תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

הדיסק מת. יחי הדיסק!

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 18, 2008

פוסטים לבלוג מתחילים בדרך כלל באופן ספונטני, וכך יצא שבמהלך העונג שבת השבועי שלי הגעתי לעוד כתבה על מות הדיסק. באופן ספציפי, על מות חוויית הקניה של הדיסק בגלל עידן המוזיקה הדיגיטלי שאנו חיים בו. ייפי קאיי יאיי, מאת'ר פאקר.

אולי נולדתי טיפה מוקדם מדי, על קו התפר בין דור ה-X לדור ה-Y, אולי יש לי חיבה לנוסטלגיה מסוימת כמו כמעט כל אחד מאיתנו, אולי סתם יש לי באג בראש, אבל אני אוהב דיסקים. לא סתם אוהב, יש לי פטיש לדיסקים. אם אני נכנס לחנות דיסקים הסיכוי שאצא משם בידיים ריקות שואף לאפס. זה אחד המצבים הבולטים בחיי שאני מוריד את הידיים מההגה בהנאה ונותן לאוטו לנסוע לאיזשהו מקום. חיטוט במבצעים, בערימות היד שניה, בחדשים, נגיעה אקראית באיזשהי אות מהאלפבית, ויש לי דיסק חדש בידיים. או שניים. או שלושה.

גם אם המקורות להתמכרות הקטנה שלי לא רציונאליים לגמרי, בכל זאת אני רוצה להסביר ולחלוק את החוויה עם המורידים למיניהם. ולחילופין, לומר מה קלוקל לי בחווית הצריכה המודרנית של מוזיקה ומה מתפספס בה.

נתחיל בשלילי לכאורה, בריקבון של הורדות המוזיקה החופשיות. אנלוגיה: נגיד והיינו יכולים להוריד אוכל. כן, ממש להוריד מנה מוכנה מראש דרך האינטרנט ישירות לשולחן שלנו ואפילו בחינם דרך ביטורנט. למעשה במסע בין כוכבים: הדור הבא חזו כבר טכנולוגיה כזאת והיא נקראית  Replicator. מבקשים מהמחשב את מה שרוצים והוא מייבא את זה לצלחת או לכוס תוך שניות ספורות.

בעולם המחושב והמגה רציונאלי של הסדרה האנשים מאוד רגועים לגבי הטכנולוגיה הזו. אפילו שהיא זמינה כל הזמן, הם הולכים לאכול רק כשהם רעבים ומזמינים מנה אחת סולידית, כמו חתול בריא שמשאיר קערת אוכל מלאה כי הוא כבר שבע. אממה, במציאות החזירית של היום זה לא היה פועל ככה. אם הרפליקטור היה זמין כבר עכשיו, מעט מאוד אנשים היו משתמשים בו בצורה תובנית. רוב האנשים היו מתפרעים.

אני מדמיין לעצמי אנשים שמארגנים ארוחות של עשרות מנות ממלא סוגים ולוקחים ביס או שניים מכל אחת וזורקים את השאר לפח. או אנשים שהיו מורידים מנה אחת, טועמים, מחליטים מאוד מהר שלא בא להם, מייצרים מנה אחרת, שוב טועמים, וכו'. או אנשים שהיו מורידים מלא מנות ואוגרים אותם בפריזר, למקרה שיגיע החורף הגרעיני (אתם מכירים את הטיפוס) ומתפארים כמה אוכל יש להם בבית. רוב הסיכויים שהמשקל הממוצע של האוכלוסיה היה עולה בגלל אובר-צריכה, ושהמאכלים הווביים היו מתאימים את עצמם מראש  לצורת האכילה החדשה – קטנה, מהירה, רדודה, ותזזיתית.

אתם מוזמנים להמשיך ולהפליג הלאה עם הדמיון שלכם באנלוגיה, אני בטוח שאפשר. אבל אם נקרקע אותנו בחזרה לעולם הכיבכול אמיתי, זה בדיוק המצב עם המוזיקה הדיגיטלית בעידן האובר אינפורמציה. אנחנו צורכים מוזיקה בקצב הרבה יותר מהיר ממה שאנו יכולים לעכל. אנחנו עושים זאת ללא מעצורים וכמה שיותר רק בגלל שאנו יכולים וכל כך בקלות ובחינם. מחזיקים אוספים של עשרות ג'יגה, ולעיתים אפילו טרות של מוזיקה רק כי אפשר. את רוב המוזיקה ששם אנחנו לא שומעים, ולא נשמע. בטח שלא נעמיק בה. נשמע שיר פה ושיר שם. אבל אנחנו רוצים שהכל יהיה זמין "למקרה שיהיה לנו חשק". כמה פעמים כבר החשק מגיע? כמה אבק וירטואלי יש לכם באייפוד על אמפישלושים שנוגנו פעמים בודדות אם בכלל?

פעם זה לא היה ככה. קודם כל היתה כמובן המגבלה הכספית שמנעה מאיתנו לקנות יותר מדי מוזיקה, לפחות לפני עידן הצריבות. וגם עם הגעת עידן הצריבות היתה את המגבלה שאפשר לצרוב רק דיסק שמשיגים באופן פיזי (לפני עידן ההורדות), מה שגם דיסקים צרובים עלו כסף, זמן, וכמות מסוימת של עצבים כדי לארגן אותם. כנ"ל לגבי עידן הקסטות.

השורה התחתונה היא ששמענו מוזיקה בקצב שאנחנו יכולים להתמודד איתו. היה מספיק זמן ורצון להשקיע כמה האזנות באלבום לפני שזורקים אותו הצידה, ואת ההזדמנות המופלאה לשקוע עמוק בתוך אלבומים שאוהבים. מכירים את ההרגשה המופלאה הזו של לשמוע אלבום מיליון פעם בזמנים שונים ומצבי רוח שונים, אולי אפילו גילאים שונים, ולמצוא בו משהו חדש כל פעם? לא?

דווקא בגלל הקושי שהיה פעם להשיג מוזיקה שווה, היינו מעריכים אותה הרבה יותר. למצוא במקרה איזה אלבום נידח שחיפשת הרבה זמן הסב לא מעט אושר והנאה. או זמן ההמתנה לשחרור של אלבום חדש של הלהקה האהובה עליך, לנסות לדמיין לפי הסינגל שהם שחררו לרדיו איך זה ישמע ואם תתחבר לזה. כל זה נלקח מאיתנו היום. אלבומים חדשים דולפים לאינטרנט חודשים לפני היציאה הרשמית שלהם. כמעט כל אלבום נידח זמין לנו ברשת בלחיצת כפתור. ואין מה לעשות, יש לנו באג במוח או בחינוך שלנו או איפה שזה לא יהיה – את מה שאנחנו משיגים בקלות או בחינם אנחנו לא מעריכים כמו את מה שהתאמצנו עבורו. אחד מחברי אמר שאת המוזיקה שיש לו על דיסקים הוא שומע הרבה יותר. ומנסיוני, הוא פשוט צודק.

לעומת עידן בלאו, אני עדיין נהנה ללכת לחנויות דיסקים ולמצוא מציאות, להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. אחד הדברים האהובים עלי אפילו בטיוליים אורבניים בחו"ל הוא לפשוט על חנויות הדיסקים המקומיות. אני אוהב להסתכל על העטיפות, לפשפש בין הדיסקים, לדבר עם המוכרים על מה שהם משמיעים עכשיו, לקפוץ לעמדת ההאזנה כדי לשמוע אם שווה לי לקנות את הערימה שצברתי, וכו'.

יש שיגידו שאני צרכן קפיטליסטי ממושמע, כמו שלמעשה אמרו עלי בעבר. אני אומר שגם אתם, המורידים החינמיים, צרכנים. המדיה הוחלף, ההתנהגויות הן שונות, וגם אם לא מעורב בכך כסף לעיתים תכופות (אם כי האפל סטור עושה הון) עדיין יש כאן צריכה וחומרנות ותעשייה (אתרי הביטורנט אגב עושים עליכם כסף בפרסומות ואולי עוד צורות). אחרת לא היינו נתקלים באנשים שמתרברבים על טרות האמפישלושים שיש להם, או אנשים שמתהדרים שהם הורידו את ההדלפה של האלבום של הלהקה שעומדת להיות על תקן המועמדת ללהקה הכי חמה הבאה. אגב, למרות החזות הפומבית של התנגדות חברות התקליטים, אני מניאק אם הן לא משתתפות במשחק ההורדות כבר מזמן ודואגות להדליף בעצמן הקלטות מוקדמות לאלבומים כאלה ואחרים.

אבל אין מה לעשות, הזמנים משתנים, ההרגלים לא כתמול שלשום, אני מתבגר, ולא משנה עד כמה אני אוהב דיסקים זה פשוט לא מדבר להרבה אנשים, בטח שלא לישראלי הממוצע שמרגיש שהוא יוצא פראייר כשהוא משלם על מוזיקה או על כל דבר למען העניין. אני רק רוצה שתדעו שאפשר אחרת, שתבחנו לכמה שניות איך אתם מתייחסים למוזיקה שלכם. ככה היא תתייחס אליכם.

5 תגובות to “הדיסק מת. יחי הדיסק!”

  1. בקשר לרפליקטור של האוכל – אם אכן היו יכולים לסנטז אוכל מכלום, היו יכולים גם להוריד את הערך הקלורי שלו, מבלי לפגוע בטעם ואולי גם בערך התזונתי. מצד שני, בעולם הזה אנשים שהיו מגדלים אוכל בעצמם היו נחשבים לנוסטלגיים וחלמניים. מגדלי פרחים, לעומת זאת, היו יכולים לשכפל כמה נבטים שהם רוצים ולשתול פרחים בכל מקום. ועצים בוגרים! ליצור שדרות יפהפיות בקלות, איזה יופי. 🙂

    ובקשר לדיסקים – אולי אנחנו שומעים יותר את הדיסקים שלנו כי כשקונים, לוקחים רק את הטוב שבטוב, כי אפשר רק מעט. אבל ככה הרבה פעמים מספספסת הזדמנות לשמוע משהו לא מוכר. ככה שנים רבות לא הגעתי למוזיקה שאני מאוד אוהב היום. כמובן שיש הרבה דיסקים שקניתי בעקבות הורדות, אז זה לא מדאיג אותי.

  2. באופן כללי אני די מסכים עם מה שכתבת כאן ולזה בדיוק התכוונתי כאשר כתבתי על "החוויה המוסיקלית האבודה". הנבירה בחנויות הדיסקים בצפייה למצוא מציאות, ההמתנה ליציאתו של אלבום חדש של להקה אהובה וההתעמקות בכל אלבום שנרכש- הם בדיוק הדברים שאליהם אני מתגעגע.

    אבל אני לא כל כך מסכים עם הנימה הצדקנית שמלווה את הפוסט שלך שטוענת כנגד הורדת המוסיקה, הרי אתה בעצמך כתבת בטוק-בק לטור שלי "יש לי עשרות פולדרים על המחשב של מוזיקה שהרגשתי שאני פשוט חייב להוריד שלא שמעתי בכלל"…- משמע, גם אתה, כמו כולם, חוטא מדי פעם, לא?!?

    את הטור שלי כתבתי כחלק מפרוייקט נוסטלגיה והוא בא להצביע על דבר מה שלצערי הרב אבד בחוויה האישית שלי של קניית מוסיקה בחנויות יד-שנייה. הוא נכתב מתוך זווית ראייה ביקורתית על המצב שבו אנחנו מאבדים את החוויות הקטנות והאנושיות שבעבר הסבו לנו אושר.

    אני שמח, אך עם זאת גם מופתע מאוד לשמוע שאתה עדיין לא איבדת את ההנאה מחוויה רכישת הדיסקים בחנויות יד-שנייה ואני מקווה שאתה מבין שלהכנסות של המוכר בחנות יד השנייה אין כל נגיעה אל האמן עצמו והוא לא רואה מהן שום רווח- לכן גם משפט כמו "תבחנו לכמה שניות איך אתם מתייחסים למוזיקה שלכם. ככה היא תתייחס אליכם" לא רלוונטי במקרה של צריכת מוסיקה מחנויות אלה ומכאן מגיעה גם תחושת הפראייריות שלי.

    לגבי מוסיקה חדשה, אל דאגה, גם היום אני רוכש אלבומים, אמנם פחות מבעבר- אך עדיין.

  3. תמסח said

    לא כל כך מסכים.

    דרך הצריכה פשוט משתנה, ובתהליך הזה ישנם כמה רגעים קשים. כל מי שחי בחסך של מוזיקה, של דברים שהוא רצה ואף פעם לא מצא (כמוני וכמוך ככל הנראה), התנפל על הרשת והוריד בלי הכרה ביום שבו הוא גילה את הסולסיק או אודיוגלקסי או מה שזה לא היה. כל מה שחיפשנו כל הזמן פתאום נמצא על הארד דיסק. בדיוק אגב, כמו שהיה קורה לי שהייתי נכנס לחנות תקליטים בחו"ל.
    אבל אז באה הרגיעה. היום אני, וכמעט כל מורידי המוזיקה שאני מכיר באופן אישי שהם גם חובבי מוזיקה אמיתיים, מורידים בקצב סביר לכמות שאפשר להקשיב לה. יותר מזה, כשאני פוגש אנשים צעירים יותר, כאלו שתמיד הורידו מוזיקה, הם הרבה יותר אדישים לכל הזמינות הזאת והם גם הרבה יותר רגועים ביחס להורדות, כשבא להם, הם מורידים. ההתיחסות לזמינות הזאת משתנה, מבחינה תודעתית, זה הופך למשהו שכנראה תמיד יהיה שם ולכן אין צורך לשמור בפריזר לשואה הגרעינית.

    חוץ מזה, נראה לי שיבוא יום ובו הדגנרטים מחברות התקליטים ימצאו דרך לחייב אותנו על ההורדות ואז הכל יחזור להיות כפי שהיה ורק המדיום יהיה שונה.

    כמובן שכל העניין הזה מתייחס לאנשים שבאמת אוהבים מוזיקה ולא כל מיני מתרברבים בטרה וחצי מוזיקה על המחשב. טיפוסים אינפנטילים שכאלו לא באמת חשובים לדיון כי הם בכל מקרה לא היו "קונים" מוזיקה. אם הם לא היו מתגאים בזה הם היו מתגאים באוסף הגולות שלהם או כל שטות אחרת.

    בנוסף תמיד צריך לזכור את כל הדברים הטובים שגילינו וגם קנינו רק בזכות הרשת. תודה רבה לדג'אנגוס ז"ל, לאמזון, לסידי קונקשן, לסולסיק, לוופלס/אוינק וכו…

  4. Candy said

    יש הרבה בטקסט שלך ,שאני יכולה להזדהות איתו. עם זאת, אני חושבת שחובבי מוסיקה כבדים, דואגים גם לקנות את מה שהם בודקים,אם הם אוהבים את זה.
    אני מסכימה שהחוויה בחנות מוסיקה היא אדירה, במיוחד באלו של חו"ל. אני מסכימה שהחוויה של לפתוח דיסק ולשמוע את המוסיקה עם חוברת המילים לא משתווה לפתיחת קובץ זיפ והקלקה. אבל זה מאפשר להרבה מוסיקה חדשה לפרוץ קדימה, לעומת עידן קפיטליסטי שבו כל הזכויות, התמלוגים והתשלומים היו נגזלים על ידי לייבל וחברות מוסיקה.וזו בעיני נקודה שמכריעה את הכף כאן, בדיון הזה, שכן , לא מדובר רק על חווית גילוי המוסיקה, אלא על שינויים בהרגלי הצריכה- על טכנולוגיה שמשנה את פני עולם המוסיקה ויחסי הכוחות הפנימיים שלו, ובעיני ,זה מבורך.

    את הדיסקים שלי אני לא אפסיק לקנות רק כי יש לי בחינם. אני מניחה שזה עניין של סדר עדיפויות, אבל רוצה להאמין שבקרוב מאוד המודל של אייטונז יתפתח גם לשווקים אחרים (למשל ישראל), ואז נוכל גם להרגיש מצפונית בסדר עם להוריד מוסיקה.

  5. […] לאחרונה הייתי ממגונני הדיסקים. הייתי בין המוהיקאנים האחרונים שיוצאים לקרב נרגש עבור […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: