תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

פוסט אורח: מיקסטייפמטוסיס

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 29, 2009

גבירותי ורבותי: פוסט אורח! ידידתי מהאינדי מיכל ישראלי, שרופת מוזיקה רצינית ושדרנית התכנית המשובחת "מחוץ לקופסה" ב-102fm, החליטה שגם לה נמאס משנאת החינם לרדיוהד ושהיא רוצה לעשות משהו בנידון. נידבתי את במת הבלוג שלי למען המטרה, וזמן מה לאחר מכן הגיע הפוסט המיוחל. אני מעביר את המיקרופון למיכל.

מדהים מה אנשים מוכנים לעשות, או לא לעשות, בשם שנאת ההייפ. עכשיו, לרקע שטף סיכומי העשור, נורא אופנתי לאהוב לשנוא את רדיוהד ולקרוא להם מוערכים יתר על המידה או סובלים מחשיפת יתר. אבל כמה מאותם שונאי חינם, כמו שעידו הגדיר אותם, באמת טרחו לעזוב לרגע את הרגשות בצד והאזינו כמו שצריך ל-In Rainbows? או לדיסק הבונוס הנפלא שהתלווה אליו? וכמה פעמים שמענו השנה ברדיו את Weird Fishes\Arpeggi? נכון, רדיוהד מלווים בהמון הייפ, ולפעמים זה מטריד גם אותי, אבל המוזיקה, זוכרים את המוזיקה? זה הענין כאן. רדיוהד היו אפופים בהייפ בסוף העשור הקודם ובתחילת הנוכחי, אבל זה לא ממש מדויק כבר כמה שנים טובות (ובטח יהיו מתנגדים לאמירה הזו, אבל היא מורכבת מדי בשביל שאפרט אותה כאן), וההאחזות באנטי-הייפ גרמה להרבה אנשים לפספס כמה דברים טובים שהם הוציאו החל מאמצע העשור הזה. ועוד מילה לזכותם – אצל רוב המוסיקאים שסובלים מהייפ מיותר אפשר לזהות עצלות מוזיקלית הולכת וגוברת. רדיוהד נשארו מקצוענים בצורה שלא ניתנת לתיאור. הכתיבה שלהם, ההפקה שלהם, ובעיקר ההופעות החיות שלהם, נשארו מושקעות, מרגשות ומזיעות. הציניות אולי לא מאפשרת לנו להאמין, אבל יש אנשים שהופכים להיות מצליחים, מפורסמים ומוערכים בגלל שהם עובדים קשה, ולא רק בגלל שיש להם יח"צנית מוצלחת.

אז למי שמוכן לפתוח את האוזניים ולשמוע מוזיקה נהדרת של להקה נפלאה, בלי אמירות הרות גורל או הכתרות מיותרות כמו "אלבום העשור", הכנתי מיקסטייפ שמסכם את הדברים החשובים ביותר, היפים ביותר או המעניינים ביותר שרדיוהד הוציאו העשור, בעיניי (ולא תאמינו, Everything in Its Right Place בכלל לא נכנס):

לחצו עלי כדי להוריד את מיקסטייפמטוסיס

הורדה של מיקסטייפמטוסיס, גרפיקה ע"י pop-e

Idioteque – בכל פעם שמדברים על Kid A בתור האלבום החשוב ביותר של שנות ה-2000, יש נטיה להשמיע את השיר שפותח אותו. יש בזה מן ההגיון, אבל כמעט עשר שנים אחרי שהוא יצא, נדמה לי שהשיר הזה הוא שנחרט בזכרון המוזיקלי הקולקטיבי. הוא גם השיר היחיד שגורם לתום יורק לרקוד כמו מטורף בהופעות.

15 Step (הערת הבלוגר – וורדפרס דופק מדי פעם את היישור של שמות השירים) – הרגע הטוב היחיד בסרט המחורבן Twilight הוא הסוף, משתי סיבות. ראשית, הסרט נגמר, ושנית, השיר הזה מתנגן ברקע. אני מודה שבהאזנות הראשונות ל-In Rainbows הוא לא הפיל אותי, ולקח לי זמן להבין את הגדולה שלו. כשיר פתיחה הוא אומר המון, הוא מזכיר דברים קודמים שרדיוהד עשו, אבל הוא גם שונה, כמו כל מה שבא אחריו. In Rainbows הוא אלבום מבלבל, לעתים לא אחיד, אבל דווקא ככזה, הוא מגלם בעיניי את הסיום המושלם לעשור האחרון של רדיוהד. הוא סך כל מה שבא לפניו, ולכן יש בו מספיק כדי לפנות למי שאוהב את רדיוהד של שנות התשעים וגם למי שמעדיף אותם באלפיים. בשילוב עם אלבום הבונוס הגאוני, מדובר באחד האלבומים המעניינים של העשור, לטעמי.

2+2=5 – לא במקרה, האלבום הכי גחמתי והכי פחות מהודק של רדיוהד מתחיל עם רעש של ג'וני מחבר את הגיטרה שלו, ומי שמקשיב טוב יכול לשמוע את תום ממלמל בסרקזם: "זו דרך נחמדה להתחיל, ג'וני". זהו האלבום שרדיוהד הקליטו בזמן הקצר ביותר, והשמועות גורסות שהם לא ממש מרוצים ממנו. ואכן, האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו למועדף עלי. השיר הזה מבטא, מילולית ומוזיקלית, את הכעסים של תום יורק על החברה המערבית, והשינוי ב-2:25 (משעשע מצדם) תמיד גורם לי לחייך.

Bangers + Mash – עם כל אהבתי לרדיוהד, סקס אפיל מעולם לא היה תכונה בולטת אצלם (אלא אם כן מחשיבים את הענטוזים של תום בהופעות). השיר הזה הוא פיצוי הולם לשנים של מיניות מודחקת. בועט, ספונטני, מתגרה, קשוח מצד אחד ועדין מצד שני. עשו לעצמכם טובה וצפו בו בביצוע החי שצירפתי, שהוא בעיניי אחד מרגעי השיא של רדיוהד – תום מצטרף כאן לפיל על סט נוסף של תופים (וגם נאנח קצת, מה רע?), ג'וני עושה שמות בגיטרה, ואד מוכיח שוב שהוא מספק את קולות הרקע הטובים ביותר בעולם, ולא מקבל על כך מספיק קרדיט. אל תפספסו את תום חסר נשימה בסוף השיר. קורע.

Morning Bell (live) – אני מכירה כמה מעריצי רדיוהד שמעדיפים את גרסת Amnesiac לשיר הזה, אבל בעיניי היא מיותרת. רוב הזמן, מדובר בשיר האהוב עלי מתוך Kid A, ובאחד הביצועים הטובים של תום כזמר, שמוכיח כאן שהוא מושלם באותה מידה גם בהופעה חיה. חיזר.

I Might Be Wrong – אח, השיר הזה מבריק ומפתיע מהשניה הראשונה ועד השניה האחרונה, ורק הוא לבדו הופך את Amnesiac למוצלח יותר מ-Kid A. כל מילה נוספת עליו רק תגרע.

Myxomatosis – כבר ציינתי שגדולתו של Hail to the Thief טמונה בחוסר השלמות שלו, שמאפשר האזנה המלווה בעליות, ירידות ובעיקר הפתעות. השיר הזה הוא המעניין ביותר לטעמי באלבום, אי אפשר שלא לשים לב אליו מיד כשהוא מתחיל, הוא תופס אותך בביצים, או בשחלות, ולא מרפה עד השניה האחרונה.

The National Anthem – אם Idioteque הוא השיר הזכור ביותר מ-Kid A, זה השיר שבעיניי מכריז בצורה הברורה ביותר על השינוי שחל ברדיוהד ועל הדרך החדשה שהם יצאו אליה. המבנה שלו שונה ממה שרדיוהד עשו עד לאותה נקודה, הוא עמוס בכלים שרדיוהד לא עשו בהם שימוש רב קודם לכן (במיוחד כלי נשיפה), והוא דל מאוד ברמת המלל, עוד דבר מאוד לא אופייני ללהקה. המנון לאומי? בכיף.

Weird Fishes\Arpeggi – אני שונאת להשתמש במילה "יפה" לתיאור דברים מורכבים כמו מוזיקה או קולנוע, אבל השיר הזה הוא אולי השיר היפה ביותר שרדיוהד כתבו, אולי השיר היפה ביותר שנכתב העשור, וללא ספק, הפספוס הכי גדול של אלה שויתרו על רדיוהד. הדקה האחרונה שלו היא לא פחות ממרהיבה, אד מבריק שוב בקולות רקע עוצרי נשימה, ובהופעה חיה הוא גרם לי לטבוע באוקיינוס של הזיות, עם המון… דגים מוזרים.

You and Whose Army – הוכחה נוספת לגדולתו של Amnesiac, שנשאר מחוץ לרוב סיכומי העשור, והשיר האהוב עלי באלבום. רדיוהד נשמעים כאן מאוד מודעים לכך שהם יוצרים משהו גדול מהחיים, ובצדק. שלוש דקות של מוזיקה מהסוג שהופך עולמות ומשנה חיים. אותי זה מרגש.

Fog (Again) (live)– חלק גדול ממה שהופך את המסע המוזיקלי של רדיוהד למרתק כל כך, הוא העובדה שהכל חשוף – הטעויות והנסיונות הפחות מוצלחים לצד היציאות המבריקות. ככה זה כשאין לך כמעט מה להפסיד, אתה יכול ליפול לפעמים, ולנחות על הרגליים. השיר הזה הופיע לראשונה כבי סייד בינוני ל-Knives Out. רדיוהד, במקום לנסות לטאטא אותו מתחת לשטיח, הפשיטו אותו מההפקה המקורית והחזירו אותו לסיבוב שני בצורת סולו פסנתר. עצם העובדה שהם צירפו לשמו את המילה "שוב" הופכת אותו למקסים פי כמה. המודעות העצמית הזו, הידיעה שהם פישלו וצריכים לנסות פעם נוספת, גורמת לי לאהוב אותם יותר, אם זה בכלל אפשרי. מעבר לכך, הוא בולט מאוד בין ערימות שירים מורכבים ועמוסי הפקה ועיבוד. שתי דקות של קסם.

(הנה תום מסביר בפשטות – הגרסה הראשונה לא היתה טובה, זו טובה יותר, אלא אם כן אפשל)

Last Flowers – למרות שעידו אמר לי שמיקסטייפ אמור להכיל 12 שירים, השיר הזה התווסף ברגע האחרון. בדיוק כמו שתום שר בו – השיר הזה הוא יותר מדי, יותר מדי בוהק, יותר מדי עוצמתי ויש לו את הכוח למוטט נפשית. הוא מסתתר באלבום הבונוס של In Rainbows, ולמרות איכותו, נדמה שלשם הוא שייך, לשוליים, למי שבאמת טורח להאזין ולחפש את היופי ביצירות של רדיוהד.

Wolf at the Door – הבחירה הכי אישית וסובייקטיבית במיקסטייפ הזה. שיר העשור שלי, שיר המאה שלי, שיר החיים שלי. אחד השירים הבודדים שאני לא מסוגלת לשמוע פחות מפעמיים ברצף, הרינגטון שלי, השיר שאני צורחת בקולי קולות ברכב, בין אם הוא מתנגן או לא. למה? אין לי מושג. הוא בטח לא השיר הטוב ביותר של רדיוהד, אבל הוא זה שתפס אותי, ולפעמים לא צריך להסביר חיבור אמיתי.

כמעט ונכנסו – Optimistic, Knives Out, There There, Down is the New Up, These Are My Twisted Words.

מודעות פרסומת

15 תגובות to “פוסט אורח: מיקסטייפמטוסיס”

  1. בגלל שהפוסט הוא לא שלי אני מרשה לעצמי להגיב בבלוג באופן נדיר 🙂 אז, מיכל, יוזמה מדליקה לאללה כמו שכבר אמרתי לך. תודה שעשית את זה ושהסכמת לפרסם את המיקסטייפמטוסיס בבלוגי הצנוע. שלא לדבר על השם הגאוני והעיצוב המעולה של הגרפיקה. נראה שהשקעת הרבה מחשבה בבחירה של כל קטע ואני אוהב השקעה, אז ריספקט.

    מעניין לראות ככה ברטרוספקטיבה ובצ'אנק אחד גדול את העשור האחרון של רדיוהד מבחינת השירים שלהם ועד כמה הוא שונה מהניינטיז (האם מישהו עשה בזמנו איזה OK Mixtape?). יקנטרנו הקנטרנים, אבל רדיוהד לקחו את המוזיקה שלהם רחוק קדימה והצידה, נהיו עוד יותר מושפעים מעוד יותר מוזיקה, הוסיפו צבעים וגוונים חדשים למוזיקה שלהם (במיוחד ב-In Rainbows), והצליחו לעשות את כל זאת עם רגש, מבלי להיות טכנוקרטיים ושכלתניים מדי ומבלי לאבד מהפופולריות. אם תשאלו אותי היחידים שהצליחו לנהל קרירה מוזיקלית באופן כזה לפני רדיוהד הם הביטלס. אני כבר מריח את הטוקבק מתבשל אצלכם על מה שאמרתי עכשיו 🙂

    בכל מקרה, קלעת יפה לרוב הקטעים החשובים. יחד עם זאת יש רצועות שלא הייתי מכניס ומביא אחרות במקומן, בעיקר בגלל טעם אישי. אולי הבעיה היא שיש ב-Kid A כל כך הרבה קטעים מעולים שקשה שלא להפוך אותו לדומיננטי. למשל How To Disappear Completely האווירתי, Motion Picture Soundtrack האלוהי, או אכן Everything In It's Right Place המשוגע. הייתי שם גם את There There שהוא השיר האהוב עלי מ-Hail To The Thief, דווקא האלבום הכי פחות אהוב עלי מבית רדיוהד. הייתי מכניס גם את Pyramid Song שהעיף אותי למימד אחר בשנת 2000 כשרדיוהד ניגנו אותו בסינרמה, וגם את הגרסה החיה והשווה ל-Spinning Plates מה-EP החי שלהם. אבל באמת שאני סתם מקטר פה, סה"כ בנזונה של מיקסטייפמטוסיס.

  2. גיאחה said

    שווה, שווה, שווה. שלוש פעמים שווה. פעם ראשונה בגלל רדיוהד, פעם שנייה בגלל בחירת השירים ופעם שלישית בגלל הנימוקים המעולים.

    תענוג. להדפיס ולחלק ביציאה מכל הופעה שאינה של רדיוהד 🙂

  3. tsemer said

    I'm not a man of many words.
    So I will just say: Awesome post. Fully Agree. Taking this mixtape as a precious asset on my trip around the world.
    (Sorry for the English, no Hebrew on Dutch computers..)

  4. שלי said

    בתור מישהי שהיא לא מעריצה גדולה של רדיוהד, מאד מעניין לקרוא את הפוסט הזה. ואפילו יותר מזה – לשמוע את השירים.
    כל הכבוד לך על הכתיבה הטובה והנימוקים הבהחלט משכנעים פה. ברגע שאחזור הביתה אחקור את השירים האלה. מבטיחה! (ובעיקר את השיר האקסטרה: Last Flowers. מה שכתבת עליו עשה לי את זה)

  5. לירון said

    יש משהו מהנה במיוחד בגילוי מחדש של רדיוהד שהמיקסטייפ הזה מייצר: הם נשמעים כאן כמו להקה חדשה ושונה לגמרי ממה שהם היו בעשור הקודם, וזה טוב, זה כל כך טוב. כך להקות צריכות להתפתח, ולא להיתקע על נוסחא ספציפית ומנצחת לכאורה. וכמובן, בחירה מעולה של שירים

  6. מיכל said

    אני לא כל כך יודעת מה לומר, אז אחזור על מה שכתבתי לעידו לפני דקות ספורות – לא משנה לכמה אנשים הדברים שאתה עושה מגיעים, כל עוד הם מגיעים לאנשים הנכונים. הלוואי וזה היה כך בתחנות רדיו מסחריות 🙂
    נהניתי בטירוף לערוך את המיקסטייפ ולכתוב עליו, ואני ממש מתרגשת שיש מי שנהנה מהתוצאה. תודה.

  7. ברק said

    א. איזה כיף לקרוא את זה
    ב. ולשמוע גם
    ג. והגרפיקה מהממת
    ד. כבוד על האומץ לבחור כ"כ מעט שירים של רדיוהד. אם אני הייתי צריך לבחור רק את 12 השירים הטובים (נו, 13) לא הייתי יוצא מזה בחיים.

  8. רוני said

    אף פעם לא חשבתי על זה..הייפ סביב הלהקה…ויש באמת אנשים כאלה שחושבים שזו להקה שמוערכת יתר על המידה? הם כנראה לא שומעים טוב. לא חושבת שאי פעם היה משהו שהתקרב אליהם מבחינתי. שריגש אותי, שימח אותי, העציב אותי, הרים אותי ואז הפיל, ואז שוב הרים – הכל ביחד – להקה מושלמת. וכתבה מעולה. ובאמת אם הייתי צריכה לבחור כל כך מעט שירים הייתי משתגעת. כל הכבוד.

  9. hovtzi said

    בתור מעריץ רדיוהד חידשת לי על Fog. הייתי בטוח שסתם מדובר בגירסה מפסונתרת לשיר המקורי (שאגב, לדעתי הוא מצוין. הגיטרה המלוכלכת של ג'וני שנכנסת בסוף השיר פשוט עושה לי את זה).

    ותחשבי על זה שאחת הגדולות של רדיוהד היא שעל כל מיקסטייפ שלא תעשי, תמיד יהיה מישהו שישאל "איך, איך לא הכנסת את X???".

  10. hovtzi said

    איך, איך לא הכנסת את Life in a glass house???"
    🙂

  11. ליאור said

    לא רוהב את הלהקה הזו.
    עם או בלי הייפ.
    עוד לפני העשור הזה.

  12. ליאור said

    אפשר להוריד ההודעה הקודמת
    תיקון:

    לא אוהב את הלהקה הזו.
    עם או בלי הייפ.
    עוד לפני העשור הזה.

  13. מקס צ'פלין said

    השיר האהוב עליה הוא הרינגטון שלה?! כמה נורא.

  14. יהונתן said

    אני היחיד שחושב ש let down הוא לא רק השיר הכי טוב שלהם אלא הכי טוב נקודה?

  15. נעמה said

    וואו כמה שהזדהתי עם מה שכתבת על וולף אט דה דור, ממש ריגש אותי לקרוא את זה. אני פשוט הרוסה על השיר הזה ברמות. זה אחד השירים היותר מיוחדים של רדיוהד – כבר מהאקורדים הראשונים שמכניסים אותי לאווירת סיפור בלהות ביער השחור, עד לראפ של ת'ום יורק, שמרגיש הכי הגיוני בעולם ונדמה כאילו כתב את עצמו; והפזמון, אח הפזמון. מלודיה אירונית נאיבית מאין כמוה. הכל. זה בהחלט השיר שלהם שיש לי חיבור רגשי הכי חזק אליו.
    אגב, גם אני אוהבת את הייל דו דה ת'יף מאותה סיבה. ברמה ההפקתית החזרה לגיטרות מרוממת את הנפש שרוסקה לאחר האזנה ל-Kid A ו-Amnesiac, האלבום מספק מן אנחת רווחה הן לרדיוהד והן למעריציהם, הליריקה פחות קריפטית והשירים יותר מלודים. דווקא את השיר הכי אלקטרוני בעולם אני לא אוהבת – Scatterbrain. אני תמיד מעדיפה לפסוח עליו.

    בכלל האלבום מרגיש הרבה יותר אישי, כאילו הוא מהווה שיר ערש אפל לבנו הטרי של ת'ום. I Will הוא השיר עם הליריקה הכי "ישר לפנים" של רדיוהד, שבו הוא אומר בנחרצות שהוא לא רוצה שהילדים שלו יהיו כמוהו. I won't let this happen to my children / Meet the real world coming out of your shell. קשה לי לדמיין לעצמי איך הוא הרגיש כאשר כתב אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: