תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for דצמבר, 2008

קורנות להופעות הבנותזונה של 2008

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 31, 2008

הגיע הזמן לגמור במכנסיים בהשפרצות גדולות! מוציא לשון ראיתי שאטמי אזניים מחלק מיקרופונים מזהב ללהקות שההופעות שלהן הגניבו אותו השנה. התחלתי לכתוב תגובה מה הגניב אותי והבנתי שיש פה חומר שגולש מעבר לתגובה, אז החלטתי לכתוב פוסט ולחלק פרס משלי ולהצדיע להופעות השוות של השנה.

אממה, בגלל שאני בלוג הרבה יותר איזוטרי ולכן הרבה יותר עני מאטמי אזניים, אין לי כסף לחלק מיקרופונים מזהב בכיף שלי. אני בכלל סנילי ולא זוכר תאריכים ומקומות של הופעות. אבל גם בלי תיארוך ובלי זהב יש לי משהו לתת בהרבה כבוד: אני מרים בזאת את יד ימיני מעלה ונותן קורנות להופעות הבנותזונה של להקות ישראליות ב-2008.

קורנה בהופעה של בלאק סאבאת'

קין והבל 90210

הלהקה הכי טובה מאז הגבעתרון. זו שלישית ילדודס מחורפנת, היסטרית, בועטת, וירטואוזית שנותנת שואו לא צפוי, לא מתפשר, ולא שקט. נהניתי לראות אותם מעל גבי הבמה כמה פעמים השנה כל פעם מחדש, במיוחד שאין להם שום הקלטות ככה שהחרא החי זה היחיד שאפשר להשיג מהם, וכמה הוא מסריח (לטובה!).

geishaNo

במקרה הזה מדובר בחוויה אישית שקרתה בהופעה של גיישהנו באוזנבר.חוץ מזה שהיתה הופעה רוקיסטית וסוחפת למהדרין, הם הביאו איתם גיטרה ישנה מינוס מיתרים ופיקאפים וביקשו מהקהל שהיא לא תישאר שלמה עד סוף ההופעה. ובכן, הגיעה סוף ההופעה והגיטרה עמדה לה בריאה ושלמה בחתיכה אחת בחזית הבמה. תוך כדי שהשיר האחרון נוגן לא יכלתי לבזות את אלוהי הרוקנרול. התגברתי על הפחד והעצבים והרמתי את הגיטרה. זרקתי אותה, התעללתי בה, ובסוף הנפתי אותה כמו גרזן על הרצפה וריסקתי אותה לגזרים בעוד כל הסובבים אותי נכנסו לשוק מוחלט ותפסו דיסטאנס של קילומטר (מה קרה? מפחדים מקצת רוקנרול!?). בסוף ההופעה דני אברג'יל אמר סחטיין למי ששבר את הגיטרה והמתופף העילאי חגי שלזינגר הצביע עלי. גבירותי ורבותי, ריסוק הגיטרה היה פורקן כזה גדול של אנרגיה ופרץ פסיכי של אדרנלין שזה נרשם כאחת מהחוויות הגדולות בחיים שלי, וסוג של הגשמה של חלום מאז שראיתי את קורט קוביין באמטיוי.

Midnight Peacocks

ראיתי את המידנייט פיקוקס מיליון ואחת פעם. כל הופעה מחדש אני מתלבט אם ללכת שוב או לא. כמעט כל הופעה מחדש אחד מחברי הולך ומזמין אותי לבוא. כמעט כל פעם אני נכנע. אבל איזה כיף שאני נכנע. כל הופעה של המידנייט פיקוקס זו חוויה אחרת לגמרי עם הנאה מובטחת או כספיכם בחזרה. תמצאו בכל פעם סט-ליסט אחר, נגנים אחרים, מצב שונה בפריזורה של סייד-שואו-בוב הלא הוא איתן רודשנסקי, חזי שוחט שלא משנה כמה פעמים ראיתי את הקטעים שלו אהנה מהם מחדש, וכמובן מאסות של אנרגיות ורוקנרול שיעיפו אתכם הישר דרך שערי הגהינום. שלא לדבר על ההפתעות ההזויות בהופעות של המידנייט פיקוקס. סגידה לזרנגול, הופעת אורח של אלי לו-לאי פלוס ביצוע מפתיע איתו ל-חור בלבנה, והפתעת השנה – כוסית גבוהה בחליפת גוף שחורה מאיזה סוג של גומי על עקבי סטילטו עושה פעלולי נונצ'קוס עצבניים תוך כדי שהמידנייט מנגנים את אינסייד אאוטסייד. זה אולי האקט הכי מגניב והכי מחרמן שראיתי על גבי במות הארץ השנה, אולי אפילו אי פעם. מידנייט פיקוקס הם להקת הופעות ענקית ומי שאוהב גיטרות ולא הלך עדיין לפחות לעשר הופעות שלהם שישבור לעצמו איזה גיטרה על הראש תוך כדי הופעה של גיישהנו. כדאי לכם.

פלישת חוטפי הגופות

ראיתי אותם בפטיפון עם עוד כמה הרכבים, בין היתר מורחות לאקה מורחת לאקום שגם הן חמודות. היו אולי איזה עשרה אנשים בקהל כאשר רק אני ושני חברי לא היינו באיזשהי להקה שהופיעה באותו הערב. כשפלישת הגופות עלו ונתנו את האנרגיות המטורפות שלהם לא יכלנו שלא להשאב פנימה למעגלי הפוגו ולהתחבר לבן 16 שבתוכינו. הסולן הפסיכי שלהם שעשוי כולו מקווארקים של רוקנרול לא הפסיק לזוז, לקפוץ, לצעוק, להשתטח על הרצפה ולהצליף בנו את תורתו. זכור לי עד היום רגע אחד במיוחד. רגע שבו הוא הביא כיסא לאזור מעגל הפוגו, עלה עליו וקפץ מעלה. תעשו בראש פריז אה-לה-בולט טיים. בעוד הסולן באוויר מישהו הזיז קצת את הכיסא. תבטלו את הפריז. הסולן המופתע לא התכונן בזמן ונחת על הכסא כאשר המשענת פגשה את הסחורה בין רגליו. הוא נפל על הרצפה ואני חשבתי שזהו זה, הגענו לסוף. לתדהמתי הוא מיד קם כאילו כלום, כאילו הוא לא מרגיש בכלל כאב מביצי הברזל שלו והשואו חייב להמשך. יצא לי להתקל בו בכל מיני הזדמנויות מאז ואמרתי לו שהוא גדול, ובצדק.

אנטיביוטיקה

ראיתי אותם כבר מיליון פעם, ובמיוחד השנה כי הם פשוט הופיעו כל הזמן, בכל מקום שרק העז לתת להם במה ומיקרופון. מדובר בתחרות ממש צמודה עם המידנייט פיקוקס לתואר של הלהקה שקרעה את התחת בהופעות הכי הרבה השנה! איכשהו ההופעות שלהם יחסית ריקות למרות שיש להם פוטנציאל מיינסטרימי מאוד גבוה בגלל הרפרנסים לדברים שהמון אנשים אוהבים (נושאי המגבעת, פורטיס, הקליק, ועוד). לא רק זה, גם החבר'ה יודעים להופיע. או שלא. הם פשוט שילוב מוזר שכזה בין סולן/באסיסט סופר כריזמטי שיודע איך לדבר עם הקהל בין לבין השירים וגם תוך כדי השירים, גיטריסט מגה-חנון-מחשבים ממושקף שבקושי זז על הבמה אבל מנגן את התפקידים שלו בדיקנות של מעבד פנטיום, ומתופף עם חיוך ענק שמרוח לו על הפנים ויכולת נגינתית מדהימה. אה, בעצם ההוא עזב ועכשיו יש להם מתופף ילדון עם אקסטרה גרוב. סך כל החבילה נותנת כיף על הבמה בעזרת שירי פופ כמו שהיינו רוצים שיטחנו נון-סטופ בגלגלצ במקום הבולשיט ממפעל רימון. אז תעשו טובה, תצביעו עם הרגליים ובואו למלא את ההופעות שלהם.

קיצו

בהופעה הראשונה של קיצו חשבתי לעצמי שהם מעניינים. בהופעה השנייה התחלתי לנענע את הראש. מי ידע מה יקרה בהופעה השלישית? החברייה הירושלמית הזו הם חתיכת טעם הופעתי נרכש ובהחלט לא קלים לעיכול. אבל לפי חברי הקהל שכבר עיכלו את מנת הגורמה הזו, שווה לאכול. קיצו נותנים הכל על הבמה. הסולנית שלהם רוקדת נון-סטופ ומתכתבת במן אלתור משונה שכזה עם חברי הלהקה, ובמיוחד עם הגיטריסט. הגיטריסט מתחכך בה בחזרה תוך כדי שהוא דופק את נגינת האלטרנטיב כנראה הכי טובה בארץ נכון לכתיבת שורות אלה. המתופף מפתיע אותי כל פעם מחדש עם המקצבים הלא צפויים אך כה מדויקים שלו, והאקורדיוניסט/אלקטרונאי/קלידן מוסיף את האקסטרה פלפל. שוב יכול להיות שאני מבלבל קצת בין המוזיקה לבין ההופעה, אבל כמו קין והבל גם קיצו עדיין לא הקליטו את אלבום הבכורה שלהם ככה שאפשר לשמוע אותם רק בהופעה. אך כשלהקה עולה לרגל מירושלים לתל אביב פעם אחר פעם ונותנת כזה שואו, יש מה לבוא לראות וללמוד.

שתהיה לנו שנת 2009 עמוסה בהופעות מפוצצות לפנים ועשרות אלפי קורנות שיונפו אל על לכבודן!

Posted in מוזיקה, סיכומי השנה 2008 | 12 Comments »

7 דברים שלא ידעתם עלי

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 16, 2008

היי, אוהבים אותי! הוזמנתי על ידי אחד מהאנשים הטובים בעירינו, נויפלד שכותב את עלילות נויפלד בעיר זרה, להשתתף במשחק בלוגים. צ'יזי, אבל לפעמים כיף להוסיף קצת גבינה לחיים ולאכול את הפיצה הזו. אז הנה 7 דברים שלא ידעתם עלי:

  1. השתתפתי בסרט בוליווד בהודו. התפקיד – משקיע או איזשהו איש עסקים שיושב בקהל מלא מערביים ומערביות ומאזין לנאום חוצב הלהבות של ארכיטקט עם חזון לבנות מרכז קהילתי במקום קניון. מבוים על ידי עזיז מיזרי שהודית אחת אמרה לנו שהוא השפילברג של הודו, ושאהיד קאפור, כוכב בוליוודי עולה.
  2. ניגנתי על סקסופון בחטיבת הביניים. ההורים שלי די הכריחו אותי והייתי קטן מדי מכדי להתנגד. ניגנתי בתזמורת של בית הספר הבינלאומי של פרנקפורט (FIS). כשהתחלטי להבין מה קורה סביבי והתאהבתי ברוק נטשתי אותו לטובת גיטרה.
  3. אין לי טלוויזיה בבית. מאז שעברתי דירה אני לא רואה טלוויזיה. אין לי מושג מהאח הגדול, מפרסומות חדשות, מהזבל שעובר  באוויר. אם נדייק, אז אני מוריד את הסדרות שאני באמת אוהב כמו Dexter ו-Californication וגם רואה אונליין את האמת העירומה. אם נדייק יותר, יש לי טלויזיה קטנה אחת, אבל רק בשביל הסופר נינטנדו, היא לא מחוברת אפילו לאנטנה של הבניין.
  4. הייתי אתמול בכנס שיווק גדול של דה מרקר. כן, התחלתי להתעניין בשיווק וגם לבצע בגלל העבודה שלי ב-Testuff. לא איך לדחוף לאנשים דברים שהם לא צריכים דרך אינספור פרסומות מעצבנות בטלויזיה וברדיו, אלא איך להיות מקוריים ושונים ולקדם את הדברים שחשובים ושאכפת לי מהם בכיף. ואגב, מארטין לינדסטרום הוא גאון.
  5. אני לא אוהב את ארקייד פייר. כולם סביבי אוהבים אותם, אותי הם פשוט מעצבנים ולא מרגשים בכלל. מה לעשות. ניסיתי לשמוע את האלבום הראשון כמה פעמים וזה פשוט לא עבד לי.
  6. הייתי פעם המנהל של השרת העיוור. תכל'ס חלקכם כבר יודעים את זה, אבל הרבה אנשים עדיין מופתעים כשאני מספר להם על כך או בכלל לא יודעים מה זה השרת העיוור. אז למען הסר ספק, השרת העיוור זו קהילה מוזיקלית ברשת של פריקי מוזיקה מהארץ. כותבים שם בעיקר ביקורות על אלבומים. גם אני כתבתי.
  7. העליתי לאוויר את האתר הראשון שלי ב-1995. הרבה לפני שרובכם ידעתם מה זה אינטרנט הייתי שם והעליתי אתר אישי וטיפשי. לאחר מכן היו עוד אתרים אישיים וטיפשיים פחות, כמו Computer Underground שהיה אתר עם טיפים והמלצות מחשוביות, וכנראה גולת הכותרת שהיא The Full Metal Jacket Homepage, אתר על מה שהיה בזמנו הסרט האהוב עלי בכל הזמנים שלאחרונה חזרתי אליו קצת. הוא נסגר כי מי שנתן לי הוסטינג בחינם עבורו סגר את השאלטר, למרות שהאתר הגיע לפופולריות לא רעה בכלל. מאז כמובן היו עוד לא מעט אתרים.

סה טו חבריי. מוזמנים להשתתף: עונג שבת, הבלוג של יוקס, Monocrave, טאפאס וטאפאס, סיטי מיול, והעדשה האדישה.

Posted in כלבו | 5 Comments »

עשרת אלבומי השנה שלי ב-2008 שלא מ-2008

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 15, 2008

בעוד כולם גומרים במכנסיים הוירטואליים עם סיכומי שנת 2008 במוזיקה החלטתי לעשות משהו קצת אחר לפני שגם אני גומר במכנסיים (כן, חייב להיות שונה!). אז כן, זה לא טעות, אני רוצה לסכם פה את עשרת אלבומי השנה שלי ב-2008 שלא מ-2008. הרי אף אחד, חוץ מאולי טרנדיס מפגרים, לא שומע ב-2008 רק מוזיקה מ-2008, אלא גם מ-2008. בכל שנה מגלים דברים משנה שעברה, מלפני 3 וחצי שנים, מלפני שלושים שנה, ואולי אפילו מלפני מאה שנה, וגם הם משחקים תפקיד בסאונדטרק של חיינו. זה הרי היופי בטכנולוגיית ההקלטה, שהעבר נמצא בהווה! צריך לתת להם את הריספקט שמגיע להם (אגב, מתנצל על הלייאאוט המחורבן, הוורדפרס פה בבלוגלי חירפן אופציות שפויות יותר).

1

Oceansize – Frames
2007

צפוי בשבילי, אבל מה לעשות, זה אלבום ענק. זה אלבום שככל שעובר הזמן מקלפים עוד שכבה ממנו רק כדי לגלות שיש עוד מתחת, כמו ביצת קינדר אינסופית. האזנה לפריימס לוקח אותי כל פעם להרפתקאה אדירה. הרפתקאה במוזיקה, בגיטרות, במרחבים העמוקים של הנפש ושל היקום. זה האלבום הכי נועז וקשה לעיכול עד כה של אושנסייז, אבל מה שמדהים בהם זה איך שהם יכולים לשלב בין השכל ללב ולקרביים, לעשות מוזיקה כל כך מתוכננת והדוקה אבל עם מאסות של רגש. האלבום הזה לא רק ליווה אותי בכל הטיול שלי בהודו, אלא גם בשנה הזאת וגרם לי משום מה גם לחזור לאלבום הראשון של אושנסייז בזווית שונה, ל-Effloresce שאם כבר אני מזכיר את הסייז כדאי להזכיר אותו. מ. וזיקלית ממליצה.

[gv data="Z0pE9bql_8E"][/gv]

 

2

Biffy Clyro – Puzzle

2007

כששמעתי את הסינגלים הראשונים מהאלבום הזה באמטיוי2 ממש לא התלהבתי. זה נשמע מיינסטרימי2 מדי, לא מי יודע מה מעניין, וכו'. אבל אחרי שראיתי את הביף מופיעים בפסטיבל סאות'סייד בדויטשלנד ומחשמלים את אוהל ההופעות קרה שם איזשהו קליק בינינו ונחשפתי לעוד שירים באלבום שנשמעו לי כמו המנוני רוק למרחבים הסקוטיים האדירים. כשחזרתי לארץ השגתי את האלבום ושמיעה אחרי שמיעה התאהבתי בו יותר ויותר. אפילו את המנוני האמטיוי2 התחלתי לאהוב פתאום פלוס הדבנגינג בסלון.

[gv data="8H1TGA8O_us"][/gv]

3

Battles – Mirrored

2007

מאסטרפיס של רוק נסיוני. הבעיה עם רוב הרוק הנסיוני שהוא נוטה לפלצנות, לקשקושים, רעש חסר טעם, והתלהבות עצמית חסרת תחתית. אבל באטלס הצליחו לקחת את זה למקום אחר, מקום מאוד מוזיקלי, אולי אפילו ילדותי וראשוני. בצורה משונה לגמרי הם הצליחו ליצור מוזיקה שמדברת עם כל חלקי המוח – מהניאו קורטקס הלוגי המחושב ועד לגזע המוח החייתי שמשותף לנו וללטאות וכנראה אחראי על נענועי תחת. מירורד הוא מן חגיגת יומולדת שכזו לפיטר פן במשתה של עליזה מארץ הפלאות. מבינים למה אני מתכוון? לא? לכו לשמוע את האלבום הזה ובואו עם סופרלטיב משלכם.

[gv data="1LLAN29W-4w"][/gv]

4

Pelican – City of Echoes

2007

במהלך הזמן מגלים כל מיני להקות מאגניבות והרבה מהן לא מחזיקות מעמד באייפוד מעבר ליום-יומיים. אבל פליקאן המגניבים החזיקו מעל ומעבר אצלי. הם עושים מן מטאל אינסטרומנטלי שכזה עם נטיות פופ קלות, כביכול כאילו שהיה אמור להיות שם זמר שהורידו במיקס. אבל אם המוזיקה כל כך נפלאה, למה להביא זמר שרק יקלקל את הכיף? זה פחות או יותר מה שהלהקה אומרת בעצמה והם צודקים. כל מי שאוהב להקות שתי-גיטריסטים שיודעים איך להשתלב ביחד, ובכלל להקה שכל אחד מחלקיה מתחבר לכדי משהו גדול יותר, חובה עליו להאזין לאלבום הזה. תמצאו פה מוזיקה יותר דינאמית ויותר בועטת ממוגוואי, אבל חסרת פלצנות וטכנוקרטיות לעומת דרים ת'יאטר. בדיוק סוג המוזיקה שאני אוהב.

[gv data="AUgOzLbPG1w"][/gv]

5

M83 – Before The Dawn Heals Us
2005

בדיוק כשחשבנו שהשוגייז מת, שצרפתים יודעים לעשות רק לאונג' אלקטרוני שיקי אה-לה אייר או שאנסונים סקסיים אה-לה סרז' גינסבורג, מגיע M83. או לה לה, כמה שזה אלבום משובח. כמו כל אלבום מעולה הוא מתעלה מעל לסגנון ולהפקה המבריקה והמושחזת שלו, ומביא לנו נפש חשופה בתחפושת של שירים אדירים. הגיטרות, הסינטיסייזרים, התופים, השירה המופנמת במבטא הצרפתי, כל זה מצטרף לכדי יצירה אווירתית ומרגשת שלקח לי לא מעט זמן להעריך.

[gv data="sEnDMy28hkE"][/gv]

 

6
 
Mansun – Six

1998

את השמיעות הראשונות של האלבום הזה השארתי למצבי רוח נמוכים במיוחד וזמנים שאני לא רוצה לצאת מהחדר ורוצה רק לשקוע במוזיקה. אם אחותי אמרה לי פעם שאין לי מוזיקה שמחה בדיסקיה שלי, זה גולת הכותרת של האנטי-שימחה. אבל איזה חגיגה של דיכאון. שש הוא אלבום מגוון מוזיקלית עם שירים אשר מתפתלים מסגנון לסגנון ומטמפו לטמפו כאילו כלום, כולל גיטרות מדהימות מהחלל החיצון. מבחינה לירית הוא גם אדיר עם רפרנסים החל מהסדרה האסיר, דרך המרקיז דה סאד, ועד לספר הטאו של פו. כמו כל אלבום טוב לוקחות לא מעט האזנות כדי להכנס אליו, אבל ראו הוזהרתם, הוא יתקע לכם חתיכת סכין בבטן כשזה יקרה ותהנו מכל שנייה של דימום כמו מאזוכיסטים ממושמעים.

[gv data="vYUOCMYtzns|][/gv]

 

7

Bernard Butler – People Move On

1998

מה שנזכר על ידי רוב האנשים כאלבום הסולו הבינוני של הגיטריסט של סוייד צץ אלי מבין מדפי חנות דיסקים יד שניה בקניון טרנדי לצעירים בסינגפור. שמעתי את השיר הראשון ממנו בחנות ונפלתי. אני מודה, אין לברנרד קול מדהים מדי ולא כל השירים באלבום הם הו-הא, חלקם אפילו אובר-מופקים. אבל כשהוא כותב שירים יפים, הוא כותב שירים יפים. הגיטרה המדהימה שלו מלווה לכל אורך האלבום ומראה שהוא יודע להחזיק מעמד גם בלי ברט אנדרסון, שותפו לשעבר מסוויד. האלבום הזה ליווה אותי בנחיתה שלי בחזרה בארץ אחרי הטיול העצום בהודו, וכך הוא יזכר אצלי.

[gv data="MVhgmGcGqdE"][/gv]

 

8

Pulp – A Different Class
1995

באיחור ממש לא אופנתי, אפילו מביך, הגעתי לקלאסיקת הבריטפופ הזו. את הסינגלים הגדולים Common People ו-Mis-shapes שמעתי פתאום באוזן אחרת, אוזן בוגרת שגם מבינה את הסיפור והכוונה מאחורי השירים ששוזר ג'ארוויס קוקר סולן פאלפ. מאחוריו כמובן להקת גיבוי עצבנית שיודעת איך לנגן המנוני פופ של שלוש דקות. האלבום הזה כל כך ניינטיז, אבל עכשיו אני מרגיש שגם ניכרות בו השפעות הסבנטיז והאייטיז בגדול, הרבה לפני שכל אלה חזרו לאופנה. אז למי שלא הספיק, לא להתבייש, לחזור אחורה ולהכיר את היצירה המופלאה הזו כמה שיותר מהר.

[gv data="eWiilrBq9vw"][/gv]

 

9

Manic Street Preachers – Generation Terrorists

1992

זה היה אמור להיות האלבום האחד והיחיד של המניק סטריט פריצ'רס, אלבום שהיה אמור להמכר במיליונים, לתת ללהקה להופיע באצטדיון וומבלי, ואז לפרק אותה. תודה לאל שזה לא קרה. למעשה כל המוזיקה של המניקס ליוותה אותי בשנה הזו, כמו שהיא ליוותה בשנים שעברו, אבל נראה לי שהאלבום הזה במיוחד. יש בו המון שירים, הוא נשמע כל כך רוק אייטיז סטייל מוטלי-קרו/גאנז נ' רוזז מוקדם (בניגוד אגב לכל מה שהלהקה הצהירה בזמנו), אבל איזה פאקינג אלבום. אם נשים בצד קובץ של שירים מיותרים מתוכו, נקבל פצצות נאפלם של רוק עם סולואי גיטרה גאוניים של הסולן ג'יימס דין בראדפילד והליריקה המבריקה מבית וויר את אדוורדס שהוכרז לאחרונה כמת, אז ז.ל. בטח תצחקו כשתשמעו את האלבום הזה בפעם הראשונה, אבל אם תישארו בסביבה שלו לא תצטערו. שם הבלוג שלי אגב, תרבות, ניכור, שיעמום ויאוש לקוח מאחד משירי האלבום, Little Baby Nothing, והשם הזה היה אחד מהשמות המוצעים לאלבום.

[gv data="cUaytvw9AaM"][/gv]

 

10

The Jam – Sound Affects
1980

תמיד אהבתי את Start! ואת That's Entertainment, אבל לא ידעתי שלפניהם מאחוריהם ולצדדיהם יש עוד שירים מעולים. לא ידעתי גם עד כמה גל הבריטים החדשים של הפוסט-פוסט-Pאנק אחו-שילינג מחקים את הג'אם שעשו את זה אז ועשו את זה מבריק. אז האלבום הזה מלא בשירי פופ אלמותיים שמספר לנו על החיים הבריטיים אז כמו שהם בעצם עדיין היום. חיים משעממים מחופשה לחופשה, מוויקנד לוויקנד, בודדים, מטריאליסטיים, קצת גזעניים. והמוזיקה נשמעת עוד יותר רלוונטי היום, כשגילינו ששנות השמונים לא היו לגמרי מחורבנות. מעניין גם שעל כריכת האלבום יש תמונות שמייצגות את שירי האלבום. אתם יכולים לנחש איזה תמונה מייצגת איזה שיר?

[gv data="gJP8gWLc4IE"][/gv]

11?איזה אלבומים שלא מ-2008 עשו לכם את 2008? תנו קונטרה להשפרצות הפומביות של השנה בתגובות או בפוסט. אגב, יומולדת שמח ישו!

[gv data="9t4FgmaKOy8"][/gv]

Posted in מוזיקה, סיכומי השנה 2008 | 7 Comments »

חללי – xela

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 10, 2008

אני בתקופה של חיפושים מוזיקליים. די שבע ממה שאני כבר מכיר וממוזיקה שחרשתי, אני מחפש הלאה, אהבות חדשות. זו תקופה מעולה לעשות את זה עם כל סיכומי השנה שבאים עלינו, אבל כמובן שיש עוד מיליון דרכים להגיע למוזיקה שווה בכל זמן נתון בעידן האובראינפורמציה.

אחת מהן זה רשימת האלבומים החדשים של אמ"ג. אני עובר עליה בדתיות, מחפש שמות מעניינים, עטיפות אלבומים מעניינות, או ז'אנריפיקציות מעניינות ואז קופץ לשמוע אותן. רוב הזמן זה נותן קוריוזים, אבל גם קוריוז זה משהו בעולם 15 דקות תהילת הרינגטונים של טוויטר האח הגדול.

קוריוז שכזה הוא xela (זלה? זילה? קסלה? סלע?). מדובר במוזיקאי נסיוני ממנצ'סטר (איך לא! עיר של גאונות מוזיקלית) שעושה משהו בין נויז, לפוסט-רוק, לרוק-נסיוני, בקיצור כל הדברים שאני ובתקווה אתם אוהבים. כיף לשמוע את החומר שלו כי זה משהו אחר, מוזיקה שלא מונעת בשורשיה מהבלוז, אלה יותר ממוזיקה מודרנית וככל הנראה סרטי זומבי עם סצינות אכילת קרביים מדממות מבני אדם בעודם בחיים. מומלץ לשים אזניות ולהאזין טוב טוב כדי לצוף מעל לכיסא ולהיות משוגר לעולמות אחרים.

הפוסט הזה מסמן אגב את חזרתה של פינת חללי שבה אני מציג אמנים שונים ומשונים מחללי. כמו שאתם מכירים אותי, באותה מידה שזה חוזר זה יכול ללכת, שום דבר לא בטוח חוץ מאי הבטיחות. תהנו.

xela

Posted in חללי, מוזיקה | Leave a Comment »

הפולנים באים

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 6, 2008

מסתובבות לי הרבה מילים בראש, אז הגיע הזמן לכתוב משהו, ויש גם על מה. השנה מסתבר היא שנת פולין-ישראל שכוללת כל מיני חילופי תרבויות (לא מרגלים, לפחות עד כמה שאני יודע) בין ישראל לפולין כדי שנתעורר ונבין שהתרבות הפולנית חיה ובועטת.

אותי כמובן מעניינת בעיקר המוזיקה. למעשה כל פעם שאני מגיע לאיזשהי מדינה זרה אני אוהב להשתחל לתרבות המוזיקלית שלה, משירה עממית, דרך פופ, וכלה באינדי אם יש כזה (בהודו ובסין למשל אין). אז הפעם אני לא צריך לטוס לפולין, אם כי זה בהחלט יכול להיות כיף, הפעם מוזיקה פולנית מגיעה אלי למועדון ההופעות השכונתי.

בסופש הזה ביקרו אצלנו שתי להקות פולניות – Cool Kids of Death (חללי | ויקי | יאטובה | פולני רישמי) על שם שיר של בל וסבסטיין, ו-Myslovitz (חללי | ויקי | יאטובה | רישמי) שאנחנו מכירים מהלהיט הגלגצי החביב Sound of Solitude. להלן רשמים.

Cool Kids of Death עלו להופיע בחינם(!) בברזילאי ביום חמישי והתבדחו שהם איזה להקה מאפריקה. מצחיק לראות שמושאי הצחוק של בוראט הפנימו את ההומור שלו ומנחיתים אותו בחזרה עלינו. לא הבנתי מילה ממה שהם שרו, אבל כנראה גם אם היו שרים בעברית לא הייתי מבין מילה בגלל הסאונד הדחוס והמחורבן שיש בדרך כלל להופעות בברזילאי (יפוטר הסאונדמן לאלתר!). אבל זה לא משנה. CKOD באמת להקה מגניבה.

ילדי המוות המגניבים נתנו סט אגרסיבי ואנרגטי של המוזיקה שלהם, מן אלקטרו-Pאנק-רוק אקלקטי שמזכיר לי בעיקר את ההרכב המעולה The Cooper Temple Clause. הסט היה מאוד מגוון וחלקו אפילו המנוני שגרם לי לרצות לצעוק להם אותו בחזרה בפולנית, אם רק היה סאונד צלול יותר. כלהקה מופיעה הם נגנו מעולה ונתנו בראש, במיוחד הזמר שכמעט ולא הפסיק לזוז על הבמה. בכלל כל הלהקה נראתה טוטאלית, לגמרי בתוך המוזיקה שלה, חוץ אולי מהמתופף שהוא חדש בהרכב. תכל'ס, הם עשו לנו הישראלים שיעור ברוקנרול מדרגה ראשונה. חבל שלא באו יותר מוזיקאים לראות איך עושים הופעה, אם כי ראיתי את חברי להקת העברית באזור.

מיסלוביץ'

אתמול ביום שישי קיבלנו את מיסלוביץ', גם בברזילאי. זכיתי בכרטיס למזלי בהגרלה של הברזילאי (מועדונים/להקות/יח"צנים – אשמח לכתוב עליכם אם תביאו לי כרטיסים). חיממו אותם אלדורדו שלנו, הלא הם יהלי סובול ורע מוכיח וחברים. זה היה חימום ראוי של מוזיקאים מעולים שעשו מוזיקה מעולה, שוב בניגוד לסאונד מכפיר, אפילו מחריש. זה גורם לי לשאול, למה לכל הרוחות לא מוכרים אטמי אוזניים במועדוני הופעות? זה כל כך נדרש.

בכל מקרה, אחרי סידור מחדש של הציוד על הבמה עלו מיסלוביץ'. הם פולנים יותר רגועים מילדי המוות המגניבים, רוק אלטרנטיבי בין רדיוהד לטראוויס לאדיטורז. מה שמעניין, כפי שפולני שנכח בקהל ציין בפני, שלמרות שיש למיסלוביץ' חומר באנגלית כל ההופעה היתה בפולנית. אולי בגלל הקהל הפולני שמילא את השורות הראשונות בבלונדיניות? אולי.

הסט של מיסלוביץ' התחיל גבוה עם מוזיקת גיטרות ראויה ושיפור פתאומי של הסאונד. אבל ככל שההופעה התקדמה, חוץ משיר שהפתיע פה ושם, היא החלה יותר ויותר לשעמם. אולי זה בגלל שאני לא מכיר את החומר ולא מבין את המילים, או אולי הם אשכרה נגנו הרבה פילרים או סתם לא בנו סט ראוי להופעה שזה אמנות בפני עצמה. אבל הקהל הפולני היה באקסטזה, אולי כמו שקהל ישראלי היה באקסטזה אם איפה הילד היו מופיעים בפולין? לההה, אנחנו יותר מאופקים ומחושבים מהם ומפחדים פחד מוות מפאדיחות, לצערי.

סך הכל גם אם היו רגעים בינוניים זו לא היתה הופעה גרועה. התרשמתי במיוחד מעבודת הגיטרות המשובחת, הכריזמתיות הביישנית של הסולן, וקישוטי הקלידים. בכלל אלה דוגמיות מעניינות מסצינת המוזיקה בפולין, נשמע שיש מה לשמוע שם.

אשאיר אתכם עם וידאוקליפ של ילדי המוות המגניבים לשיר שתפס אותי במיוחד, Salvation Army (אולי הם בכל זאת שרו חלק מהשירים באנגלית!?). תהנו, תנו צ'אנס לפולנים הבאים שיגיעו, ואת מי אתם הייתם שולחים לפולין כשגרירי האינדי הישראלי?

[gv data="aFDoqlKg-pQ"][/gv]

Posted in חללי, מוזיקה | Leave a Comment »