תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for מרץ, 2009

סוף התקליט

Posted by עידו שחם ב- מרץ 7, 2009

מועדון הפטיפון ייסגר. אם זה לא הולך להיות עוד מאחד השטיקים של סוגרים-פותחים (ראה ערך שסק, בלום בר, ריף רף, וכו'), אני רוצה להגיד כמה מילות הספד על המקום הזה כדי שלא ישכח בתהום הנשייה של היסטוריית הרוקנרול הישראלי (כן, יש דבר כזה).

למי שלא מכיר, ומסתבר לי שלא מעט לא מכירים, אי שם ברח' יצחק שדה בתל אביב בין מועדוני בריאות, דיסקוטקים של מוזיקה אתיופית, פיצוציות שמוכרות אלכוהול זול אל תוך הלילה, וסוכנויות רכב יקרות נמצא לו מועדון הפטיפון. זה מועדון הופעות פצפון, בערך בגודל הסלון של ההורים שלכם רק שהוא רחוק מלהיות בורגני.

את הפטיפון הקים ג'נגו אי שם בתחילת המילניום החדש. הוא הוקם כמועדון הופעות ואולפן הקלטות נלווה קודם כל לאמני הלייבל שלו, פאסט מיוזיק, לייבל עם מניפסט לעשות תקליטים מהירים למוזיקה מהירה (לא מעט מהאלבומים, אם לא כולם, הוקלטו שם תוך 24 שעות בלבד). אני מדבר על אמנים כמו הפלסטיק פיקוקס, פאנקייק, מיכל קהן, מונו אדיקטד אסיד מן, ועוד.

אבל הפטיפון היה מיועד בכלל לסצינת האינדי הישראלי שהתחילה לפרוח אז. הרבה להקות התחילו לשיר באנגלית ו/או להשמע חו"ל, לייבלים עצמאיים פעלו בשיא המרץ, ופתאום היתה הרגשה שמשהו קורה ושל המון כיף שסוף כל סוף המוזיקה שיש מעבר לים מתרחשת פה ובהישג יד. המוזיקה הזאת היתה צריכה מקום בתל אביב, והמקום הזה היה הפטיפון.

עבר זמן ופאסט מיוזיק נסגרה. הפטיפון נשאר פתוח והתגלגל מהידיים של ג'נגו לידיים של להקת פאנקייק שאיכשהו המשיכו לנהל ולהריץ את המקום. כשהלייבל מת נראה שהפטיפון פתח את שעריו ליותר להקות. כל להקה קטנה שרק רצתה להופיע יכלה להזמין את החברים שלה (מדובר בהזמנות אמיתיות הרבה לפני ימי הפיכסבוק), לעלות על הבמה, ולקרוע את המקום. הוא נהיה ידוע לשמצה בגלל הסאונד הנוראי שלו, הלוקיישן הסליזי, האלכוהול הזול, והילדים המקפצים על הבמה, על הרחבה, מהבמה לרחבה, מהרחבה לבמה ולאן שלא אפשר, או בקיצור, באנרגיות הרוקנרול שהריחו כמו רוח נעורים.

עבר עוד זמן והופעות בפטיפון באו בתדירות יותר נמוכה. המוזיקה שנוגנה על בימת הפטיפון נהיתה יותר קיצונית, בעיקר לכיוון ה-Pאנק על שלל סוגיו. הבעלות התגלגלה אולי דרך עוד כמה ידיים, אני לא סגור על ההיסטוריה, אבל בסופו של דבר ללהקת אכזבות' הכבירה שנועלת את שערי המקום.

הופעה של המונוטוניקס טרום השיער הארוך ביומולדת 5 של הפטיפון, צולם ע"י יעל מאירי

הפטיפון התגלה לי בתקופה מעניינת בחיים המוזיקליים שלי. התחלתי לשמוע את "הקצה" בגלגלצ ופתחתי את שערי למוזיקה ישראלית ולאינדי הישראלי בדיוק כשזה התחיל לעשות הרבה רעש. אני לא זוכר את הפעם הראשונה שהייתי בפטיפון. אם זה בהופעה של להקה מעולה של חבר מהצבא שנקראה קורדרוי, או בהופעה של הפלסטיק פיקוקס, או לא יודע מה. אני כן זוכר שהוקסמתי מהמקום, שהתרגשתי להיות במקום קטן, אמיתי, במרחק יריקה מכל להקה.

למעשה הייתי סוג של אאוטסיידר בפטיפון. רוב אוכלוסיית המקום היו אנשי הסצינה. אם קראו לסצינת השוגייז הסצינה שחוגגת את עצמה, אז זה כל כך נכון גם לפטיפון. הקהל הורכב מלהקות שבדיוק ירדו מהבמה, עמדו לעלות על הבמה, או יעלו על הבמה יותר מאוחר באותו החודש, פלוס חברים נטולי כלי נגינה שבאו להתפרע. בעוד שכולם הכירו את כולם הייתי מגיע לא מעט פעמים לבד, שותה בקבוק בירה, נראה כמו מישהו ממש לא קשור אבל אולי היחיד שבא אשכרה בשביל המוזיקה.

היו לא מעט הופעות מעולות בפטיפון. רוקפור נתנו שם הופעה "סודית" בימי One Fantastic Day עוד כשאלי לולאי ידע לנשוך ולרקוד על שולחנות. היא הופצה רק לחברי המיילינג ליסט והפטיפון התפוצץ באנשים ובמוזיקה אדירה עם חימום סופר כריזמטי של שי נובלמן סולו על גיטרה אקוסטית, שחזר לפטיפון אולי איזה חודש לאחר מכן לתת הופעת להקה מקפיצה. הפלסטיק פיקוקס הופיעו שם המון פעמים ונתנו בראש כל פעם מחדש. כשראיתי אותם בפעם הראשונה לא ידעתי אם נהניתי או סבלתי בהופעה. כנראה שגם וגם.

ימי ההולדת של הפטיפון היו חגיגות עצבניות של דיסטורשן ופוגו, אולי הזמן היחיד בשנה שהופעה בפטיפון התחילה בזמן כדי להספיק את קרנבל הלהקות שעלה לבמה מדי שנה. המונוטוניקס עשו שם את ההופעות המוקדמות שלם, גרסה ראשונית והרבה פחות משופשפת לטירוף השעיר והמשופם שהם נהיו היום. עוד כשהעברית היו blush (ויותר מאוחר blush and lure) ושרו שוגייז פסיכדלי באנגלית הייתי בהופעה קסומה שלהם בפטיפון. ועוד, ועוד, ועוד.

היו גם לא מעט הופעות מחורבנות בפטיפון, בזבוז של עור התוף על להקות ילדודס שהתפיידו להן עם הגיוס לצבא או הופעות עם סאונד ממש ממש מחורבן. אבל גם אז היה כיף ללכת לפטיפון, לדעת שאני במקום נטול פוזה שבו כל אחד בא לעשות את הקטע שלו, ללא שום יומרה להתחבב אי פעם על המיינסטרים. וכמו שאני אומר, צריך ללכת לפעמים להופעות מחורבנות כדי להעריך את ההופעות הטובות באמת.

אז הייתי נוסטלגי, היה כיף, טוב שהיה, וכיו"ב, אבל אולי באמת הגיע הפאקינג זמן לסגור את הפטיפון. למעשה אולי הפטיפון כבר סוג של נסגר כשפאסט מיוזיק נסגרה והוא דעך לאיטו עד הלום. אולי הגיע הזמן שיהיה מקום חדש במיקום חדש לדם חדש שרוצה לעלות לבמה ולבעוט במגבר. לפרק את הסצנה ולהרכיב אותה מחדש, לשנות מקום ולשנות מזל.

פטיפון, תודה על הכל, נוח על משכבך בשלום. טקס האשכבה יהיה ב-21 לחודש, בואו לפוגו אחד אחרון.

מודעות פרסומת

Posted in מוזיקה, תל אביב | 6 Comments »