היהודי המיצי

ב-24 לדצמבר האחרון, ערב חג המולד, נסעתי לגיחה של כמה ימים לעיר הבירה, ירושלים. רציתי לראות מיסה של חג המולד, להפגש עם חברים שלומדים שם, ולטבול בסצינת האינדי הירושלמית. הזמנתי למסע את אסף קורן, חבר טוב שהוא הגיטריסט של סרין וידוע גם בתור ג'ואי סאנטיאגו על נרגילה (חפשו את המילה סרין בלינק).

החופשה הקצרה הזו היתה מעולה. הגענו למיסה בכנסיית הגואל כמו המונים רבים אחרים, והתרגשנו מאווירת החג והמוזיקה הכנסייתית ואפילו התפילות. ההסתובבות עם החברים בסצינת האינדי הירושלמית (שתי ציפורים במכה אחת!) גם היתה מוצלחת ביותר, אפילו שהיה ממש קר ורטוב בימים ההם. זה גרם לי להבין שכל התחרות הסמויה והדבילית הזאת בין תל אביב לירושלים מיותרת. לשתי הערים יש מה להציע, ושהתל אביביים הסנובים והירושלמיים עם רגשי הנחיתות ילכו בצד להרגע.

בשבילי זה היה איזשהו פסק זמן סמי-תירותי מחיי השגרה, אבל בשביל אסף זה היה יותר מזה. זה התחיל, לדבריו, איזשהו הלך רוח של סנטימנטליזם ונתן לו השראה להסתגר לשבועיים בדירתו ולהקליט מוזיקה בקדחתנות על המחשב. הסתקרנתי לשמוע על מה לכל הרוחות הוא עובד שם, אבל הוא סירב לתת לי לשמוע עד שכל היצירה תהיה ממוקססת ומוכנה קומפלט כולל האמנות.

סוף כל סוף בפסח השיק אסף תחת השם Juicy Jew את ה-e.p. שלו, Sentimentalism, בדירתו במסיבת השקה קטנה, אינדי במלוא מובן המילה (שהגיעה במקור מהמילה independent, דהיינו עצמאי). קיבלנו עותקים צרובים עם עטיפה מודפסת על נייר אדום בוהק וציור אישי על הדיסק בהשראת משחק הזוי שלימד אותו ילד אוטיסיט. כמובן שזכינו להשמעת בכורה של המיני אלבום וביצוע של כמה שירים לייב בחדר השינה.

משום מה לא באות לי כרגע בקלות המילים בשביל לתאר את המוזיקה של סנטימנטליזם. אני כן יכול להגיד שאני לא מכיר שום דבר שנשמע ככה באזורינו, שאולי הדבר הכי קרוב אליו זה אלבומי הסולו של ג'ון פרושייאנטה, ושזה מיני אלבום שאי אפשר לשים ברקע, חייבים לשבת ולשמוע אותו. אתם מוזמנים לעשות בדיוק את זה בחללו של היהודי המיצי ואם באות לכם מילים ביתר קלות ממני אז להשאיר תגובה. אגב, אסף ישמח לתת לכם עותק אישי של סנטימנטליזם אם תיצרו איתו קשר או תבואו לסלון מזל בתל אביב. ומי יודע, אולי גם אתם תקבלו השראה ליצור מוזיקה או לפחות לנסוע לסופש בירושלים.

מודעות פרסומת

דבר האוזן

הלייבל Earsay חוגג 10 שנים במיני פסטיבל באוזןבר. הלכתי לשני ערבי החגיגות אתמול ושלשום (ברגעים אלו מתרחש הערב השלישי!), ונחה עלי המוזה לכתוב משהו על המאורע. גילוי נאות – אני מכיר את אחת מאנשי הלייבל, אורלי נקלר הנפלאה, אבל לא רק שאני שומע מוזיקה מאירסיי הרבה לפני שהכרתי אותה, אלא אני שונא לתת חנופה ומחמאות למי שלא מגיע לו. תשאלו את החברים שלי, הם ודאי יתלוננו שאני לא מפרגן סתם ככה!

ניתוחי אישיות בגרוש בצד, אירסיי נולד בתחילת השבר הנוראי הזה בין המיינסטרים לאינדי. מהפכת הרוקנרול של להקות תחילת הניינטיז נגמרה, רבין נרצח ואיתו הרבה תקווה ושמחת חיים, והקהל הרחב רצה מוזיקת פיגועים שקטה. רוקפור, או יותר נכון Rockfour, היו סדק גדול בשבר הזה עם Supermarket שבא בהפתעה גדולה. אחרי האלבום הפנומנלי מסחרית ואמנתית האיש שראה הכל פתאום נשברו הכלים – לא חייבים לשיר עוד בשפת הקודש ולא חייבים להיות חתומים בהד ארצי. אולי זה עלה לרוקפור בקהל, בהצלחה, בהשמעות בגלגלצ, ומה לא, אבל לפחות הם המשיכו בדרך האמנתית שלהם ובתנאים שלהם (אני מקווה). קצת מזכיר את המקרה של רדיוהד ו-קיד איי.

סופרמרקט היה אלבום אחד מיני רבים שיצאו תחת הלייבל אירסיי. לפני שבאו לייבלים כמו פאסט ופאקט (ואחר כך התרסקו), זה היה הבית הראשון למוזיקאים שרצו לשיר באנגלית ו/או לא מעוניינים בהכרח לפנות לאזרח הממוצע בעל הטעם הממוצע. המיני-פסטיבל נתן הזדמנות מעניינת לראות ולשמוע את אמני הלייבל בתמהיל מרוכז לוריד. הזדמנתי לראות את dysfunctional heroes עם ניחוחות של dEUS, שלום גד קורע הלב, Panic Ensemble הלולייניים, קצת יובל גורביץ' לרוקר המתבגר, Mad Bliss שסחפו את הקהל, geishaNo המבריקים, Midnight Peacocks הזרנגוליים, וגם קצת Pאנק-רוק של Man Alive. בלטו בהעדרם רוקפור, אבל ניחא.

היומיים הללו הזכירו לי מחדש איזה מוזיקה נפלאה נוצרה תחת מטריית אירסיי ואיזה אמנים מעולים מקבלים בעזרת הלייבל במה, גם אם היא די קטנה. פשוט תענוג לאזניים. מה שגם ההרכבים הפגינו סוג של בשלות, שהם השתדרגו מאז תחילת ימי האינדי העליזים של לפני עשר שנים. כיף במיוחד לראות את הקהל שהגיע והתרגש מהמוזיקה, לגלות בשיחות אקראיות עם אנשים שלא מעט מהם גילו את כל העסק הזה רק עכשיו, עשר שנים מאוחר מדי. אבל עדיף מאוחר מדי מאשר אף פעם לא.

איש הלייבל אלי חיון מספר בראיון לוואלה שהוא חושב שהמוזיקה היתה נוצרת בכל מקרה גם ללא אירסיי. אני לא כל כך בטוח. תחת איזה לייבל רוקפור היו יכולים לשחרר בזמנו את החומר האנגלופילי שלהם? אחרי הסגירה של פאסט מיוזיק וההתפרקות של הפלסטיק פיקוקס, לאיזה לייבל היו ממשיכים המידנייט פיקוקס להנצחת הטירוף שלהם על גבי הפס המוקלט? עצמאית? אולי. בלייבל אחר שהיה מתקיים אם אירסיי לא היו באזור? אולי. ואולי לא. אולי כל אף אחד מהתווים האלה לא היו מתנגנים בנגני האמפישלוש שלנו אם אירסיי לא היו שם, וכל האמנים האלה היו מתפיידים אל תוך השקט.

אז אני רוצה להגיד תודה לאירסיי שהייתם פה בעשר השנים האחרונות ועזרתם להוציא לאור את כל המוזיקה הנפלאה שהוצאיתם. גם בעידן של כביכול הוצאות עצמיות ואינטרטנט חשוב שיהיו לייבלים משובחים שיספקו רוח גבית ומנגנונים משומנים ליצירה והפצה של מוזיקה, על אחת כמה וכמה של מוזיקה משובחת. תמשיכו ככה, ומקווה שנזכה לעוד פסטיבל אירסיי מעולה בעוד עשר שנים!

עוד דקה

זה היה יום שישי שטוף שמש. צעדתי לי בשדרות רוטשילד, הנתיב הכי עמוס ביקום בכל המי ומי בשעות האלה. נשבעתי לסודיות לא לספר לאף אחד למה ובשביל מי אני עושה את זה. ככה הם אוהבים את זה, בשושו. עם הז'קט, העניבה, נעלי העור החדשות ומשקפי השמש השחורות משחור אולי באמת היה אפשר לפרש אותי כאיש סוד, מן סוכן שב"כ הולך מחוץ לתפקיד לסיבוב ברחוב הכי עמוס בעיר איפה שהוא יבלע על כוס קפה בין ההמונים. רק שההמונים לטשו בו מבטים, מבטים תוהים מי לעזאזל החליפה בין הכפכפים והגופיות.

הגעתי לפינת הפנוים פנויות ונפגשתי שם עם מר וגברת מונוקרייב המלכותיים, רנן ואורלי, עם גיאחה הגדול שבשמים ובארץ, עם דנה הבימאית הכריזמתית, ועוד אנשים טובים שבאו לעזור לחבר'ה הטובים, לשבור את השיגרה האפורה, ולהשתתף בפרומואים של סיפורים באוזן. יועדתי להיות העורך דין של גיאחה ששיחק את ערן צור שנתפס איתי במקרה ומשלם על כך במתקפה של שאלות וצילומים מהעיתונאים התוקפניים. כמה שבועות לפני כן הפסקתי ללכת לשיעורי המשחק של בת דודתי המוכשרת, דנה טרוס, כך שהרגשתי כמו דמות בקווסט טוב שהנה היא שולפת מהכיס את החפץ שאספה מזמן ופתאום מגיע השימוש המושלם שלו. נכנסתי לדמות ולקומץ שורות הטקסט שקיבלנו, ואחרי שסיימו לצלם את הפרומו המשעשע של גלעד כהנא יצאנו לדרך.

אפילו שעכשיו יש לי רק זכורונות דהויים מאותו היום (אולי הייתי צריך לכתוב את הפוסט אז ולשמור אותו בפריזר), היה כיף גדול, מצחיק, מעניין, והופל'ה הלכה לי עוד דקת עלק-תהילה מעלק-15 דקות התהילה שלי. כנראה שהעתיד כבר כאן. אז, רב תודות למונוקרייב שהזמינו אותי להשתתף בהפקה, ובואו במיעוטיכם (מספר הכרטיס מאוד מוגבל לאירוע האינטימי הזה) לסיפורים באוזן עם ערן צור! אני אראה אתכם בסיפורים באוזן עם יהלי סובול. מרשי צריך אותי בבית המשפט, לא בהופעה איפה שהוא הולך לתת לכם תשובות על כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול:

[gv data="ZuwQhbcr_po"][/gv]

נ.ב. המציאות עולה על כל דימיון. על הסט המאולתר שלנו עמדו צלמי פפרצי, צדים אחר סלבית בשניקל שקנתה לה אפניים חדשות. מצחיק שאף אחד מהסובבים לא ידע מי זאת בכלל, העיקר שהיא תגיע לצהובון הקרוב לביתכם.