תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

שנאת חינם

Posted by עידו שחם ב- נובמבר 14, 2009

עכשיו כשמסכמים את העשור במוזיקה כל אחד מפגיז עם הרשימות האינסופיות שלו לאלבומי העשור. אם יש משהו אחד שאפשר להגיד בוודאות מוחלטת על העשור הזה ללא שום ויכוח, זה שהעשור הזה היה העשור הכי מסוקר אי פעם בתולדות ההיסטוריה האנושית עם כמויות היסטריות של מדיה שהיכתה בנו ללא הרף, ובטח העשור הכי מסוקר מבחינה מוזיקלית אי פעם. חשבתי לא להשתתף באורגיה הזאת, אבל אנשים שונים התעניינו מה הם אלבומי העשור שלי, וחלקם כמובן לא יקבלו שום ייצוג שהוא ברשימות האינדי-שמינדי למינהן. לכן אני מכין את הקונדום וקופץ לספגטי המילולי.

אבל לא בפוסט הזה. בפוסט הזה רציתי לדבר על האנטי-הייפ, אולי אפילו השנאה הפתאומית שיש כלפי רדיוהד שמתעוררת עם סיכומי העשור. אפשר לראות את זה למשל בתגובות שונות בסיכומי העשור של הקצה, כמו בתכנית האחרונה שהיתה בכלל על IDM. אין לי בעיה עם אנשים שלא אוהבים את רדיוהד, אבל שנאה? האם אני היחיד שזה ממש לא ברור ולא מסתדר לו? מה קורה פה לכל הרוחות?

כנראה שמה שקורה פה לכל הרוחות זה שאנשים לוקחים הרבה יותר מדי ברצינות את כל העניין הזה של סיכומי העשור, האלבומים הטובים בעשור, הלהקות הגדולות של העשור, וכו'. כאילו שאלבום העשור שיבחר הוא אשכרה אלבום העשור, מילת אללה וואכבאר. כל מיני אנשים מצפים, אולי אפילו דורשים, שתהיה בחירה לא צפויה ומקורית, במילים אחרות שרדיוהד "הצפויים" לא יבחרו.

לרדיוהד היו ארבעה אלבומים העשור – Kid A, Amnesiac, Hail To The Thief, ו-In Rainbows כמובן אם לא כוללים כל מיני ריליסים צדדיים של חברי הלהקה, אלבום חי אחד (וממש ממש טוב לדעתי), וריריליסים שונים. מתוך הרשימה הזו גם אני, הקהל, והמבקרים השונים נותנים כבוד ונשפכים בעיקר על הראשון ששוחרר בחבורה, על קיד איי.

radiohead.jpg

בד"כ אם הייתם רוצים לראות בחירה מתוחכמת ל-X השנה/העשור/המאה/המילניום הייתי אומר לכם "לכו לפיצ'פורק". אבל אבוי, פיצ'פורק בחרו בקיד איי בתור אלבום העשור! המהלך הזו הפתיע אפילו אותי שכן בד"כ מדובר בחבורת מגה פלצנים של הפוך על הפוך והליכה נגד הזרם תוך כדי ההכתבה שלו, משימה בלתי אפשרית לכאורה שהחבורה הביזארית הזאת מצטיינת בה היטב. אבל לא, פיצ'פורק מדיה בחרו בקיד איי, ובעלי טעם מוזיקלי למיניהם התעצבנו שלא נבחר איזה אלבום איזוטרי או אלבום יותר אינדי.

ההפתעה של ההפוך על הפוך הזאת אומרת לדעתי הכל. שעד כמה שנרצה להיות מתוחכמים, אפנתיים, ופלצנים, קיד איי זה אחד מהאלבומים העשור שאנשים אוהבים, אלבום ששיגר אותנו לגלקסיה השכנה ויצר ניאו-קלאסיקות לא צפויות לגמרי (מי אמר Idioteque?). נכון, זה לא אלבום מקורי. רדיוהד יהיו הראשונים להגיד את זה ולדבר על ההשפעות שלהם, כמו הלייבל האלקטרוני בזמנו Warp Records (היום יש שם יותר רוק ניסיוני). מקורי או לא, לרדיוהד יש את מגע המידאס הזה לקחת מוזיקה מאוד אליטיסטית ולתקשר אותה לקהל הרחב מבלי לוותר על היושר האמנותי שלהם.

אדלג על כל התשבוחות הרגילות שבאות על האלבום הזה, עד כמה הוא היה צעד אמיץ, עם מוזיקה מרתקת, וכו', אפילו שאני מסכים איתן. השורה התחתונה היא שאנשים מאוד אוהבים, או לפחות אהבו, את האלבום הזה. הרבה אנשים. איכשהו קיד איי נגע בהם. ואם תשאלו אותי, זה הקרטריון הכי חשוב לבחירת אלבום העשור, אם אנחנו כבר בוחרים, ולא איזשהו מדד תיאורטי של מבקרים או היפסטרים בעלי עלק-טעם מוזיקלי שמתחלף עם האמפישלוש הבא באייפוד נאנו.

מעבר לזה בואו לא ניקח כל כך ברצינות את כל תחרויות העשור האלה, לפחות לא עד כדי כך ברצינות שנגיע למצב של שנאה. לכל אחד יש את הסאונדטרק של חייו, ואת הסאונדטרק הספציפי לאלפיימים (תקנו אותי אם יש שם יותר רלוונטי בעברית לעשר השנים האחרונות). אף אחד לא יכול לקחת את זה מכם, בטח שלא שום רשימת סיכומים. אם כבר, תקחו את ההזדמנות של הסיכומים לפתוח את האזניים ולגלות מוזיקה שעפה מתחת לגובה הראדר שלכם. עד שמישהו יבוא להושיע אותנו בשנות העשרה (שוב אשמח לקבל תיקונים עם שם יותר טוב לעשור הבא), יהיה לכם משהו בנזונה חדש-ישן לשמוע.

איפה אתם עומדים בכל הסיפור הזה עם קיד איי? בעד? נגד? בעד ונגד? ספרו לדוד שחם.

מודעות פרסומת

9 תגובות to “שנאת חינם”

  1. דוד שחם היקר… 🙂
    אני מאוד בעד קיד איי, ואם אני אעשה רשימה שכזו, סביר להניח שהוא יהיה נוכח. לא בטוח שארצה להכתיר אלבום אחד כראשון ו"הכי טוב" או "הכי חשוב", אבל אם כן, לא יודע אם זה יהיה האלבום. באיזשהו מקום, זה קצת לא פייר, כי רדיוהד הוציאו גם את OK Computer וגם את Kid A, שניהם מדהימים וחדשניים (ולא מעניין אותי עניין ההשפעות, קיד איי חדשני בעיני) בסך הכל, במרחק של 3 שנים אחד מהשני.

    אני מבין איך אנטגוניזם יכול להווצר אצל מישהו כלפי רדיוהד, במיוחד אם הם לא בדיוק כוס התה שלו. התשבוחות פשוט רבות מדי. זה כמו שאני שונא אלבומי מיינסטרים – הם פשוט מצליחים מדי, לא מגיע להם וזה בא על חשבון מישהו אחר, שכן מגיע לו את ההצלחה והמזומנים שבאים איתה. זה לא המקרה עם רדיוהד, לדעתי, אבל אולי מישהו אחר כן מרגיש ככה.

    אני מבין גם את מה שאתה אומר על לא לקחת כל-כך ברצינות את הדברים, אבל אישית, אני לוקח ברצינות את המוזיקה שאני צורך, ואני די בטוח שגם אתה. הרי איך היינו מפתחים רגשות כל-כך חזקים לשירים אם לא היינו מתייחסים אליהם ברצינות?

  2. מיכל said

    קודם כל, תודה.
    תודה שאמרת את כל מה שרציתי להגיד כבר זמן מה.
    נמנעתי מלהגיב עד עכשיו, כי זו לא חוכמה שהבחורה שסוגרת כל תוכנית עם שיר של רדיוהד ולובשת את החולצות שלהם להופעות של אחרים תצא נגד אלה שיוצאים נגד.
    האמת, שרציתי להגיד עוד כמה דברים. למשל, ש-Amnesiac הוא בכלל טוב יותר מ-Kid A, וש-Hail to the Thief הוא האהוב עלי אישית, ומפתיע בגסותו ובגולמיותו לעומת אחיו המהונדסים היטב, ושאולי עוד כמה שנים נבין ש-In Rainbows הוא בעצם האלבום הטוב ביותר של רדיוהד, בעשור הזה ובכלל.
    אבל כל זה לא משנה. מה שמשנה הוא בדיוק מה שאמרת – לא צריך לקחת את הסיכומים האלה כל כך ברצינות, ומעבר לכך, אנשים שבאמת אוהבים מוסיקה לא צריכים להשתמש במילים כמו הייפ או מוערכים יתר על המידה. כלומר, אולי כן, זה חלק בלתי נפרד מלבקר מוסיקה ולברור בין מה שמעניין אותנו למה שלא, אבל להיות כבשה בעדר המיינסטרים זה לא יותר גרוע מלצעוק אנטי-הייפ רק לשם האנטי-הייפ.
    הלוואי ולא הייתי אוהבת את רדיוהד כל כך, אני לא אוהבת לאהוב את מה שכולם אוהבים. הלוואי והייתי נורא מיוחדת ולהקת העשור שלי היתה איזוטרית יותר. הענין הוא שמי שבאמת, אבל באמת אוהב מוסיקה, לא צריך להתעסק ברציונליזציה הזאת. מי שיוצא נגד רדיוהד, פשוט מעדיף דברים אחרים. אמנים אחרים מרגשים אותו יותר, גורמים לו לחשוב, לבכות, לשמוח, להצטמרר. אבל דווקא בגלל זה, אותם סנובים מוסיקליים צריכים לעצור לרגע ולחשוב שאולי ישנם אנשים שמצטמררים מרדיוהד, שעבורם המוסיקה שלהם נותנת טעם לחיים, שרואים בהופעות שלהם לא פחות מחוויה רוחנית, ושאוהבים אותם לא בגלל, אלא למרות ההייפ.
    מהו למעשה אלבום עשור? מהם הקריטריונים שהוא אמור לעמוד בהם? אם השפעה היא חלק מהענין, אפילו מי שלא אוהב את רדיוהד, או יותר ספציפית את קיד איי, לא יכול להכחיש את ההשפעה שלהם ושלו על המוסיקה, בעשור האחרון ובכלל. ברגע שאותם אנשים יוצאים נגד הבחירה הכביכול צפויה הזו, הם למעשה מעמידים את הטעם האישי, הסובייקטיבי שלהם כקריטריון החשוב ביותר לבחירה. וזה בסדר, אבל הם צריכים לקחת בחשבון שיש אנשים שבוחרים בקיד איי לא בגלל שהוא היה אלבום משפיע או חדשני, אלא מאותו מקום אישי, מהסיבה הפשוטה שהוא מרגש אותם.
    יש לי עוד המון לומר ספציפית לגבי רדיוהד ומה שהם עשו בעשור הזה, כי אני חושבת שהם עברו דרך מעניינת שסותרת את כל מה שנאמר באותו דיון ששמת אליו לינק, אבל הדברים האלה יספיקו לרגע זה.
    כל האהבה הזאת למוסיקה גורמת לי להרגיש דביקה, אבל אני באמת חושבת שזהו הנושא היחיד בחיים שיש להשאיר נקי מציניות, תמים ומרגש. בואו נשאיר את ההתכתשויות הקטנוניות מחוץ לתמונה. אני הולכת לשמוע איזה אלבום..

  3. גיאחה said

    ובכן, דוד שחם, אני בעד. לגמרי בעד. למעשה, הייתי מאושר מהבחירה (הבאמת מפתיעה) של פיצ'פורק, הן למקום הראשון והן למקום השני (Funeral של ארקייד פייר, שהיה אלבום הבכורה הגדול והבוהק של העשור, ומלבד קיד איי הוא כפי הנראה באמת האלבום הטוב ביותר של העשור, וגם הכי "אלבומי" בעשור בו הקונספט של אלבום הלך והתפורר).

    הוא גם אלבום העשור שלי, וזה קצת מבאס. לא בגלל הציפיות לאינדי יותר או אינדי פחות, אלא כי הוא פאקינג משנת 2000. זה פשוט לא פייר לקחת את האליפות בתחילת העונה. איפה הכיף? אולי הכיף היה לחפש כל העשור הזה אלבום שיתעלה עליו. לא מצאתי, אבל מצאתי בדרך כל כך הרבה אלבומים מדהימים אחרים, שהם אולי לא "אלבום העשור שלי" (Whatever that means), אבל הם ליוו אותי וילוו אותי שנים. או אפילו סתם חודשים מאושרים.

  4. Shoegazer said

    היי עידו

    אני לגמרי בעד Kid A ורדיוהד בכלל
    לא בטוחה אגב שהוא אלבום העשור שלי, וכמו שנאמר כאן למעלה, צריך לזכור שהוא יצא אחרי אוקיי קומפיוטר ולעובדה זו יש בהחלט השפעה על החשיבות שמייחסים לו בדיסקורגפיה של ההרכב , לטוב ולרע, כלומר מחד אפשר לומר שהוא רכב על ההצלחה של קודמו ומאידך אפשר לומר שהוא לא עמד בציפיות – בכל מקרה הוא bound לעורר דיונים סוערים לעומת אלבומים אחרים שלהם.בעיניי הוא מעולה.
    אני שומעת די הרבה שIn Rainbows הוא אחד הטובים ובעוונותי טרם האזנתי לו ,פרט לקטע אחד שתפסתי באוזן בר ,שהיה באמת אדיר.
    עכשיו בוא נציץ רגע ברשימה של פיצ'פורק, לא עשיתי זאת קודם..מיד אשוב…

    טוב , ראיתי. בעיה, בעיה לבחור אחד. אתייחס לבחירות שלי כשתראה את שלך 🙂

  5. mingus said

    KID A גם הגיע לראש מצעד המכירות בארה"ב

  6. אייל said

    וואו תמיד שנאתי את מה שהם עשו בשנות האלפיים….להרגיש מקורי?
    פשוט תשמע את השיר הזה משנת 1968 ותבין למה לדעתי הם פשוט וואנקרס

  7. שירה said

    אלבום מטורף בגאוניותו.נקודה. מפתיע אותי שאפילו מבקרים מוסיקליים נופלים למקום הזה של לשנוא משהו טוב רק בגלל שהוא טוב כל כך הרבה זמן עד שיעמום. להפוך דבר יפה ללכאורה מכוער- זה נבזי בכל צורה שהיא, ומעיד על בינוניותם של העושים זאת. למי איכפת, מי שאוהב מוסיקה באמת, מרגיש אותה בלב ולא בכיס ולא בביקורות רדודות משעממות וחסרות תכלית עליה.
    תודה על המאמר, עשית לי חשק לשמוע שוב האלבום הזה

  8. hovtzi said

    אני גם שונא מצעדים וסיכומים.
    בעיקר כי זה סתם פתח לויכוחים חסרי-מטרה. תמיד יהיה מישהו שיגיב ב"איך שכחת את X" וכדומה.
    אבל בסיכום הפרטי שעשיתי לעצמי לכבוד העשור הזה הכנסתי את KID A לתוך הרשימה, למרות שלדעתי AMNESIAC יותר טוב ממנו (כמו שמיכל כתבה מקודם), אבל כיצירה אחת KID A פשוט מושלם. עליות-ירידות, שיאים, אכזבות, הצלחות, כל הפאקינג סיפור בתוך 50 ומשהו דקות.

    בסופו של דבר "אלבום העשור" יהיה מה שדיגדג להכי הרבה אנשים במקומות הנכונים.
    והכי כל הסיפור של מעריצי האינדי הוא תמיד לחדש, להפתיע, להיות שונים. להביא אותה במשהו שאף-אחד לא ציפה לו, זה כל הסיפור של האינדי, לא?
    אז לא פלא שאנשים מתחילים לדחות את KID A, בעיקר בגלל שצפוי שהוא יוכתר כאחד האלבומים הכי טובים של העשור.
    זה הרי משעמם לבחור במלכת הכיתה לנשף. הרבה יותר מעניין להביא את השכנה החנונית שלך שאם היא רק תוריד את המשקפיים היא תהיה פצצה..

  9. אסף said

    קודם כל, מצטרף למקהלה (מיכל וhovtzi) שאומרת שאמניזיאק היה טוב מקיד א'.

    אבל הנקודה שאני רוצה להתווכח איתך עליה היא שכתבת שהרבה אנשים אהבו את האלבום הזה. כן, זה נכון – אבל איזה אנשים?
    אני אגיד לך בדיוק איזה – אנשים שכבר אהבו את רדיוהד. אנשים שכבר היו עם פְּרֵדִיסְפּוֹזִיצְיָה (קופי פייסט ממורפיקס) לאהוב אותם. הם לא העלו אף אחד חדש על הסירה הזאת. וזה נכון לרדיוהד בכל העשור הזה אולי למעט IN RAINBOWS. קיד א' הוא אלבום טוב, אבל בלי המותג רדיוהד צמוד אליו הוא לא מגיע לשומקום.

    THE BENDS, OK COMPUTER לא היו זקוקים להסברים. כל מי ששמע אותם הבין מיד למה הוא מקשיב ולא היית צריך לקרוא מאמרים על החדשנות וההקשרים והדיאלוגים והמסעות הרוחניים של חברי הלהקה (כמו המאמרים שמסבירים לך למה הסרט האחרון של טרנטינו הוא בעצם טוב, ורק נדמה לך שהוא קקה. ספרות זולה לא נזקקה להסברים).

    לכן זה אבסורד מבחינתי לשים את קיד א' כאלבום העשור, כשלהקות כמו הסטרוקס, פרנץ פרדיננד, ארקייד פייר, YYY, פגעו בול בלי שום מטען עודף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: