תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

הנחמדים של הנוטיז

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 21, 2009

אני שמח לבשר שיש שם לעשור הזה – הנוטיז, או באנגלית The Noughties, מלשון nought בבריטית. ואורגיית סיכומי העשור במוזיקה של הנוטיז בעיצומה ונהיית פרועה מרגע לרגע. יש כאלה שנמאס להם מזה, אבל אני בסדר עם העניין. למה? פחות בשביל לגלות מה הגיע למקום הראשון של רשימת כך וכך אם כי גם זה מסקרן. יותר בשביל לנסות ולדלות אלבומים יפים שעפו מתחת לראדר המוזיקלי שלי.

הבעיה היא שזה לא קל לגלות את האלבומים האלה. בעיקר כי אין כרגע שום בלוגר ברשת שאני מכיר שחולק טעם מוזיקלי דומה לשלי. אם אתם חושבים שיש אחד כזה או אחת כזאת אז תשאירו לי תגובה מיד ותספרו לי מי זה או זאת. רוב הבלוגרים הולכים עם הזרם המרכזי הצפוי של האינדי, אחרים הולכים על שיא האיזוטריה. בין אם הם רוצים להיות קולים, כלומר, היפסטרים, או אשכרה אוהבים את זה (הרי מוזיקה פופולארית היא מוזיקה פופולארית, כנ"ל בפופולאריות של השוליים), אני לא מתחבר לזרם המרכזי של האינדי. ולא מתוך איזשהי פלצנות, למרות שלפעמים אני גם חוטא בזה, בעיקר כי המוזיקה המדוברת פשוט לא מרגשת אותי. וגם שיא האיזוטריה קצת גדולה עלי. אני אוהב את המקום הנוח באמצע.

הבעיה השניה היא שרוב הרשימות בנויות על מה שאנשים כאלה ואחרים חושבים שחשוב בעשור. או לפחות זה הרושם שאני מקבל. במקום להגיד איזה אלבומים השאירו אצלם משקע רגשי אמיתי, הולכים על האלבומים שהם כביכול חשובים. גם לזה יש מקום בעולמינו, אבל יש יותר מדי מזה וזה לא כל כך מה שאני מחפש.

הבעיה השלישית זה שיש המון שמות שתקועים עמוק בתוך רשימות העשור, שלא לדבר על כל המוזיקה שלא נכנסה בכלל לרשימות, ויש המון מוזיקה כזאת בעשור שעשו בו הכי הרבה מוזיקה אי פעם. כדי לדלות ממנה את הפנינים צריך לא מעט זמן ואנרגיה כי זה פחות או יותר לירות באפלה, במקרה הטוב לשפוט לפי התמונה המכסה איזשהו אלבום ולהבין לפי זה את הרלוונטיות שלו אלי לפני שאני הולך להעמיק.

לכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לקחת 10 אלבומים שהם לא "ה"אלבומים שלי לעשור, אלא אי שם באמצע הרשימה, האלבומים הנחמדים שנהניתי מהם לזמן מה ואז המשכתי הלאה ללא משקעים כבדים מדי. מי יודע, אולי דווקא אלה יהיו האלבומים שירגשו אתכם, לפחות לזמן מה. אין ספק שלא מעט מהם לא יהיו ברוב רשימות העשור, אז לפחות ככה הם לא יתפספסו. הנה זה בא ברצף אסוציאטיבי.

The Stills – Logic Will Break Your Heart – 2003

בתחילת שנות האלפיים כולם רצו להשמע כמו אינטרפול וכך גם הסטילז ממונטריאול. יש אנשים שיצקצקו מול המסך כרגע, אבל זאת אחת מהלהקות הקנדיות היחידות שנהניתי לשמוע מתוך צונאמי סירופ המייפל שתקף אותנו העשור (ולא, אני לא אוהב את ארקייד פייר ולא ניו פורנוגרפרס או ברוקן סושל סין וכו', אמרתי לכם שאני לא עומד בקו אחד עם הזרם המרכזי של האינדי). למרות שאני כועס קצת על האינטרפוליות של הסטילז, הם לקחו את הסגנון למקום פחות כבד עם ג'ינס וטריקו במקום חליפות של ארמני ובעיקר כתבו שירי פופ מעולים שחודרים לראש וללב. תשפטו בעצמכם.

Ed Harcourt – From Every Sphere – 2003

אין לי בד"כ כוח לסינגר-סונגרייטרים. רובם נשמעים אותו הדבר לאוזניי וכל היופי שלהם נשמע כמו קיטש משעמם שעשו כבר מיליון פעם עם גיטרה אקוסטית וקול מעושן. אבל לא אד הארקורט. הוא חתיכת יוצא מן הכלל. לא רק שהאינסטרומנטציה באלבום הזה כל כך מגוונת ויפה, אלא כשהוא שר הוא לא רק מדמם מהלב, הוא מדמם מהבטן בשירים הסוחפים והיפיפיים שהאלבום הזה מפגיז בהם ללא הפסקה מההתחלה ועד הסוף. השיר "Watching The Sun Come Up" הוא השיא באלבום, מאין "Heroes" הפרטי של אד.

Mystery Jets – Making Dens – 2006

היו היתה חבורה של ווירדים מ-Eel Pie Island בלונדון, כל כך לא אפנתיים שהם היו מושפעים מלהקות פרוג(!), סולן הלהקה סוג של נכה(!) ואביו של הסולן ניגן איתו בלהקה(!). דמיינו את זה, להיות בלהקה עם אבא, מוזר. בכל מקרה, החבורה העליזה שחררה לה אלבום בכורה חביב שקיבל הייפ MTV2-י באדיבות Zane Lowe הגדול אבל במהרה שכחה סביבו המהומה. יותר מאוחר הם שחררו אלבום נוסף שמשום מה תפס יותר חזק, אולי בגלל חנפנות הפופ האייטיז שיש בו והתאימה לטרנד של זמנו. אבל אני לא אשכח להם את האלבום החמוד מאוד הזה מ-2006 שגדוש בסוג של קסם ילדותי, דמיון, ושירים מאוד בריטיים שפשוט מעלים חיוך על הפנים.

Thirty Seconds To Mars – s/t – 2002

אם נפלתם מהכיסא תתעשתו על עצמכם ותחזרו לשבת. מה עושה הרכב העלק-אימו המשעמם הזה שמוביל אותו הדוגמגיש ג'ארד ליטו? בואו ואומר לכם. זה לא בגלל שהוא בוחר לשחק בסרטים משובחים בד"כ, אלא בגלל שאלבום הבכורה של הלהקה שלו ושל אחיו הוא סיפור אחר לגמרי מכל החרא הטיינאייג'רי המשעמם שהם שחררו אח"כ. אני סאקר של דברים שקשורים למדע בדיוני, כך שלשמוע סוג של אלבום קונספט סינמטי עם פיל סייברפאנקי בין הגיטרות הרועמות לבין הסינטים המושחזים העיף אותי מהכיסא ב-2002. ולמי שלא מאמין, הנה שיר מעולה מהאלבום שלא יצא בתור סינגל, אז אנא התעלמו מהקליפ הבינוני שהפיק איזה ילד יוטיוב לשיר "Buddha For Mary".

Hell Is For Heroes – The Neon Handshake – 2003

אם נשאר בגזרת הרוק הכבד יותר, אז אני חייב להזכיר את Hell Is For Heroes. זה הרכב בריטי שמשתייך לתנועה קטנה של פוסט-הרדקור בריטי. כן, אנגלים שמושפעים מלהקות כמו פוגזי ו-Jawbreaker ומתרגמים את מה שהם עשו לממלכה הבריטית עם אקסטרה רגש (עוד הרכבים שהיו באזור – yourcodenameis:milo, Millions Dead, ועוד). גם הם קיבלו קצת הייפ MTV2, אך הם לא שרדו מול זרם הרוקנרול המחודש של הסטרוקס והווייט סטרייפס שהעיף אותם מהמרקע. למעשה האלבום המלא הגיע לאוזניי רק שנים מאוחר יותר והצטערתי שזה לא קרה קודם. למה? כי זה אלבום רוק כבד מעולה עם זמר ששר ברגש אמיתי בגיבוי 2 גיטריסטים שיודעים מאיפה משתין הדיסטורשן, ושוב, בעיקר בגלל שיש להם שירים ממש טובים שהטינאייג'ר הפנימי שלי חיכה לשמוע.

Rockfour – One Fantastic Day, Shy Nobleman – How To Be Shy – 2001

שני אלבומים ישראלים באנגלית. שני אלבומים שלהקת רוקפור מנגנת בהם (אצל שי בתור להקת הגיבוי). שני אלבומים שמושפעים כבדות מהסיקסטיז. שני אלבומים ששוחררו באותה השנה. יותר חשוב, שני אלבומים שבעקבותם התחלתי להאזין ברצינות למוזיקה ישראלית ונכנסתי לאינדי הישראלי והתחלתי לפקוד הופעות. הכי חשוב, שני אלבומים שמאוד נהניתי לשמוע בזמנו. גם אם הם לא הכי פופולאריים מבין אלבומי האמנים המדוברים, הם התברכו בהפקה מעולה, מבטאים בריטיים למהדרין, ושירים פופיים שהיכו בי שוב ושוב כמו מתאגרף עקשן עד שעשו לי נוקאאוט מוחלט.

The Duke Spirit – Cuts Across The Land – 2005

חמושים בסולנית בלונדינית יפה-מכוערת (תלוי בזווית) עם קול מחוספס שנע בין ג'ניס ג'ופלין לפי ג'יי הארווי והרבה אהבה למוזיקת גיטרות לאורך היסטורית הרוקנרול, היכו בנו החמישיה הבריטית הזו עם האלבום האנרגטי הזה. שוב משום מה הרוב נתפסו לאלבום השני שלהם Neptune שבעיני הוא יותר משעמם ופשוט לא מכיל את הראשוניות והחספוס שהלהקה מביאה איתם פה. מתנצל על עוד קליפ ביזארי, אפילו ילדון יוטיוב היה יכול לארגן להם משהו יותר טוב מזה.

The Bad Plus – These Are The Vistas – 2001

נזרק הלאה לספירה אחרת לגמרי, לג'אז. כן, ג'אז זה לא מילה גסה, ובעשור הזה גיליתי שג'אז יכולה להיות מוזיקה נפלאה. בעיקר בהופעה חיה, בעיקר עם ג'אזיסטים צעירים שמערבבים ומערבלים את הסגנון עם כל מה שבא ליד כמו רוק ומוזיקה אלקטרונית. אבל שלישיית הפאוור ג'אז הזאת עשתה משהו אחר. במקום לגנוב סגנונות, הם גנבו אנרגיות, והכניסו וייבים אלקטרוניים ורוקיסטים לג'אז שלהם מבלי לעזוב כלל וכלל את עולם הג'אז. הקטע הכי ידוע ומעיף שיצא מפה הוא הקאבר הגאוני שלהם ל-"Smells Like Teen Spirit". כששמעתי אותו הייתי חייב לעצור את האוטו כדי להבין למי יש את היכולת לעשות משהו כל כך טוב ושונה מהשיר הזה ולשמור על הכוונות של היוצר. למזלי גיליתי שאלבום הבכורה שלהם מגובה בעוד קאברים יפים וגם בקטעים מקוריים שלא נופלים מהם. לא לחובבי ג'אז בלבד, בעיקר לא לחובבי ג'אז.

Infadels – We Are Not The Infadels – 2006

בשנת 2006 נסעתי לחופשה קצרה בברלין בסתיו. בדקתי מי אמור להופיע באותו השבוע והרשימה היתה די דלה. למזלי נתקלתי בלהקת ה-Infadels שפקדה את העיר, דגמתי, וראיתי כי טוב. הם שייכים בערך לגל הדיסקו-Pאנק, Pאנק-Fאנק, אלקטרו-קלאש, או איך שאתם לא רוצים לקרוא לזה. במילים פשוטות יותר להדיוטים, להקה שמשלבת ביטים רקידים מעולם הדיסקו עם צלילים אלקטרוניים פלוס הגשה קשוחה יותר מעולם ה-Pאנק. ההופעה שלהם היתה כיפית לאללה בזכות הסולן הכריזמטי של ההרכב ולהקת הגיבוי החזקה שמאחוריו (כמו הבן של ביל ברופורד על התופים!), ורכשתי בעקבותה את האלבום. בעולם אחר, או אולי בתזמון אחר, הוא היה הופך ללהיט עולמי.

היי, הגענו ל-10. בקרוב אפרסם את הטופ של הטופ, את עשרת אלבומי העשור שלי, את הנוטיז של הנוטיז. בינתיים אני מפנה אליכם את הסמן של המקלדת ושואל, מה האלבומים הנחמדים של העשור שלכם? האלבומים שדגדגו אתכם אבל לא הביאו לפורקן מלא? ספרו לי, אני סקרן.

מודעות פרסומת

5 תגובות to “הנחמדים של הנוטיז”

  1. איזה רעיון יפה לרשימה!
    הטעמים שלנו אמנם לא זהים, אבל יש חפיפה פה ושם ואני כן הולך לעשות רשימה של המוזיקה שהכי נהניתי ממנה בעשור, לא מה שחשוב. מה שחשוב הרי זה מה שעושה לנו טוב, לא?

    הנה כמה אלבומים נחמדים מהעשור שלי:

    Damien Rice – O
    Echo & The Bunnymen – The Fountain
    Eleventh He Reaches London – Hollow Be My Name
    Rodrigo y Gabriela – Rodrigo y Gabriela
    Rome – Masse Mensch Material
    Tori Amos – America Doll Posse
    Eddie Vedder – Into The Wild
    R.E.M – Accelerate
    Me First And The Gimme Gimmes – Ruin Jonny's Bar Mitzvah

    מקווה שיש משהו שאתה לא מכיר! 🙂

  2. אינני איש של סיכומים אבל אני בהחלט איש של צלילים והבאת פה כמה תופינים מעניינים שצריך לחקור ועל כן התודה.
    תודה.

  3. גאה להגיד שאני מכירה ואוהבת כמעט הכל כאן, you can't fool mt dennis לקח אותי כל כך אחורה בזמן, באלבום הראשון שלהם באמת היה קסם, השני אמנם נחמד מאוד אבל מגניב קצת יותר מדי.

  4. יוסי said

    פוסט מצוין!

  5. misha30792 said

    בלוג מצוין!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: