תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for the ‘טיול’ Category

כך שהיאוש נעשה יותר נוח

Posted by עידו שחם ב- יוני 20, 2009

הכל התחיל מרגע של שיעמום בעבודה. הבנתי שאחת הלהקות היחידות שלא ראיתי עדיין בהופעה ואני חייב לראות לפני שחס ושלום יקרה להם או לי משהו הם המניק סטריט פריצ'רס (אגב, שמו של הבלוג שעיניכם בוהות בו עכשיו לקוח משירם Little Baby Nothing).

לא רק הבנתי שאני חייב לראות אותם בהופעה, אלא שעכשיו זה הזמן. יצא להם אלבום חדש ומשובח ביותר בשם Journal For Plague Lovers שבעצם מבוסס על ליריקה שהשאיר מאחוריו ריצ'י ג'יימס אדוורדס, חבר הלהקה הרביעי הגאון וההרסני שנעלם לו באמצע הניינטיז והוכרז כמת לפני כשנה. זו אגב חתיכת היסטוריה על רגל אחת, אני ממליץ בחום גבוה לקפוץ לויקיפדיה ולקרוא עוד על התלאות המעניינות של המניקס.

בכל מקרה, זיק המחשבה הוביל אותי לאתר של המניקס לבדוק מתי ואיפה הם מופיעים. הפלה ופלה, הסתבר שיש להם הופעה בלונדון עוד שבועיים ואפילו יש כרטיסים. מיד קפצתי לבוסים והודעתי שאני לוקח חופש. רצתי בחזרה להזמין ולהדפיס בו במקום כרטיס להופעה (סחטיין על טיקט מאסטר הקפיטליסטים על הטכנולוגיה!). יותר מאוחר באותו היום סגרתי את כרטיס הטיסה גם באינטרטנט. פאק, באיזה קלות ומהירות אפשר לארגן חופש היום. זהו. אני נוסע לפאקינג לונדון. אני הולך לראות את המניקס.

יצרתי קשר עם שחר מונוקרייב האדיר, לונדוני זה זמן מה שמכיר מקרוב את סצינת המוזיקה ורואה שם בהופעה להקות שלא קיימות עדיין. מיד הוא שלח לי מיליון אירועים. אחרי שנכנסתי בעצמי ללאסט אף אם וחיפשתי אירועים בלונדון פשוט חטפתי שוק מכמות ההופעות שיש שם והשמות הגדולים שמגיעים לעיר. הייתי יכול למשל ללכת לראות גם את ביונסה ובריטני ספירס. בארץ כל אחת מהן היתה גורמת לקרקס. ובלונדון? קרקס זה רק שם הטור של בריטני.

מילא הפאקצות האלה. אם הייתי נשאר עוד יום הייתי יכול לראות, למשל, את מופע הפתיחה של סיבוב ההופעות העולמי של פיית' נו פאקינג מור את גאוני המטאל Mastodon או את ההיפסטרים The Pains Of Being Pure At Heart . ועוד שחר אומר לי שהם כלומניקים בעוד כאן הם נראים כמו סופרסטארים. אבל הוא צודק. דה פיינז בתחרות עם עוד עשרות או אפילו מאות להקות אחרות על כיס חובב המוזיקה הלונדוני. כי יום של תרבות בלונדון זה כמו שבוע של תרבות בארץ. שבוע של תרבות בלונדון זה כמו שנה של תרבות בארץ. סורי איזראל.

horrors.jpg

חמשת הימים שביליתי בלונדון עברו חלפו להם במהירות בזק והרגישו כמו חלום רטוב. בדרך הצלחתי לתפוס גם את ההורורז בהופעה ברגע האחרון אחרי שכל הכרטיסים נמכרו (ותודה לאישה החביבה שמכרה כרטיסים מיותרים בכניסה במחיר רכישה לעומת הספספרים השיכורים והמגעילים). יש סביבם לא מעט הייפ באנגליה והשירים שלהם נמצאים שם ברוטציה כבדה ב-H&M בעוד שפה כאילו כלום. והפעם ההייפ מוצדק לדעתי. הם חזרו עם אלבום משובח בפנייה חדה לכיוון של שוגייז אפל ומכושף שגדל עלי בכל האזנה.

ובהופעה? בהופעה ההורורז טובים גם הם. הם פשוט יודעים להופיע. נגנו מדויק, בביטחון, נראו מגניב (ח"ח לסטייליסט הלהקה ולתיאורן), ונראו כאילו שזה הפעם האלף שהם מופיעים ומצד שני כאילו שהם הגיעו כרגע טריים מהשדה. אפילו הזמר שלהם שהייתי בטוח שיאכזב בהופעה ידע טוב מאוד מה הוא עושה הן בשליטה חדה בקול שלו והן ביציבה שלו על הבמה.

אפילו הרכבי החימום הפגיזו. בכלל, אחד הדברים שהעיפו אותי בלונדון (לא שחסר כאלה) זה שגם להקות החימום נותנות את כל מה שיש להן ומופיעות בצורה מקצוענית לגמרי לא משנה כמה אנשים יש, או יותר נכון אין, בקהל. במקרה של ההורורז אלה היו 1000 רובוטה מגרמניה ופאקטורי פלור הבריטיים. שני ההרכבים שידרו דחיפות, שלא משנה מה אתה עושה אתה צריך לעצור ולשמוע את מה שיש להם לנגן בין אם תאהב את זה או לא. זה אלמנט שחסר פה בארץ לדעתי להרבה להקות מופיעות, שכאילו באות בשיא הזולה שלהן לעשות לנו טובה קטנה מאשר למשוך לנו את הקרביים החוצה דרך הפה.

והמניק סרטריט פריצ'רס. אחחחח, המניק סטריט פריצ'רס. אם הגיחה ללונדון היתה חלום רטוב אז ההופעה של המניק סטריט פריצ'רס זה החלק הכי ארוטי שלו, כזה ששומרים לעצמכם ולא מספרים לאף אחד מרוב שזה פרוע. אתם מכירים את ההרגשה הזו שבהופעות הממש טובות הראש מתרוקן מכל מחשבה אפשרית, מכל הסחת דעת, עד כדי כך שאתם שוכחים אפילו את עצמכם? ככה היה לי במניקס.

bradfield.jpg

הרי הציפיות שבניתי לקראת ההופעה נכבשו כליל. המניקס נגנו מעולה, היו אנרגטיים להחריד, והשירים שהם נגנו, אפשר פשוט להנמס אל תוך שלולית זיעה על הרצפה מרוב עונג. הם פתחו במחרוזת העצבנית שפותחת את האלבום החדש והמעולה, המשיכו אל תוך כל השירים הגדולים שלהם מכל האלבומים (Motorcycle Emptiness, Design For Life, If You Tolerate This Then Your Children Will Be Next וכל שיר גדול אחר שלהם שאתם יכולים לדמיין) פלוס פייבוריטים של המעריצים, שירים מוקדמים, וגם הסולן ג'יימס דין בראדפילד סולו על גיטרה אקוסטית. זה מה שנקרא בביקורות לועזיות טור דה פורס. באמת שאי אפשר לבקש יותר מזה כי המניקס לא עושים הדרנים, אלא אם כן הם מנגנים בקובה לכבוד פידל קסטרו.

גם הם לקחו חימומים ראויים ביותר אם כי לא הכי קשורים מוזיקלית. אולי בעצם יותר קשורים לרוח הלהקה. ראשון היה Adem ולהקתו שבעצם ראיתי אותו כבר בצורה אקראית לגמרי כשהייתי בברלין לפני שנתיים. אולי איזשהו כוח גדול ממנה מנסה להגיד לי שאני צריך להקשיב למוזיקה שלו? ברור שלא, זה סתם צירוף מקרים מהנה, אבל למען העניין יש לו מוזיקה יפה וההופעה שלו היתה מאוד חביבה, עד כדי כך ששיכור נחמד צעק ללהקתו (ולא בציניות) Your music is lovely! אחריהם עלו New Young Pony Club שככל הנראה תופסים תאוצה בימים אילו. יש דימיון ביניהם לבין טרי פויזן הכחולות לבנות/נורווגיות גם חזותית, וגם מוזיקלית. מה שכן, הקלידנית, Lou Hayter, כבשה את ליבי, התאהבתי בה קשות. סורי גילי סער, אבל אני חושב שהיא יותר סקסית ממך עד שיוכח אחרת. ולראית תמונה לדוגמה מהבוק שעשיתי לה, למתחרמנים/ות עוד תמונות רבות בגוגל.

lou-hayter.jpg

הנחיתה בארץ היתה קשה ביותר. גם כי שעות ספורות אחרי החזרה הייתי צריך להתייצב במשרד, וגם כי היה לי כל כך כיף והרגשה כל כך ביתית שם בלונדון. קחו את השמש ואת העלק-חמימות הישראלית, תנו לי את השמיים האפורים ואת העלק-קרירות האנגלית. במילותיו האלמותיות של ארנולד שוורצנגר, אייל בי באק.

Posted in טיול, מוזיקה | 4 Comments »

השיבה מהודו

Posted by עידו שחם ב- מרץ 22, 2008

הודעה קצרה שהטיול שלי הסתיים וחזרתי לארץ. היתה חוויה חזקה ביותר. רכבת הרים עם עליות, ירידות, ולופים. כל מיני אנשים אומרים לי שהם מרגישים עצובים בשבילי, אבל אני מרגיש גם שמח לחזור. נמאס לי להסתובב ממקום למקום ולהפרד כל הזמן מאנשים נפלאים שפגשתי בדרך, מה שגם מאוד התגעגתי לכלב, למשפחה, ולחלק מהחברים. נכון לעכשיו נראה שאני פה כדי להשאר, לפחות לזמן מה, עד שחידק הטיולים שוב יתפשט לי במערכת ויעלה לי את החום.

אז כן, הטיול מאוד העסיק אותי בטיוליות שלו ככה שלא היה לי חשק לכתוב בבלוג. אפילו ביומן האישי שלי המעטתי לכתוב ובסופו של דבר הפסקתי לגמרי. מילים ומחשבות לא נראות לי כל כך חשובות כמו שהן נראו פעם. מצד שני בכל זאת שלחתי אימיילים ארוכים לחברי עם סיפורים מהשטח כמעט מדי שבוע, זה יותר אישי לדעתי מאשר לפרסם את זה בבלוג ולהגיד לאנשים ללכת לקרוא שם. וגם הסיפורים האלה, כמו שכתבתי לחברי, בקושי מתחילים לכסות את המקומות, האנשים, הטעמים, הריחות, או במילים אחרות, את החוויות שחוויתי בכמעט חצי השנה האחרונה.

אני לא מתכנן לכתוב בבלוג הזה עוד, למרות שלכו תדעו, יש הפתעות בחיים. יותר חשוב לי כרגע לחיות אותם מאשר לדבר או לשמוע עליהם. תודה למי שהיה כאן וקרא והתעניין והגיב. קחו את שארית חמש הדקות שנועדו לקריאת הפוסט הזה, ותהנו מהשקט, מהחלל הפנוי. אתם יכולים לעזוב את המסך לאחר מכן וללכת לעשות משהו שם בחוץ.

Posted in טיול | 3 Comments »

ההגעה להודו

Posted by עידו שחם ב- נובמבר 9, 2007

נמסטה מוורנסי! אני חוגג היום חודש בהודו, ובעיתוי מושלם כל הודו נמצאת בחופש לכבוד חג הדיוולי, חג האור (המקבילה ההודית לחנוכה!?). מצאתי פה מחשב עם עברית (חכמה גדולה, יש כאן מיליון ישראלים), אבל אין לי הרבה כח לכתוב פוסט ארוך. תכננתי לעשות פוסט עם נושא, אבל במיטב המסורת הטיולית אני מוותר על התכנית הזו. התחלתי לכתוב כאן כמה דברים אחרים, אבל זה יצא קצת סטנדרטי מדי ולא מי יודע מה מחדש ומעניין, במיוחד כשכל ישראלי שני בערך היה בהודו ומכיר פלוס מינוס את העסק (גם אם 90% מהישראלים עושים פה בדיוק את אותם הדברים בדיוק באותם המקומות, מה שזורק את האמרה כל אחד והטיול שלו קיבינימאט לרוב הכבשים הישראליות).

אז רק אומר שלקח לי קצת זמן להכנס לרוח הטיול, אבל עכשיו אני בפנים, מרגיש כמו חוקר תרבות שכזה, משתדל להיות עם עיניים פקוחות למה שקורה סביבי וראש פתוח להתנסויות חדשות ולאנשים השונים והמשונים שאני פוגש פה. יש לטיול עליות ומורדות, זמנים של שפל ובדידות, זמנים של גאות ואושר. לפעמים אני מתגעגע דווקא ליעד הקודם הגדול שהייתי בו בטיול, לסין שהשאירה אותי פעור פה, אבל לאט לאט הודו מחלחלת. אני כאן רק חודש, ויש עוד 4 לפני, אז עוד מוקדם מלחרוץ איזשהי דיעה מוחלטת, אם זה יהיה אפשרי בכלל גם לאחר מכן.

img_2306.jpg

שער הודו במומביי (בומביי)

למרות שסימתי את התואר, אני מרגיש שגם פה אני לומד, אם כי מן הסתם בצורה שונה לגמרי. לומד איך הדברים עובדים כאן, מה האנשים חושבים, מה כדאי להזמין מהתפריטים הארוכים ששמים בפני, לא רק מבחינת אוכל, אלא גם מבחינת שלל האפשרויות של מקומות שאפשר לנסוע אליהם.

בינתיים המסלול הוא מומביי, דלהי, מקלוד גאנג' (דהרהמסלה), אמריצר, צ'נדיגהר, רהישיקש, אלמורה, נייניטל, וורנסי, והיד עוד נטויה. התכנית שלי בטיול היא להיות ללא תכנית. אני מסתכל קדימה בדרך כלל עד היעד הבא, לפעמים שני יעדים, ומשאיר את הכל פתוח לשינוי. אבל שמתי לב כשאני נשאר במקום מסוים יותר משבוע בוער בי החשק להמשיך הלאה, לחקור עוד מקומות ולתת מקום לשלל התנסויות חדשות.

כמובן שתמונות שוות יותר מאלף מילים, אז אתם מוזמנים להכנס לגלריה ההודית שלי שאני מתכנן לעדכן עם כל חודש של טיול. יצא לי פוסט מעורפל משהו, מי שמעוניין לשמוע משהו קונקרטי יותר שישאיר תגובה. משעשע אגב להיות פתאום רחוק מחיי האינטרנט ובמיוחד הבלוגוספרה. העולם הקיברנטי נראה מפה כל כך קטן, כל כך עוסק בעצמו מבלי לתרום משהו אמיתי לעולם האמיתי. ובטח שגם אני השתתפתי בהילולה הזו. טוב להיות שם בחוץ.

Posted in טיול | 2 Comments »

"שלום, אני נוסעת"

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 8, 2007

אני מתחיל חלק מהפוסטים שלי בסוג של התנצלות שלא כתבתי זה זמן מה, מן הרגשה של מחויבות שכזו לכתוב בבלוג כלפי כל שלושת הקוראים שלי (אני אוהב אתכם!) שאני לא מקיים. אבל למעשה אין מחויבות, אז אין צורך להתנצל, כן יש חינוך אירופאי שטבוע בי עמוק וקורא לנימוס ונחמדות בים של חוצפה וערסוואתיות.

ולעיקר החדשות – אני יושב לי כרגע בטרקלין דן בנתב"ג, נהנה מחצי שעה חינמית של אינטרנט ומתפנק עם מרק עגבניות חם מלא בקרוטונים. עוד מספר שעות אני עולה על טיסה לבומביי ויוצא להרפתקאה. סיימתי את התואר, יש לי כמה ג'ובות, אני רווק, בריא, וחסר כל מחויבות כרגע. לא יכול להיות זמן יותר טוב מזה מאשר להרים תרמיל ומקל, ולקום ולהתהלך בכדור הארץ.

אולי יהיו פוסטים מהדרך אמנון כרמל סטייל, אולי לא, אנחנו כבר נראה. אם כן, מקווה שתבואו לקרוא ולראות את הודו דרך העיניים שלי. ניפוץ קלישאות, אנטי-סטלניות, ודיון על אמנות הטיול כמעט מובטחת. אם לא, נשתמע לכשאחזור. תשאירו פה תגובה אם תרצו להיות בקשר ולהעביר לי מסרים דיגיטליים במהלך הטיול.

Posted in טיול, כללי | 6 Comments »