם בפריזר, למקרה שיגיע החורף הגרעיני (אתם מכירים את הטיפוס) ומתפארים כמה אוכל יש להם בבית. רוב הסיכויים שהמשקל הממוצע של האוכלוסיה היה עולה בגלל אובר-צריכה, ושהמאכלים הווביים היו מתאימים את עצמם מראש  לצורת האכילה החדשה – קטנה, מהירה, רדודה, ותזזיתית.

אתם מוזמנים להמשיך ולהפליג הלאה עם הדמיון שלכם באנלוגיה, אני בטוח שאפשר. אבל אם נקרקע אותנו בחזרה לעולם הכיבכול אמיתי, זה בדיוק המצב עם המוזיקה הדיגיטלית בעידן האובר אינפורמציה. אנחנו צורכים מוזיקה בקצב הרבה יותר מהיר ממה שאנו יכולים לעכל. אנחנו עושים זאת ללא מעצורים וכמה שיותר רק בגלל שאנו יכולים וכל כך בקלות ובחינם. מחזיקים אוספים של עשרות ג'יגה, ולעיתים אפילו טרות של מוזיקה רק כי אפשר. את רוב המוזיקה ששם אנחנו לא שומעים, ולא נשמע. בטח שלא נעמיק בה. נשמע שיר פה ושיר שם. אבל אנחנו רוצים שהכל יהיה זמין "למקרה שיהיה לנו חשק". כמה פעמים כבר החשק מגיע? כמה אבק וירטואלי יש לכם באייפוד על אמפישלושים שנוגנו פעמים בודדות אם בכלל?

פעם זה לא היה ככה. קודם כל היתה כמובן המגבלה הכספית שמנעה מאיתנו לקנות יותר מדי מוזיקה, לפחות לפני עידן הצריבות. וגם עם הגעת עידן הצריבות היתה את המגבלה שאפשר לצרוב רק דיסק שמשיגים באופן פיזי (לפני עידן ההורדות), מה שגם דיסקים צרובים עלו כסף, זמן, וכמות מסוימת של עצבים כדי לארגן אותם. כנ"ל לגבי עידן הקסטות.

השורה התחתונה היא ששמענו מוזיקה בקצב שאנחנו יכולים להתמודד איתו. היה מספיק זמן ורצון להשקיע כמה האזנות באלבום לפני שזורקים אותו הצידה, ואת ההזדמנות המופלאה לשקוע עמוק בתוך אלבומים שאוהבים. מכירים את ההרגשה המופלאה הזו של לשמוע אלבום מיליון פעם בזמנים שונים ומצבי רוח שונים, אולי אפילו גילאים שונים, ולמצוא בו משהו חדש כל פעם? לא?

דווקא בגלל הקושי שהיה פעם להשיג מוזיקה שווה, היינו מעריכים אותה הרבה יותר. למצוא במקרה איזה אלבום נידח שחיפשת הרבה זמן הסב לא מעט אושר והנאה. או זמן ההמתנה לשחרור של אלבום חדש של הלהקה האהובה עליך, לנסות לדמיין לפי הסינגל שהם שחררו לרדיו איך זה ישמע ואם תתחבר לזה. כל זה נלקח מאיתנו היום. אלבומים חדשים דולפים לאינטרנט חודשים לפני היציאה הרשמית שלהם. כמעט כל אלבום נידח זמין לנו ברשת בלחיצת כפתור. ואין מה לעשות, יש לנו באג במוח או בחינוך שלנו או איפה שזה לא יהיה – את מה שאנחנו משיגים בקלות או בחינם אנחנו לא מעריכים כמו את מה שהתאמצנו עבורו. אחד מחברי אמר שאת המוזיקה שיש לו על דיסקים הוא שומע הרבה יותר. ומנסיוני, הוא פשוט צודק.

לעומת עידן בלאו, אני עדיין נהנה ללכת לחנויות דיסקים ולמצוא מציאות, להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. אחד הדברים האהובים עלי אפילו בטיוליים אורבניים בחו"ל הוא לפשוט על חנויות הדיסקים המקומיות. אני אוהב להסתכל על העטיפות, לפשפש בין הדיסקים, לדבר עם המוכרים על מה שהם משמיעים עכשיו, לקפוץ לעמדת ההאזנה כדי לשמוע אם שווה לי לקנות את הערימה שצברתי, וכו'.

יש שיגידו שאני צרכן קפיטליסטי ממושמע, כמו שלמעשה אמרו עלי בעבר. אני אומר שגם אתם, המורידים החינמיים, צרכנים. המדיה הוחלף, ההתנהגויות הן שונות, וגם אם לא מעורב בכך כסף לעיתים תכופות (אם כי האפל סטור עושה הון) עדיין יש כאן צריכה וחומרנות ותעשייה (אתרי הביטורנט אגב עושים עליכם כסף בפרסומות ואולי עוד צורות). אחרת לא היינו נתקלים באנשים שמתרברבים על טרות האמפישלושים שיש להם, או אנשים שמתהדרים שהם הורידו את ההדלפה של האלבום של הלהקה שעומדת להיות על תקן המועמדת ללהקה הכי חמה הבאה. אגב, למרות החזות הפומבית של התנגדות חברות התקליטים, אני מניאק אם הן לא משתתפות במשחק ההורדות כבר מזמן ודואגות להדליף בעצמן הקלטות מוקדמות לאלבומים כאלה ואחרים.

אבל אין מה לעשות, הזמנים משתנים, ההרגלים לא כתמול שלשום, אני מתבגר, ולא משנה עד כמה אני אוהב דיסקים זה פשוט לא מדבר להרבה אנשים, בטח שלא לישראלי הממוצע שמרגיש שהוא יוצא פראייר כשהוא משלם על מוזיקה או על כל דבר למען העניין. אני רק רוצה שתדעו שאפשר אחרת, שתבחנו לכמה שניות איך אתם מתייחסים למוזיקה שלכם. ככה היא תתייחס אליכם.

Posted in ישראליזם, מוזיקה, מניפסט, פסיכולוגיה בגרוש | 5 Comments »

הדבר האמיתי

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 10, 2008

הרבה אנשים התבלבלו וחשבו שתמונת המדפים שהצגתי בפוסט אוטוביוגרפיה היא של מדפי הדיסקים שלי. ובכן, למרות שהפוסט עלול לתת את הרושם הזה, מדובר גבירותי ורבותי בפיקציה. אלה לא המדפים שלי, אלא סתם מדפי דיסקים מגוגל.

אממה, בגלל שמספיק אנשים דיברו והעירו ושאלו, וגם בגלל שהפסקתי להתעצל, שטפתי כלים, ניקיתי את הבית, וצילמתי את מדפי הדיסקים האמיתיים (שני האייטמים הקודמים לא קשורים לדיסקים, אלא לעצלנות, למרות שבעקיפין שטפתי כלים וניקיתי את הבית לצלילי The Seldom Seen Kid המעולה וזוכה פרס המרקורי של Elbow). הנה המדפים האמייתיים, אמנם פחות עמוסים אולי לעומת הגוגליים, אבל יפים יותר ומלאים בכל טוב:

דיסקים דיסקים דיסקים

Posted in כללי | 5 Comments »

מבצע גונזלס

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 7, 2008

לפני שבוע, בערב ראש השנה, יצאתי החוצה ולא כדי לקנות גפילטע ברגע האחרון (אני צמחוני בכלל). נקראתי לדגל מונוקרייב לעזור ולהפיץ את המילה הטובה על החברה, האתר, וההופעה הקרבה של מר חוזה גונזלס (רישמי | ויקי | חללי | יוטיוב). נפגשתי עם שחר ורנן, בעלי מונוקרייב הגרוביים ליד האוזן השלישיתי בת"א, והם זרקו עלי חולצה אדומה עם הלוגו שלהם. הצטרפו עוד נשמות אמיצות שכללו את עמי (שותפי לסאות'סייד), ינון, יפית, ודובי שתיעד את העסק. הרי אם זה לא מתועד, זה לא קרה. כדאי לתעד.

img_8579.JPG

היה ממש מגניב. אני אוהב את הרעיון לנטוש את המסכים ולצאת החוצה כד לדבר עם אנשים זרים לגמרי באיזשהי תואנה. להתגבר על הבושה, אחרי זה על המכאניות, ואז ליצור קשר אמיתי עם בני אדם, גם אם לדקה או שתיים. מיילים, באנרים, קבוצות פייסבוק, וכל השטאנזות האלה כבר לא עובדות עלינו. נהינו אדישים להם. להסתובב ברחוב ולשאול אנשים פנים מול פנים את מי הם היו רוצים לראות בארץ הרגיש כל כך יותר טוב ישיר ואמיתי שלא מעט פעמים הפרומשן גלש לשיחות כיפיות על מוזיקה הופעות ופלירטוטים.

נראנו כמו איזה להקת רוק מדליקה וחילקנו גלויות להופעה של חוזה גונזלס כאילו אין מחר. נראה לי שכמות האנשים שהכירו את חוזה גונזלס בארץ הוכפלה באותו היום (מישהי חשבה בכלל שהוא סטנדאפיסט). דיברתי כל כך הרבה על חוזה גונזלס שאפילו שכנעתי את עצמי ללכת להופעה שלו ביום שבת הקרוב. אז אם תראו אותי שם, תגידו שלום, ואם לא אמרתם עדיין למונוקרייב את מי אתם רוצים לראות בארץ, תאמרו סליחה ביום כיפור ורוצו להצביע כדי לכפר על חטאכם.

כדי שיהיה מה לעשות ביום כיפור למדליקי החשמל ביננו, לפחות לכמה דקות, הנה וידאו קולי שיצא ממבצע הרחוב ומלווה מיד בקליפ של סניור גונזלס כדי לגרות לכם את בלוטת המוזיקה. נראה לי שמחכה שם חוויה מתקנת למאוכזבי אייר:

[gv data="NRzAlk6N-es"][/gv]

[gv data="bfwm2qKPDZg"][/gv]

Posted in מוזיקה | 3 Comments »