עשרת אלבומי העשור

אז בסוף החלטתי לפרסם את אלבומי העשור שלי. גם כי כל בלוג מוזיקלי שמכבד את עצמו עושה את זה, וגם כי חלק מהאלבומים שהעיפו אותי מהרגליים בנוטיז לא כלולים ברשימות העשור הטיפוסיות. ויש לי גם דברים אישיים להגיד שלא בטוח שאחרים אמרו.

הקרטריון שלי לאלבומי העשור הוא פשוט – אלבומים שריגשו אותי, שחדרו לי לכל המערכות וסירבו לצאת מהסטריאו/רדיודיסק/אייפוד (תלוי בתקופה), אלבומים שגם אחרי שהם יצאו חזרו לאחר זמן מה שוב, ושוב, ושוב. הנה הם בסדר אקראי. אגב, את המילים הבאות רשמתי גם למר קוואמי דה לה פוקס מהקצה, אז יכול להיות שחלקן ישמעו לכם מוכרות.

The Cooper Temple Clause – See This Through And Leave

קודם כל אני רוצה להגיד תודה עצום לקוואמי ולקצה. אלמלא הקצה וההתלהבות שלו מהאלבום האדיר הזה כנראה לא הייתי שומע אותו בכלל. הייתי בהתחלה אידיוט ודחיתי אותו בגלל שהקול הגאלאגרי של הסולן עצבן אותי. אבל אחרי סיכומי הקצה של שנת 2002 משהו שם התחבר לי פתאום. מאז אני מאוהב ושומע את האלבום הזה לפחות פעם בחודש כמעט כל חודש. See This Through And Leave הוא אחד מהאלבומים המדממים ביותר שיצאו העשור. כשאני שומע את הסולן בן גאוטרי אני פשוט מרגיש את הכאב שלו, כאילו שהוא שר עלי. מוזיקלית אף הרכב אחר לא הצליח ליצור שילוב כל כך חד ועצבני בין רוקנרול בריטי מלוכלך לאלקטרוניקה אינטיליגנטית. לצערי הקופר טמפל קלוז לא הצליחו לשחזר את העוצמות של האלבום הזה באלבומים הבאים שלהם ואף התפרקו לפני כמה שנים, אבל תמיד יהיה להם מקום בנפש שלי בזכות היצירה האדירה הזאת.

Sigur Ros – Ágætis byrjun

זה ישמע דבילי, אבל כל כך שמחתי לראות ששנת השחרור לאלבום האלוהי הזה היא 2000 ולא 1999 כמו שחשבתי בהתחלה. בדיוק כשחשבתי שאין חדש תחת השמש, שאין לי שום דבר חדש ומעניין לשמוע אחרי OK Computer, סיגור רוס נחתו לפתע כמו מלאכים בשמי ברלין כדי לגעת בנו ולחמם לנו את הלב עם היצירה האדירה הזו. זה אלבום כל כך יפה וכל כך מרגש ועמוק שלא יכלתי שלא להתאהב בו. האלבום הזה שזור לכל אורכו בקסם מיוחד, קסם שמעלה לכולנו אסוציאציות של נופים מושלגים אינסופיים ולוויתנים במעמקי האוקינוס, או פשוט של הקליפים המדהימים שליוו אותו. בתור מוזיקאי, האלבומים הכי טובים הם אלה שגורמים לי לרצות להקים להקה שתשמע בדיוק כמוהם, ובטח שלסיגור רוס היה את האפקט הזה. אגייטיס בייריון (או איך שלא אומרים את זה) הרחיב לי ולעוד מוזיקאים רבים את התודעה איך אפשר לעשות מוזיקה ולאיזה צלילים אפשר להגיע אם רק רוצים.

[/gv]

At The Drive-In – Relationship Of Command

קשה לי למצוא את המילים להתחיל ולתאר איך האלבום הזה הפיל אותי מהרגליים בבעיטת קרטה מסובבת וערף לי את הראש במכה נקיה אחת של חרב יפנית חדה. בשבילי האלבום הזה הוא ההתגלמות של עתיד הרוקנרול, או בעצם הווה הרוקנרול. בעוד שיותר מדי להקות אחרות לקחו צעד וחצי אחורה עם המוזיקה שלהם ופשוט חיממו לנו מחדש מנות מהפריזר, אט דה דרייב העלו אותנו על החללית שלהם ושיגרו אותנו כמה שנות אור קדימה לאיפה שאנחנו אמורים להיות. זה אלבום של אנרגיות מטורפות, שאחרי שמוציאים אותו מהמערכת נוטפות ממנו טיפות של זיעה. זה אלבום של שילוב בלתי הגיוני בין מדע בדיוני ו-Pאנק, בין התפרעות חסרת מעצורים לבין טייטנס מטורף, בין ליריקה אבסטרקטית מדהימה לבין שתי גיטרות שנמצאות בקרב קונג פו בלתי נגמר לבין רית'ם סקשן שהוא הבן הממזר של רייג' אגיינסט דה משין ופיית' נו מור. כשאני רוצה להרגיש שאני חי ובועט, כשאני רוצה אנרגיות גבוהות מהמוזיקה שלי, זה האלבום שאני מכניס למערכת, אלבום שממשיך את הקו הסמוי הזה בין הסטוג'ס לסקס פיסטולז לגאנז נ' רוזז לנירוונה.

Queens of the Stone Age – Songs for the Deaf

כשנראה שהרוק הכבד גווע ברעב, מלכות עידן האבן הפגיזו עלינו את אפוס הרוק הזה. עפתי מהרגליים עוד מהסינגל הראשון "No One Knows" והבנתי שיש פה משהו שחייבים לשמוע. וצדקתי. "שירים לחרשים" הוא הילד השטני של אנשים אולטרה מוכשרים שדאגו לפנק אותנו מכל כיוון, החל מכתיבת השירים המקורית של מנהיג ההרכב הג'ינג'י הבלתי נלאה, ג'וש הום, ועד לנגינה הוירטואוזית, בין היתר של מאסטר התופים מר דייב גרוהל, שהזכיר לנו שהוא יודע לתופף. זאת מוזיקת גיטרות פאר אקסלנס שהצליחה להשמע חדשנית, אפלה, ולהתחבר לחוויה כוללנית של אלבום בזמן שאנשים שומעים בכלל שאפל. שירים לחרשים אינדיד.

Oceansize – Effloresce

בסביבות אמצע העשור לא היה לי כל כך מה לשמוע. כל הדברים החדשים היו "נחמדים" ולא ממש חדרו את השריון המוזיקלי שלי, לכן שמעתי בעיקר מוזיקה ישנה. אבל אז, אז גיליתי את אושנסייז. בהתחלה הם לא הזיזו לי יותר מדי. אבל הרגשתי שיש שם משהו, שכדאי לצאת איתם לעוד דייט או שניים ולראות מה הולך. וככה שיר אחרי שיר הלכתי ושקעתי יותר ויותר עמוק, עד שאושנסייז בלעו אותי לגמרי ואכלו אותי חי כמו חול טובעני שאי אפשר להחלץ ממנו. אני עדיין לא מאמין איך זה יכול להיות שלהקה אחת יכולה לשלב בצורה כל כך מדהימה בין כל המישורים המוזיקליים של שכל, רגש, בטן, וזין. איך להקה יכולה לקחת סל של השפעות ולהמשיך איתן הלאה למוזיקה חדשה שמסתכלת קדימה ולא מפחדת להיות אמיצה, מוזרה, ומאוד דורשנית. איך בלהקה אחת יכול להיות מתופף כל כך מקורי, 3 גיטרות שמשתלבות בצורה כל כך הגיונית ומעוררת השראה, ושירה שמתנהגת כמו כלי מוזיקלי לכל דבר מאשר איזה סולן עם אגו עצום. וההפתעה הכי גדול זה איך הלהקה נשארה אצל יודעי דבר בלבד ולא נפלה והחריבה הכל כמו איזה פצצת אטום. או שאני ומעריצים רבים בסרט מטורף, או שפשוט הלהקה טובה מדי מאשר שמספיק אנשים יבינו אותה, שהיא סוג של דליקטס למי שיודע להזמין את הדבר הנכון. מקווה מאוד שזה יפסק כבר כי הם פשוט עשו לי את העשור ומגיע להם לא פחות מאשר הערצה והערכה המונית.

Dredg – El Cielo

כנראה שהחוט המקשר בין רוב האלבומים שאהבתי העשור הוא הליכה נגד כיוון הזרם, במקרה הזה במקום ללכת אחורה לישן והטוב ללכת קדימה אל הלא נודע. וזה בדיוק מה שדרדג' עשו. כמו קווינס אוב דה סטון אייג' גם הם יצרו אלבום אלבומי, יצירה שמהווה מקשה אחת עם זרימה מיוחדת משיר לשיר. ועוד איזה זרימה. הם הקליטו את האלבום הזה בחווה של ג'ורג' לוקאס ואיכשהו זה עזר להם לעשות מוזיקה סינמטית של משהו גדול מהחיים שמתרחש בגלקסיה רחוקה, רחוקה מאוד. הם עשו את זה בעזרת הקול המרגש של הזמר שלהם שמתחבר לי עם הגדולים כמו מארטין האקט מאה-הה ודייב גהאן מדפש מוד, גיטרות מאסכולת ג'וני גרינווד, תיפוף שהם דאגו שיהיה שונה לגמרי בכל שיר ושיר, ושילוב לא נורמלי בין סגנונות כמו פוסט-רוק ודראם נ' בייס. האלבום המאוד מיוחד ומפעים הזה לא הגיע לאזניים רבות, אך האזניים שהוא הגיע אליהן לא נשארו מאז אותו הדבר.

Doves – Lost Souls

מי חשב ששריפה בסטודיו של מוזיקאים אלקטרוניים ממנצ'סטר תגרום להם להוציא את אחד מאלבומי הגיטרות הכי נוגים בעשר השנים האחרונות. יש בו איזושהי שבריריות ויופי חורפי לכל אורכו, משהו שיונק מאוד מהמסורת של הרוק הבריטי אבל נשמע בו בזמן כמו משהו חדש ומיוחד. אולי זאת הוכחה חותכת למשהו שנתפס כ-"רע" כמו שריפה מכיל בתוכו בו בזמן משהו ממש "טוב", כי העשור המוזיקלי שלי לא היה יכול להיות אותו הדבר לולי הדאבס המקסימים והשעות הרבות שביליתי עם לוסט סולז.

Radiohead – Kid A

מה כבר אפשר לומר על האלבום פורץ הדרך הזה, הטוויסט בעלילה, שכבר לא נאמר? גם בשבילי הוא היה טוויסט בעלילה שכן בזכותו נפתחתי למוזיקה חדשה, למוזיקה האלקטרונית של ה-IDM ואפילו לקראוט-רוק לאחרונה. הבנתי לא מזמן שהאמנים הכי גדולים יודעים לקחת את ההשפעות המעניינות שלהם ולתקשר אותן מחדש בצורה שמתאימה לצייטגייסט של העולם. כמובן שרדיוהד הצליחו לעשות את זה בגדול. וכן, כמו אלבומים אחרים שציינתי גם קיד איי היה אלבום שהביט קדימה מאשר אחורה. אבל האלבום הזה לא היה רק הוכחת יכולת מוזיקלית, הוא היה יצירה כל כך מסקרנת, ייחודית, וכמובן רגשית, שללא הלב הפועם בו לא הייתי חוזר אליו כל כך הרבה פעמים.

British Sea Power – Open Season

ידעתי שבריטיש סי פאוור היא אחת מלהקות העשור שלי, אבל לא ידעתי באיזה אלבום שלהם לבחור. בסוף החלטתי להמשיך עם הקו האישי, ולמרות שהוא לא נחשב לאלבום הטוב שלהם בחרתי ב-Open Season. זה בעצם האלבום הראשון שלהם ששמעתי מהתחלה ועד הסוף ותפס אותי בחכת הלהקה. הוא מרגיש כמו הזמנה לבלות בחוץ בקור של חורף האי הבריטי עם חבורה של לצים אינטיליגנטיים ששותים המון בירה ואוהבים לנהל דיונים על היסטוריה ושירה מימי הביניים. יש לבריטיש סי פאוור איזשהו סוג של קסם קטן, מן חמידות ומתיקות כזאת, שאם לומדים להתחבר אליה אז לשמוע אלבום שלהם מרגיש כמו פגישה חוזרת עם חבר טוב. ולמרות שגם 2 האלבומים האחרים שלהם מעולים בשבילי הפגישה עם האלבום הזה היתה הכי מוצלחת.

Interpol – Turn On The Bright Lights

בעשור הזה עברתי דירה מוזיקלית מהיבשת האמריקאית לאיים הבריטיים. כמובן שיש יוצאים מן הכלל ששווה לחזור ולבקר את אמריקה בגללם, יוצאים מן הכלל כמו אינטרפול. לא רק שהם אמריקאים, אלא שהיה סביבם כל כך הרבה הייפ מרתיע מכדי להתחבר אליהם. אבל זה לא עזר. בסופו של דבר ובאיחור אופנתי התאהבתי באלבום הזה ואני סולח לו על כל להקות החקיינים שקמו לאחר מכן בנסיון לשחזר את האמוציות והייחודיות שאינטרפול מפגינים פה בקלות בלתי נסבלת. כשיש לך שירים מעולים, נגנים חזקים, וסאונד מאוד מאופיין עוד באלבום הבכורה אז מה הפלא בעצם שהעולם נופל לרגליך. חבל לי קצת שאינטרפול נתקעו באלבומים הבאים שלהם בתוך המסגרת שהם יצרו לעצמם (אם כי נראה שאני בדיעת מיעוט בעניין הזה), אך עם כזה מאסטרפיס מה עוד אפשר לבקש.

[/gv]

כמעט אלבומי עשור:

Elbow – Seldom Seen Kid
אלבום כל כך יפה שהוא סוג של במקום ה-11.
Oceansize – Frames
מאוד התלבטתי אם לרשום אותו או את הראשון של אושנסייז כי גם הוא מופלא.
British Sea Power – The Decline Of, Do You Like Rock Music
כל אלבום של כוחות הים הבריטיים הוא יפה בפני עצמו.
The Horrors – Primary Colors
מאוד אוהב אותו, אבל הוא קצת חדש מדי אז אני לא יודע כמה זמן הוא יחזיק מעמד.
Editors – The Back Room
אמנם להקת חיקוי אינטרפול, אבל עם שירים פשוט נהדרים.
Battles – Mirrored
האלבום הנסיוני הכי קליט וכיפי שעשו אי פעם.
The Cribs – Mens Needs Womens Need Whatever
בריט רוק כמו שבריט רוק צריך להיות – נושך ועם מבטא.
Muse – Absolution
האלבום המלא הראשון של מיוז ששמעתי, וזה שהתחבב עלי הכי הרבה.
M83 – Before The Dawn Heals Us, Saturdays=Youth
שוגייז צרפתי מובחר ביותר כמו קוניאק טוב.
Sigur Ros – ()
אם אגייטיס ביירון של סיגור רוס לא היה נחשב לעשור הזה, אז האלבום הזה היה נכנס לרשימה.
Radiohead – In Rainbows
אלבום צבעוני, מעניין, מרגש, ויפיפה.
Lost In Translation Soundtrack
פס הקול החלומי לאחד מהסרטים האהובים עלי העשור.

מי יתן והעשור הבא ינחית עלינו מוזיקה אינטרגלקטית שתרגש אותנו ותיקח אותנו למחוזות חדשים ביקום! כמובן נשאלת השאלה, מה אלבומי העשור שלכם? מה אתם חושבים על שלי? יש לכם איחול מוזיקלי לעשור הבא? תביאו אותה בתגובות מהר לפני שהעשור יגמר.
* בקרוב הפתעה!