תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for the ‘טכנולוגיה’ Category

טכנולוגיה אנושית

Posted by עידו שחם ב- ינואר 14, 2009

זה פוסט מאוד קצר להשב את תשומת ליבכם לעמוד החדש שפתחתי בבלוג בשם טכנולוגיה אנושית.

בעקבות הפוסט האחרון שלי על טכנולוגיה, וסקרנות של אנשים שקראו אותו, החלטתי להתחיל רשימה של חברות היי-טק שיש להן תרומה לעולם מעבר לכסף. אני קורא לכם להשתתף – אם אתם מכירים חברות כאלה, אנא תשאירו איזה תגובה על איזה פוסט ותספרו עליהם.

למה אני עושה את זה? כדי שנעצור שנייה ונבחן מה אנחנו עושים, במה אנחנו עובדים, ומה זה שווה, במיוחד אלה בינינו שהשתעבדו לעולם ההיי-טק. כדי לתת כבוד לחברות שלא רק עושות כסף, אלא שמביאות טכנולוגיות עם תרומה אמיתית וברורה לעולם, ואולי אפילו ליצור מוטיבציה לאנשים לעבוד בחברות כאלה או להקים אותן.

מקווה שנראה בשנים הקרובות פריחה של טכנולוגיה אנושית.

Posted in איכות הסביבה, היי-טק, ווב, טכנולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה בגרוש, רוחניות | 4 Comments »

אז למה לי טכנולוגיה עכשיו?

Posted by עידו שחם ב- ינואר 4, 2009

בדרום מלחמה ואני בבועה. בתור איש תוכנה נהיה לי משבר עם הטכנולוגיה והמקום שלה בחיינו, באופן ספציפי עולם ההיי-טק ועולם התוכנה (פטישים ומכוניות מעולם הלואו-טק אלה טכנולוגיות משובחות ביותר). מה לנו ולזה?

אחת הצורות הדומיננטיות שבהן עולם ההיי-טק נמצא בחיינו היא בכסף. מלא אנשים הולכים ללמוד מחשבים כי "יש בזה כסף", משכורת התוכניתן הממוצעת נמצאת הרבה מעל השכר הממוצע במשק, המוני סטארטאפים מוקמים בשביל לעשות את המכה (אם כי השמועה אומרת ש-9 מתוך כל 10 יכשלו), וחברות קונות חברות אחרות בסכומי עתק שגורמים לדוד סקרוג' להראות כמו אביון. זו תעשייה וכתעשייה נבנות סביבה עוד תעשיות כדי לתמוך בה, כמו מסעדות היי-טק, חברות השמה, קורסים, מטפלים בשיאצו וכו'. כולם סופרים את הדולרים בדרך אל הבנק, או שזה בכלל הרבה יותר מדי דולרים מכדי שבן תמותה מסוגל לספור.

כשאני מסתכל לאחרונה על אתרים של כל מיני חברות היי-טק, אני כבר לא רואה טכנולוגיה בעיניים או סושי לארוחת צהריים, אני רואה מכונות כסף משומנות, קופות מצלצלות או לפחות את מראית העין של קופות מצלצלות. אני רואה חברות פיננסיות ולא חברות טכנולוגיה. וזה לא שכולם צריכים לעבור לקוד חופשי ולעבוד בחינם. לגיטימי להרוויח פרנסה עבור המחייה שלך. אבל מה שכן, נהיה לי ממש חורה שהרבה מהחברות בעצם לא עושות כלום חוץ מכסף. הן עוסקות בטכנולוגיה שכל כך רחוקה מהחיים שלנו שהאפקט שלה על חיינו והעולם מאוד קלוש, אם יש אפקט כזה בכלל.

זה מחזיר אותי להתנפצות בועת ההיי-טק בתחילת שנות האלפיים. מה בעצם קרה בהתנפצות הבועה? התפכחות. הבינו שהילד הצעקן ההוא צודק. המלך הוא עירום ולקנות מניות של בגדיו החדשים כמו להשקיע בסטארט אפ של תופריהם שווה לתחת. במילים אחרות, גילו שיותר מדי חברות עושות טכנולוגיה שבעצם לא עושה שום דבר, ושיותר מדי אנשים מקבלים יותר מדי כסף על כלום.

האם נשארנו פיכחים ופיקחים, או שחזרנו ללבוש את המשקפיים הורודות שדרכן בגדי המלך החדשים נראים הו כה נפלאים? לצערי אני חושד שאופציה מספר 2 היא הנכונה. רוצים לעשות ניסוי? תצטיידו בדף ועט ותגלשו לאתר של חברת היי-טק שבה אחד מחבריכם עובד. הגעתם? מעולה. תציצו בעמוד הראשי, בדרך כלל יש תיאור קצר עם מילים גבוהות מה החברה עושה. תקראו אותן. עכשיו תחזרו לדף ולעט ותרשמו במילים הכי פשוטות שלכם מה החברה עושה. הצלחתם? אם לא כנראה שהחברה עושה צ'וקומוקו.

hitech.jpg

זה גורם לי לחשוב, מה ראוי להיות מקומה של הטכנולוגיה בחיינו? איך עולם ההיי-טק יכול לשפר את חיינו, וספציפית, עולם התוכנה? מן הסתם זה קורה בכל מיני צורות. החל מבידור (משחקי מחשב, סרטים, ועוד), דרך אמנות (בין אם כלים לאמנויות הקימות ויצירת אמנויות חדשות), הפצה של מידע (כמו הויקיפדיה או מנוע החיפוש של גוגל), תקשורת מהירה וזמינה כמעט בחינם (אימייל, מסנג'ר), התגברות על נכויות (יש תוכנות Text2Speech שמקריאות בקול רובוטי עמודי טקסט ללקויי ראיה), ועוד.

אם אכליל את זה תחת איזשהי מדבקת פגוש, אז אומר שטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות את העל-אנושי. בן אדם רגיל לא יכול לשלוח הודעה במהירות האור מעבר לאוקינוס האטלנטי או אפילו לקצה השני של העיר. בן אדם לא יכול לחפש מילים בגוגלים של עמודי טקסט תוך שניות ספורות. אפילו בלואו-טק טכנולוגיה פשוטה כמו סכין מאפשר לבן אדם לחתוך דברים שציפורניו או שיניו לא יכולים לחתוך.

הטכנולוגיה הראויה ביותר, לפחות לדעתי, היא זאת שמשפרת את חיינו ו/או את הסביבה שלנו. לדוגמה, תוכנות להקראת טקסט בשביל עוורים בהחלט משפרת את חייהם. יש להם גישה, גם אם רובוטית משהו, למאסות פסיכיות של חומר כתוב שכנראה לא היה נגיש להם בעבר. אפילו התוכנה הקטנה שיושבת על הדסקטופ שלי וקרויה Edison, שכל מה שהיא עושה זה לסדר לבד את ההגדרות של המחשב כדי לחסוך חשמל, משפרת את הסביבה. המחשב צורך פחות חשמל, מה ששווה לפחות זיהום אוויר ממקורות האנרגיה המזהמים שלנו ולכן קצת יותר אוויר נקי לריאותינו.

התחלתי לחפש חברות כאלה בארץ, חברות שעושות טכנולוגיה שהערך שלה הוא מעבר לפיננסי, חברות עם חזון טכנולוגי אמיתי. גיליתי למשל את Ginger שעושים מתקן שגיעוט קטיב שיודע לתקן שגיאות של דיסלקטים ולקויי למידה. גיליתי גם את Notal Vision שמיצרים מכשיר שמאפשר לאבחן מחלת ראיה ולטפל בה בזמן כדי למנוע עיוורון. אפילו חברה כמו Youlicense עם רעיון מסחרי של מנגנון לרכישת זכויות למוזיקה תורם לחברה, כי זה עלול להוות מקור פרנסה למוזיקאים רעבים ללחם.

אז אחרי זיון השכל המאסיבי הזה, מה אתם חושבים? האם אכן עולם ההיי-טק בעצם נהיה לעולם פיננסי כמעט בכללותו? האם כל אלפי החברות האלה טובות למשהו מעבר למשכורות לעובדים? מה לדעתכם ראוי שטכנולוגיה תעשה בעולמינו? והאם אתם מכירים חברות נוספות בארץ שלדעתכם משפרות את חיינו בעזרת טכנולוגיה, אולי אתם עובדים באחת? ספרו לי בתגובות!

Posted in היי-טק, טכנולוגיה, ישראליזם, פילוסופיה, פסיכולוגיה בגרוש | 4 Comments »

מה אני עושה בחיים

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 28, 2008

מה אתה עושה בחיים?
הרבה דברים.

לא, התכוונתי בעבודה.
אה, אני שותף בסטארטאפ.

איזה סטארטאפ?
Testuff

מה אתם עושים?
כלי לניהול בדיקות תוכנה (test stuff management).

אה, זה עושה בדיקות אוטומטיות לתוכנות?
לא.

אז מה זה עושה?
אתם יודעים איך עובדים בחברות היי-טק?

הממממ…
אוקיי, אני אסביר. בחברות היי-טק, לפחות כאלה שכותבות תוכנה ומכבדות את עצמן, יש בודקי תוכנה או מחלקת ה-QA. הם אחראים לבדוק שהתוכנה של החברה עובדת כמו שצריך ולא עושה בעיות.

ואיך אתם קשורים לזה?
אנשי ה-QA עושים כל מיני בדיקות. כדי לדעת מה קורה איתם ומה המצב של התוכנה, צריך לשמור איפשהו איזה בדיקות הם עשו, מתי, מה היו התוצאות שלהם, לכתוב בדיקות חדשות, לתכנן את סבב הבדיקות הבא, וכו'. זה מה ש-Testuff נותן, ניהול בדיקות תוכנה.

רגע, אבל יש כבר כאלה
נכון. אבל רוב המוצרים לניהול בדיקות תוכנה עולים המון כסף והאיכות שלהם די מחורבנת. הם ממש מגעילים לשימוש ומעצבנים אנשי QA שסך הכל רוצים לעשות את העבודה שלהם בלי הפרעות בירוקרטיות מיותרות. חוץ מזה, גם כשגוגל יצאו עם מנוע חיפוש הם נכנסו לשוק רווי במנועי חיפוש (יאהו, אלטה ויסטה, אקסייט, ועוד), תראו אותם היום.

אז מה הקטע שלכם?
אנחנו מפתחים את Testuff באהבה לאנשי ה-QA. הכי חשוב לנו קודם כל שיהיה להם נוח להשתמש בכלי ושהוא יעזור להם לעבוד בצורה חלקה יותר ואפילו כיפית(!). Testuff גם מיועד בעיקר לחברות תוכנה קטנות שלא רוצות למכור את התחתונים בשביל לקנות כלי לניהול בדיקות תוכנה, למרות שהיו כבר כמה חברות גדולות שהתעניינו להשתמש בכלי כי הם אהבו אותו.

תמונת מסך מתוך Testuffאיך Testuff עוזר לאנשי ה-QA?
קודם כל השקענו המון מאמצים כדי לתת ממשק נוח, פשוט, וצבעוני. משתמשים דיווחו לנו שתוך שעה הם למדו איך להשתמש בכלי בעוד שכלים אחרים דורשים קורסים כדי להבין איך לעבוד איתם.

Testuff כולל גם מקליט וידאו לבדיקות. זה אומר שתוך כדי שמריצים את הבדיקות מקליטים את הפעילות של המסך המקלדת והעכבר, ואז כשיש באג תופסים אותו בהקלטה. פשוט מפתחים נוטים שלא להאמין לבאגים בגלל האגו השברירי שלהם, אבל כשיש הקלטה אין להם ברירה אלא לראות במו עיניהם את הבאג ולהאמין.

אפשר לדווח באגים מתוך Testuff ישירות ל-באג טראקר (=תוכנה אחרת בה מתעדים את הבאגים) שמותקן בחברה. כלים אחרים לניהול בדיקות באים עם באג טראקר מובנה ואז זה קוץ בתחת לעבור ממערכת אחת לשניה. לא צריך לעשות את זה עם Testuff, ממשיכים לעבוד כרגיל עם הסביבה הקימת ואפילו ביתר נוחות.

אנחנו מנהלים את השרת של Testuff ודואגים לשידרוגים, גיבויים, ואבטחת מידע. כדי להשתמש ב-Testuff מורידים ומתקינים את התוכנה, אין שום צורך להתקין ולתחזק שרת מה שעולה בהמון דם יזע דמעות וכסף.

יפה, נשמע כמו פרסומת משכנעת
נכון קריצה

איך אתה הגעת לזה?
עבדתי מספר שנים בבדיקות תוכנה בצ'קפוינט. כשהייתי בסוף התואר, אחד מחברי הטובים עוד מימי התיכון, אלי גולובינסקי aka גולי, סיפר לי על הרעיון של Testuff. התלהבתי מזה כי הכרתי בעצמי מנקודת מבט ראשונה את עולם ה-QA ושיש מה לחדש ולשפר שם. סיימתי את התואר, נסעתי להודו, חזרתי, וחיפשתי עבודה. נפגשנו שוב, והחלטתי להצטרף להרפתקאה המטורפת הזו. במהרה הוכתרתי כמנהל המוצר.

ומה עכשיו?
בדיוק סימנו את שלב הבטא של המוצר והשקנו את הגרסה הרישמית של Testuff. עכשיו אנשים אמורים להתחיל לשלם על זה, סוף כל סוף יהיה לנו משהו לאכול ונוכל לישון תחת קורת גג.

שיהיה המון בהצלחה!
תודה! תפיצו את המילה הטובה כדי שאוכל להרשות לעצמי לקנות לחם טרי ללא עובש מדי פעם בחגים.

Posted in היי-טק, טכנולוגיה | 1 Comment »

פייס נו מור! הפינאלה

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 25, 2008

כפי ששמה לב ידידה סטוקרית שכזו, נכנסתי לפייסבוק:

ido.png

לא נשברתי. אלה מכם שעם האצבע על לוח השנה יראו שעבר עוד שבוע ללא פייסבוק, ובעצם נסגר חודש הניסוי ללא פייסבוק. עמדתי לרשום שאין לי מה לדווח, אבל בעצם יש. חוץ מאיזכורים אחרים של אנשים שונים ומשונים לדברים שונים ומשונים בפייסבוק, אני שמח לדווח שכבר לא אכפת לי מפייסבוק. זה אפילו יותר חמור.

טוב לי בלי פייסבוק. טוב לי בלי כל הסמול-וירטוק (=וירטואל+טוק), פוליטיקת ההוספה של חברים, ספאם, אינסוף עדכוני סטוטסים ותמונות, אפליקציות מטומטמות, וכל שאר הפאקציאדה. טוב לי עם כל הזמן האבוד שקיבלתי בחזרה שאפשר לי להיות יותר פרודוקטיבי בכל מה שאני עושה וגם לקחת סתם רגעים של אי עשייה מוחלטת על הספה שלי.

מסתבר שזה לא חשוב לדעת מה כל מי שהיכרת אי פעם עושה בדיוק עכשיו, לא ברור איך שכנעו אותנו אחרת. הרבה יותר כיף להיות אולד פאשנד ולהרים שיחה או סמס לחברים ולשאול לשלומם ולאן הם יוצאים היום. הדבר היחיד שהיה איכשהו מהנה כסוג של וויוריזם היה להסתכל על תמונות של בחורות יפות, אבל כשיש יפיפיות בתלת מימד ברחוב בגרסה החיה וללא הפוטושופ מי צריך את זה.

אז למה לכל הרוחות נכנסתי לפייסבוק אם כזה לא אכפת לי ממנו? רציתי לתת צ'אנס אחרון, לראות מה "הפסדתי" בחודש הזה. ובכן, להלן הממצאים:

  • סטטיסטיקה – 36 הודעות, 5 בקשות לחברים, 9 הזמנות לאירועים, 14 בקשות לאפליקציה ליל' גרין פאץ', 10 בקשות אחרות, 2 עדכונים, 2 נוטיפיקציות.
  • הודעות – תודה שהיכרתי לחבר מהלימודים את אושנסייז, ספאם ספאם ספאם ספאם (הופעות, מסיבות, מסחרה), ידידה מקנדה שהכרתי בטיול לסין שוקלת לבוא לבקר בארץ, איחול יומולדת מחבר יפני מהתיכון, ידידה בריטית שהכרתי בטיול להודו רוצה לעשות משהו אמיתי עם עצמה (תתנתקי מפייסבוק ורוצי החוצה מיד), אחי מבשר לי שהעונה השלישית של דקסטר התחילה (למה לא התקשרת יא צנון?), ידידה מניו יורק תוהה אם הלכתי להופעה של המונוטוניקס.
  • עדכונים – מישהו השווה אותי למישהו אחר ומסתבר שאני קול יותר, מישהו הגיב על תמונה שאני מתויג בה.
  • אירועים -מידנייט פיקוקס, התזמורת הטרופית ויאנקו פופה בהופעה, תערוכת סטודנטים של קמרה אובסקורה בלאביט, קטמין וערופי שפתיים, איסוף תרומות לאוכל, מסיבת ההשקה של גליון סקס, שירבול, היסטוריה קטנה שעומדת להיזרק לפח, José González live in Israel.
  • הזמנות לקבוצות – MonoCrave, TABAC, גם אני שונא, A Click for the Forest, דב חנין בחור על הכיפאק, אל תסגרו לנו את בורגראנץ!!!, אנשים שמגיע להם עונש מוות, Maytree – a refuge for people in extreme suicidal distress and despair, For EACH person that joins we will Donate $1 to Fight Global Poverty, Noa Zed's "My phone died-need your numbers" PART.

לא פספסתי כמעט כלום כפי שאפשר לראות. קבוצות בפייסבוק זה טמטום מלכתחילה. הלכתי לאירועים שמעניינים אותי ושמעתי עליהם גם בלי פייסבוק. נחמד לדעת שאני קול יותר מאיזשהו אלמוני, אבל נחיה בלי זה. תכל'ס הדבר הכי חשוב שהיה זה ההודעה מהידידה הקנדית, אמרתי לה שתשלח לי מייל פעם הבאה.

ומה עכשיו כשחודש הניסוי נגמר? אני לא מתכוון להכנס לפייסבוק יותר מדי. אז למה להשאיר את זה חי? שאלה טובה. אולי השימוש היחיד שרלוונטי לי בפייסבוק זה שאוכל ליצור קשר עם חברים מהעבר הרחוק אם ארצה, מן ספר כתובות חי כזה. כי המיילים והטלפונים משתנים, אבל לפחות נכון לעכשיו הפייסבוק נשאר. אבל חוץ מזה, אני כבר ממש לא צריך את הזבל הזה. האם אתם צריכים?

Posted in ווב, טכנולוגיה, ישראליזם | 2 Comments »

פייס נו מור! שבוע מס' 3 / 7 המוזיקאים שחייבים להופיע בארץ

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 12, 2008

זהו ספליט-פוסט, דהיינו פוסט שהוא בעצם שניים כי בא לי לרשום על שני הדברים באותו הפוסט. זה מה יש, איחוד.

פייס נו מור! שבוע מס' 3

עוד סיבה לספליט פוסט היא שאין לי יותר מדי מה להגיד על השבוע השלישי ללא האף בוק. לא נכנסתי אליו, ועדיין יש אזכורים לדבר מהסביביה אם לא כל יום אז כל יומיים. אם כבר, אז האף בוק התגנב בזווית מקצועית. אני עושה בדיקות לאתר של חברה אחת, וכדי לבדוק איך פיצ'ר מסוים מתנהג באתרים אחרים הציעו לי להכנס לפייסבוק. אבל לא, לא נכנעתי, ובמקום זאת הלכתי לראות איך הפיצ'ר מתנהג במייספייס. ולא, אני לא מכור למייספייס כי אני נכנס לשם כדי לשמוע בעיקר מוזיקה של להקות ולא מתכתב שם נכון לעכשיו עם אף אחד.

7 המוזיקאים שחייבים להופיע בארץMonocrave - We do gigs

למי שאיכשהו פספס כי הוא לא עוסק בבלוגוספרת הישראינדי אלא רק קורא את השטויות שלי (תודה גבר או גברת!), נפתחה חברת הפקות חדשה שהולכת להביא את האמנים האהובים עלינו מחו"ל ושמה מונוקרייב.

ביג דיל, אז יש לנו עוד כמה שוקי וייסים שהולכים להביא לנו עוד כמה אמנים הישר מבית האבות אתם חושבים לעצמכם, אבל אתם טועים, ובגדול. אתם מוזמנים לקרוא את המנפיסט הנפלא שלהם, אבל כדי לחסוך קליקים בואו אגיד לכם למה אני מתרגש מהם.

הם משלנו. אנשים משובחים וצעירים שתאי דם מוזיקליים זורמים להם בוורידים ורואים בהבאת להקות לארץ כסוג של שליחות קוסמית. אני מקווה שהם יחזיקו מעמד מבחינה כלכלית כי לא נראה שאכפת להם כל כך מג'ובות. אכפת להם מהמוזיקה ומהקהל בארץ שאוהב מוזיקה. זה אומר שלא מביאים את בלונדי לגיג ברעננה באיחור של שלושים שנה כי הם הולכים לגרוף קופה, מביאים את האמנים שחיים ובועטים עכשיו ובזמן הזה גם אם הם לא ישלשלו יורואים (רציתי להגיד דולרים אבל הם לא שווים כבר כמו פעם).

מאזינים לבקשת הקהל. הם משתפים פעולה עם בוא-יא-מניאק שהמלצתי עליהם בעבר ותהיתי מי יהיה המפיק שירים את הכפפה הזו. ובכן הרימו. יש באתר של מונוקרייב מערכת הצבעות שנותנת לכם לבחור איזה אמנים אתם רוצים לראות בארץ וכמה אתם מוכנים לשלם על התענוג. אם מספיק אנשים ירצו לראות את האמן במחיר שמתאים לכל הצדדים, ויש דיבור עם האמן, אז פאקינג יביאו את האמן לארץ. גאוני!

כדי לחגוג את אירוע הפתיחה המשמח כמו שצריך, וכמובן להטות את דעת הקהל (מווה הה הה!), הנה 7 המוזיקאים שחייבים להופיע בארץ, רוצו להצביע עבורם עכשיו:

  1. Oceansize – מדובר בלוגיקה פשוטה. אושנסייז היא הלהקה הכי טובה בעולם. ישראל היא המדינה הכי טובה בעולם. לכן אושנסייז חייבים להופיע בארץ. ראיתי אותם בהופעה בפסטיבל סאות'סייד איפה שהם העיפו אותי לממד אחר. לא מגיע גם לכם לעוף לשם?
  2. Radioheadגם אותם ראיתי בסאות'סייד והם פשוט חדרו לי לכל המערכות. אפילו עכשיו כשאני כותב את שורות אלה יש לי רטט נעים בגוף כשאני נזכר בהופעה שלהם. נשבע לכם! הם לא היו פה בארץ כבר 8 שנים, והגיע הזמן שהם יחזרו למדינה שגילתה אותם ואוהבת אותם כל כך. אה, והאלבום האחרון, In Rainbows, פשוט נשמע אגדי על הבמה.
  3. Battles – זה הרכב הרוק הכי יצירתי ומוכשר (לפחות כמו אושנסייז 🙂 שמתהלך עם גיטרות תופים וסינטיסייזרים על גבי האדמה. נראה שהופעה שלהם פשוט תגניב את התחת לכל מי שמגדיר את עצמו כאוהב מוזיקה. לכו להתכונן להופעה עם אלבום הבכורה המשובח שלהם Mirrored ותקראו פוסטון שכתבתי עליהם בזמנו.
  4. Chemical Brothers – גם מחווית סאות'סייד האורגזמטרונית, הם הרימו את המסיבה הכי גדולה ומדליקה שהייתי בה אי פעם. דמיינו עשרות אלפי איש קופצים ורוקדים ביחד עם חיוכים ענקיים על הפנים בפארק הירקון, ורובם אפילו לא לקחו שום כימיקליים בשביל להגיע לאקסטזה הזאת. כמו שאמר אחד מאבות המדינה אם תרצו אין זו אגדה!
  5. M83 – זה צרפתי שיודע מאיפה משתין השוגייזר. המוזיקה שלו כל כך קסומה ויפה שפשוט אי אפשר שלא לסלוח לו שהוא ממדינת הבאגט האפאטית (סתם, אני אוהב את צרפת כמו שאני אוהב כל מדינה, פשוט פורט לכם על מיתרי הסטריאוטיפים). יש לי הרגשה שההופעה שלו זה ההופעה שעומדים בה במקום מבלי לזוז ופשוט נמסים אל תוך שלולית מרוב חום ואהבה.
  6. MGMT – אני לא מת מי יודע מה על המוזיקה שלהם, אבל הם בהחלט תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. זה פחות או יותר השם הכי חם עכשיו באינדי העולמי וצריך לראות אותו בפעולה לפני שהמנה תתקרר, כי לחמם מנה במיקרו לא טעים כמו לאכול אותה טרייה.
  7. Vampire Weekend – אמנם להקת הייפ, אבל אלה עושים מוזיקה מוזיקלית. מושפעים מאמנים כמו Pavement, Sting, ואפילו Simon & Gerfunkel נשמע שהם פה כדי להשאר ולכתוב את השירים הקנוניים האלה שגלגלצ ישמיעו גם בעוד עשרים שנה. לפני שהם יתחילו למלא איצטדיונים ויכבשו את המקום הראשון במצעדים, אני מדמיין אותם מופיעים בבארבי מול קהל נרגש שיספר אי שם בעתיד שהם ראו אותם עוד לפני שהם נהיו ממש גדולים. משהו בסגנון ברי המזל שראו את רדיוהד בארץ בתקופת Pablo Honey, מניאקים שכמותכם.

לקינוח סופשי הנה סופש הערפד נותנים בראש בתכנית המעולה של ג'ולס הולנד:

[gv data="rpcHRgUx8mU"][/gv]

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, מוזיקה | 6 Comments »

פייס נו מור! שבוע מס' 2

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 5, 2008

fuck facebookלא, אין מה לדאוג. הפוסט בא באיחור קל כי הפירסט לייף שלי עמוסים עד לעייפה, ועד להנאה מוחלטת. לא נכנעתי, לא נשברתי, לא נכנסתי לפייסבוק! שמישהו יכין את הסטיקר בבקשה.

אז מה קרה השבוע?

  • אין חשק לפייסבוק. אותו הדחף להכנס לפייסבוק ולזרוק את התכנית לעזאזל נעלם. זה אפילו יותר חזק מזה – התחלתי לפתח שנאה ותחושה של גועל כלפי פייסבוק. איך האפליקציה הדבילית הזאת לא רק שמה אותי בשבי, אלא שמה מאות אלפי אחרים בכף ידה! איזה פראיירים אנחנו.
  • מצד שני יש איזה סקרנות קטנקנה להכנס לפרופיל שלי איזה פעם אחת אחרי שהגמילה תסתיים כדי לראות מה קרה שם מאז שהתנתקתי מהמערכת. לא, זה לא נוגד את הסעיף הקודם מי יודע מה, כי זה לא דחף לעשות את זה עכשיו, וגם אם זה נוגד, אז שיהיה. אני בן אדם, לא מכונת לוגיקה.
  • יש חברטואלים חברים! הגיעו מספר איחולי יומולדת מאנשים שחשבתי שהם חברטואליים בלבד ומחוץ לפייסבוק באימייל, סמס, ושיחות טלפון! איזה כיף ותודה לכם האנשים הטובים! אם כי ללא פייסבוק הם לא היו יודעים שיש לי יומולדת, אבל זה בסדר, גם אני לא זוכר ימי הולדת של מכרים. אני סומך על אשתי לעתיד שתעזור לי בעניין.
  • תזכורות פייסבוק קטנות. מסתמן שלא יכול לעבור שבוע מבלי שמישהו יזכיר את פייסבוק. אם זה חבר, או סתם פיסה של שיחת חולין שאני תופס ברחוב, כל רגע מישהו פאקינג מזכיר את פייסבוק. התזכורת שהכי נחקקה בראשי היא שאחד מחברי סיפר על כך שיש קבוצה בפייסבוק, משהו בסגנון גם אני מקבל כוויות מעגבניות חמות בטוסט בעוד הוא אוכל טוסט. ג'יזוס. קצת מצחיק, אבל כל כך לוזרי ששמעון פרס מתחיל להראות פתאום כמו ווינר.
  • דיון על השמדת פייסבוק, בהמשך לסעיף הקודם. דיברתי עם אחד מחברי, מכור פייסבוק קשה, שצריך להשמיד את הגועל הזה. הוא טען בתגובה שבלי פייסבוק הוא לא היה פוגש נשים, כמו האקסית שלו שהוא פגש משם. אני לא יודע האם זה באמת נכון, או שבלי פייסבוק הביצים שלו היו יותר שעירות כי הוא היה צריך להתמודד עם בחורות קודם כל בעולם האמיתי? לאללה שאני לא מאמין בו התשובה. כלומר לאף אחד.
  • עלייה בפרודוקטיביות. אני עובד יותר טוב, והזמן החופשי שלי נראה חופשי יותר. לא זוכר כבר על מה בזבזתי אותו, אבל סביר להניח שלא מעט ביציאות ושמיעה של מוזיקה.

זה הכל לשבוע זה. שיהיה סופש מענג ביותר ונשתמע שבוע הבא!

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, ישראליזם, פסיכולוגיה בגרוש | 2 Comments »

פייס נו מור! שבוע מס' 1

Posted by עידו שחם ב- אוגוסט 28, 2008

שבוע ראשון ללא פייסבוק עבר על כוחותינו. מתקבלים כרגע דיווחים מהשטח, אז נעבור לכתבינו שנמצא אי שם בשביל לקבל את הפרטים העדכניים:

  • בן דוד שלי הוסיף אותי לפייסבוק. נתקלתי פתאום בבן דוד שאני לא בקשר איתו. תוך כדי השיחה הקצרה ביננו, הוא הודיע לי שהוסיף אותי לפייסבוק, כנראה מן נסיון כזה לחזור להיות בקשר מבלי להיות בקשר, אמנות הפייסבוק הידועה. אמרתי לו שאני לא נכנס לשם בחודש הקרוב, אבל לא החלפנו טלפונים או איזשהם פרטי התקשרות אחרים.
  • הציעו לי לדגום שידך בפייסבוק. דווקא בדרך כלל לא משדכים לי, מניחים שאני יודע לדאוג לעצמי מה שנכון בחצי מהזמן. בכל אופן, הציעו לי מישהי שנשמעת מסקרנת (מורה לבלט!) ושאבדוק אותה בפייסבוק לפני שעושים איזשהו מהלך. וידאתי מהמקור שלי שהבחורה נראית טוב, והצעתי לעשות את זה כמו פעם, שיביאו לי את המספר שלה, אתקשר אליה, ואם יש דיבור אקח את זה משם. שום דבר לא קרה בינתיים, לא תראו אותי עושה פירואטים היום.
  • תמיכה בתכנית הגמילה. כמה מחברי בעולם האמיתי שמו לב להודעת הסטטוס האחרונה לחודש הפייסבוקי ואמרו לי שזה הרשים אותם שלא אכנס לפייסבוק בחודש הקרוב. טוב לשמוע עידודי תמיכה כשנמצאים בתחילת הגמילה. תנו עידודים כאלה לנגמל הקרוב לביתכם, לא משנה ממה הוא נגמל.
  • חשק חוזר ונשנה להכנס לפייסבוק. מדי פעם השתלטה עלי איזה רוח וויראלית ונתנה לי חשק לעזוב שטויות ולהכנס בכל זאת לפייסבוק. לראות אם אולי השאירו לי איזה הודעה, איזה בחורה שווה רוצה להוסיף אותי, או לא יודע מה. זו אותה ההרגשה כמו שכתבתי בפוסט הקודם על החשק לקנות עוד חפיסת סיגריות. אבל הייתי חזק, התבוננתי בהתמכרות, ולא נכנסתי. אגב – רק כדי לוודא ושתדעו שאני הארד קור בעניין, יש לי יבוא אוטומטי לפוסטים מהבלוג הזה אל תוך פייסבוק. הגדרתי את זה לפני כך וכך זמן וזה פועל אוטומטית. אז אם זה נראה כאילו שנכנסתי לפייסבוק, תבדקו שנית ותראו שזה יבוא הפוסטים האוטומטי ולא אני.
  • החברטואלים לא חברים. חוץ מחברי בעולם האמיתי שיש לי דיבור שותף איתם, לא היה דיבור מחוץ לפייסבוק עם אחד מחברי הפייסבוק. לא אני ולא הם יצרנו איזשהו קשר. ולמען האמת, יותר קל ככה. אני לא צריך לחפור בתמונות ולהתעדכן בעידכוני סטטוסים כל הזמן מה קורה עם האנשים. איך לכל הרוחות שכנעו אותי שמעניין וחשוב לעשות את זה נונסטופ?
  • רשתות חברתיות אחרות קמות לתחייה. יש לי גם פרופיל בחללי וגם בדה מארקר קפה, את זה פתחתי לאחרונה כי חשבתי שזה יעזור לקדם את העסק שלי. בכל מקרה, איכשהו יצא פתאום שהתחלתי לקבל נוטיפיקציות גם משם וגם משם על חברים חדשים שמוסיפים אותי, אירועים שקורים, והודעות. האם זה צירוף מקרים, או כשהייתי מחובר לפייסבוק הייתי מתעלם בנונשלנטיות משאר הרשתות החברתיות? לא ברור.

סיכום שבוע מס' 1 ללא פייסבוק – פייסבוק מנסה להתקיף אותי ולהחזיר אותי אליו מבפנים ומבחוץ כמו אקסית דביקה. בינתיים אני חזק ולא נכנע לדחפים. אנשים מעריכים את כל הסיפור הזה ואני מקווה שגם הם יצטרפו למהפכה.

נ.ב. אחלו לי מזל טוב על הגעתי לגיל 28 ב-28.8.08 כאשר אני גר בדירה מס' 8! אם זאת לא תהיה שנת המזל שלי, אני מפסיק להאמין במספרים ומכריז עליהם כפיקציה אנושית.

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, ישראליזם, פסיכולוגיה בגרוש | 6 Comments »

פייס נו מור!

Posted by עידו שחם ב- אוגוסט 23, 2008

כשחזרתי לארץ מהטיול בהודו הופתעתי לשמוע את המילה פייסבוק נזרקת בכל משפט שלישי. זה נראה כאילו מישהו שם באתר עשה עבודה טובה מדי, ושהאתר החברתי הוירלי אשכרה הדביק את כולם. לכל מקום שלא הלכתי ועם מי שלא דיברתי, זה היה כל הזמן פייסבוק פה, פייסבוק שם, פייסבוק כל הזמן.

פייסבוק נראה פתאום כמו חלק מאוד אינטגרלי וכל כך טבעי בחברה שהסתובבתי בה, דהיינו בני עשרים ומשהו משכילים מאזור המרכז. שם הולכים כל הדיבורים, פוגשים שם בחורות, מתעדכנים על האירועים הכי חמים, ומה לא.

בחלוף כמה חודשים גם אני נדבקתי במחלה. מצאתי את עצמי נכנס לפייסבוק עשרות פעמים ביום, מחכה שמישהו ישלח לי איזה הודעה, יעלה את התמונות הפקציות שלו מאיזשהי מסיבה אקראית, או שאיזשהי מישהי תקליק עלי בחזרה באפליקציה המגה-פקצית האם את מעוניינת? (ראו הוזהרתם, החרא הזה ממכר). הייתי מכור, בזבזתי יותר מדי זמן בפייסבוק, והיו לי ציפיות לא ראליות לפגוש שם מישהי ועכשיו.

החלטתי להחזיר את המושכות לידיים. שיניתי את הודעת הסטטוס בפעם האחרונה לחודש הקרוב:

Ido is not going to be in Facebook for the next month. If you want to contact him, call or email him.

הסטטוס אגב בפראפרזה, כי אני אשכרה לא נכנס לפייסבוק בחודש הקרוב ולא מעוניין להפר את זה.

אז למה? מדוע אני מסרב לשים את פעמיי בפייסבוק בחודש הקרוב? ובכן:

  1. התמכרתי. כשהייתי בבאנגלור בהודו קניתי חפיסת סיגריות כי רציתי לראות איך זה להיות מעשן לאיזה שבוע. גיליתי שעם כל סיגריה בא לך לעשן עוד אחת ועם החפיסה שהסתימה בא לך לקנות עוד אחת. אבל החזקתי חזק ועשיתי שבועה עצמית שזו תהיה חפיסת הסיגריות היחידה שאקנה אי פעם. אז ההרגשה מאוד דומה בכל מה שקשור לפייסבוק. אחרי שנכנסת פעם אחת, אתה רוצה עוד. אתה אף פעם לא מסופק, לא משנה כמה פעמים ביום נכנסת וכמה זמן היית שם. בספר שלי זה נקרא התמכרות, ואחת שאני לא מעוניין להיות בה.
  2. בזבזתי שם הרבה יותר מדי זמן. אתם מכירים את זה. נכנסים לחמש דקות, ופתאום מגלים שנמצאים שם שעה ומבלים בהסתכלות על תמונות של חברים של חברים של חברים, אנשים שאתם לא מכירים בכלל ובעצם לא מעניינים אתכם, אבל הדחף המציצני דוחף אתכם להמשיך הלאה. רציתי לראות איך זה ירגיש לקבל את הזמן הזה בחזרה ומה אעשה איתו.
  3. לבדוק מה אני מפספס אם אני לא שם. זה נראה קצת כאילו כל החיים החברתיים כבר לא קורים במציאות, אלא בפייסבוק. אירועים קורים קודם כל בפייסבוק לפני שהם קורים במציאות, מגלים שם על פרידות טריות, וסוגרים חברות חדשה עם ההוספה לפייסבוק. אם אתה לא שם, אז אתה מפספס. מפספס הכרויות חדשות, עדכונים ברכילות האחרונה מחברים שלא ראית איזה חמש עשרה שנה, מפספס את האירועים המדליקים של התקופה. האמנם?
  4. לבדוק כמה מחבריי בפייסבוק הם לא רק חברטואליים אלא גם חברים. יש בפייסבוק את האימייל שלי, אני לא זוכר אם יש שם את הטלפון. בכל מקרה, עם כל הסמול-וירטואלטוק שקורה בפייסבוק, עניין אותי לדעת כמה מהאנשים שחברים איתי שם אשכרה ידברו איתי גם מחוץ לפייסבוק. בעצם האם יש אנשים שיתגעגעו עד כדי כך שהם יעשו מאמץ עילאי ויצרו איתי קשר, או שלא.

החלטתי לפתוח את תיקי המעבדה ולשתף אתכם בניסוי. אעדכן את הבלוג מדי שבוע בתוצאות, דהיינו איך פייסבוק ניסה שוב להשתחל לחיים שלי למרות שאני לא שם.

מוכנים להשתתף בניסוי? וודאו שיש איזשהם פרטי התקשרות בפרופיל שלכם, תכבו את כל הנוטיפיקציות כדי להמנע מהסחות דעת (שלי היו מכובות כבר), תסירו את פייסבוק מהסימניות שלכם בכל דפדפן שאתם עובדים איתו, ותפרסמו עדכון סטטוס שאתם לא נכנסים בחודש הקרוב. אה, כן, ואל תיכנסו לפייסבוק בחודש הקרוב, לא משנה עד כמה חשק יש לכם ואפילו אם איכשהו סקרלט ג'והנסן הוסיפה אתכם בתור חברים. אם מתעורר חשק להכנס למרות הכל, במקום לתת לו להשתלט עליכם פשוט תתבוננו בו כצופה מהצד. תבדקו עד כמה פייסבוק עובד בשבילכם או האם אתם עובדים בשביל הפייסבוק, עד כמה אתם צריכים את פייסבוק, ומה קורה עם חייכם כשהוא לא שם. ואם תבלגלגו את זה, ידעו אותי בתגובות ותקבלו לינק באחד הפוסטים. בהצלחה לכולנו!

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, ישראליזם, כלבו, פסיכולוגיה בגרוש | 6 Comments »

Museek, אקורד הסיום

Posted by עידו שחם ב- מאי 20, 2008

איך להתחיל את הפוסט הזה? קצת קשה לי כי העניין היה מאוד קרוב לליבי והשקענו (לדרמן + דורי + אני = צוות מיוסיק) בזה לא מעט דם יזע ודמעות. טוב, אהיה תכל'סי. אנחנו סוגרים את אתר Museek בוכה

האתר מת בין כה וכה. אין כמעט מבקרים בעוד אנחנו משלמים ממיטב כספינו על האיחסון. אין לנו זמן להשקיע בו, ואתר שלא מוסיפים לו תוכן ופיצ'רים פשוט לא יכול להמשיך לשרוד בעולם הקצבי של היום. איפה היו גוגל אם הם היו מסתפקים רק במנוע החיפוש? כנראה זיכרון שכוח אל כמו אלטוויסטה. למען דור העתיד ויזמים שעומדים לפתח איזשהו אתר משלהם, אני רוצה לשתף את הטעויות שעשינו במיוסיק.

smashed_guitar003.jpgטכנולוגיה מורכבת מדי. הלכנו על GWT כדי לבנות את האתר בסגנון של אפליקציה AJAX-ית. אמנם הצלחנו להרים אפליקציה די מורכבת בזמן יחסית קצר (כ-3 חודשים) מבלי להבין כמעט ב-JavaScript והבדלים בין דפדפנים. טוב, זה שקר לבן, כי בלא מעט מקרים כן היינו צריכים לרדת לרמת הג'ווהסקריפט ולהבין למה דברים לא עובדים בפיירפוקס. בכל אופן, עם GWT יצא וואחד קוד ספגטי שממש קשה ומעצבן עכשיו לתחזק ולשפר, ולכן אין לנו חשק לתחזק ולשפר. לכו על טכנולוגיה כמה שיותר פשוטה, דהיינו PHP-ים וג'אווסקריפט ישיר. עזבו אתכם אנימציות וזיקוקי דינור. לכו על ממשק פשוט שיהיה לאחר מכן מאוד קל לשנות ולשפר.

האתר לא היה חברתי. הלכנו על מודל מיושן משהו בסגנון מנוע חיפוש שהרעיון שלו כבר התחיל לעבור מהעולם בכל מה שקשור למשאבי אנוש. לינקדאין היה כבר בסביבה, ומעט זמן אחרי שיצא מיוסיק נפתחה עונת הציד של הפלאגינים בפייסבוק. יותר נוח, נעים, פשוט, ומקובל להכיר אנשים חדשים דרך אנשים שאתה כבר מכיר, כמעט לכל מטרה שהיא. היה לנו דווקא רעיון שכזה בהתחלה, שכל מוזיקאי יוכל להזמין לאתר את החברים שלו ולסמן שהוא ניגן איתם. ירדנו מזה כי נתקלנו בהרבה שאלות פתוחות לגבי האינטראקציה וקשיים טכנולוגיים שהרגשנו שלא יכלנו לפתור בזמן הנתון. אבל היום אין ספק. רשתות חברתיות זה מה שהולך, ואם הייתי מפתח מחדש את מיוסיק הייתי עושה את זה על גבי הרשת של מייספייס שיש בה כבר מלא מוזיקאים ורשימות חברים. נשאר רק להגיד עם מי ניגנתי, ולאפשר לי למצוא מוזיקאי במעגלי החברים שלי והמעגלים שלהם וכו'.

האתר לא היה תוסס. לא ייצרנו תוכן בסגנון בלוגים, חדשות, או מידע מעניין אחר. לא הוספנו פיצ'רים חדשים בהדרגה והודענו באופן שותף על כל השינויים שעשינו. כשהאתר נראה מת, אנשים יתפסו אותו ככה ולא יגיעו אליו הרבה מבקרים, או כשיגיעו לא ישארו בו הרבה זמן. מן הסתם ההמלצה היא לעשות את ההפך המוחלט – לייצר תוכן, להוסיף פיצ'רים, לתקן באגים, והכי חשוב להודיע על כך באופן שוטף. אפילו לרשום בלוג באתר עם כל מיני שטויות מצחיקות יכול לעזור לשמור עליו בחיים ולהזרים מבקרים באופן קבוע.

חסרה ויראליות. מהרגע שמוזיקאי נרשם לאתר פעם אחת, אין לו יותר מדי סיבות לחזור לאתר. לא הייתה מערכת הודעות פנימית שמשתמשים ירצו לחזור ולבדוק (רצינו, אבל לא נראה שהיה זמן לממש את זה). לא היה מנגנון מובנה להזמין אנשים נוספים, כמו מנגנון להזמין אנשים שניגנתי איתם כבר כמו שכתבתי מקודם. למשל בקונספט של "ניגנתי עם" אפשר לייצר רשתות כאלה עם איזשהו מוזיקאי במרכז ולראות עם מי הוא ניגן. אפשר לנצל את זה למטרה כיפית יותר, כמו להזין פנימה מוזיקאים ידועים ממקומות כמו ויקיפדיה או אמ"ג ולייצר תרשימים שכאלה שיהיה אפשר לראות איך מרושתים מוזיקאים ידועים האחד לשני. אולי יש כבר דבר כזה, ואם לא, זה יכול להיות סקסי ומשהו שאנשים יחזרו לראות ולהשתמש בו. עוד רעיון שצץ לי עכשיו, שמוזיקאים מקומיים יוכלו לראות אם אולי הם אשכרה מקושרים באיזשהו אופן נגינתי לאחד הגדולים. 6 דרגות מג'ימי הנדריקס?

לא היינו מחוייבים מספיק. בשלבים הראשוניים הייתי מאוד נלהב לגבי הפרויקט בתור מוזיקאי חובבן. שני חברי האחרים לפרויקט קצת פחות כי הם לא כבדים כמוני בעניין. בהתחלה זה היה בסדר, אבל ככל שהמשיך הזמן זה נתן את אותותיו. אין מה לעשות, צריך לעסוק בפרויקט שמלהיב אותך ואת שותפיך מאיזושהי סיבה. בד"כ הסיבה היא כסף, אז אם אין כסף חייבים משהו אחר. בחורות זו התשובה הבאה, ואמנם נרשמו פה ושם, אבל זה לא היה זה. וגם אני שמיוסיק היה קרוב לליבי נסעתי לי לטיול ארוך בהודו וכשחזרתי הצטרפתי לסטארט אפ ולא התכוונתי להחיות מחדש את האתר.

צריך שיווק באופן שוטף. נתתי בהתחלה פוש שיווקי לאתר ואז עצרתי. כשעשיתי פעילות שיווקית מאוד בלט שהיו יותר מבקרים לעומת הזמנים בהם לא עשיתי כלום. אי אפשר לצפות לעשות שיווק בזמן קצר ואז שהאתר יביא מבקרים מעצמו. מעט מאוד אתרים, אם יש כאלה בכלל, הם כדור שלג שכל מה שצריך לעשות זה לדחוף אותו למדרון הלבן. צריך לעשות שיווק כל הזמן בשביל להביא לאתר משתמשים חדשים ולהבין איך להחזיר אליו שוב ושוב משתמשים קיימים ואף לגרום להם להפיץ את הבשורה. כשאני אומר שיווק אגב אני לא מתכוון בהכרח לפרסום, אלא גם פעילות בפורומים, לדבר עם בלוגיסטים, ערוצי התקשורת השונים, לדאוג שהלינק נמצא בכל מיני מקומות, לחשוב על המיתוג, ועוד.

אז לא נעים, וחבל, ועצוב, ואני מתנצל ורוצה להגיד תודה ענקית קודם כל לצוות מיוסיק דורי ולדרמן שהצטרפו להרפתקאה הזאת, סיוון טולדו שתמך בנו והתעניין אפילו חודשים לאחר מכן, וכמובן לכל המוזיקאים והאנשים שרשומים לאתר, שעשו בו חיפושים, שאולי מצאו בו איזה שותף נחמד אפילו לג'אם אחד, ותודה לכל מי שעזר לדחוף את האתר והתלהב כמו גיאחה מהעונג שבת, רנן מסיטי מיול, 106fm שהקליטו ראיון איתי, וואלה שפרסמו עלינו כתבה, וכל בן אדם או ארגון אחר ששכחתי להזכיר פה, תודה!!!

אולי בכל זאת יש אור בקצה המנהרה. עם סגירת מיוסיק מונחת וואחד כפפה על הריצפה. אפשר בכלל לקחת את הרעיון לרמה בינלאומית ולעשות את הקונספט בכמה שפות כפלאגין למייספייס, בהנחה שאין שם עדיין דבר כזה. אז אם אתם מוזיקאים או מאוד מתחברים לרעיון, או מכירים מישהו שיתחבר, ומחפשים לעשות פרויקט מדליק אם סתם כגיקים משועממים בבית, או כפרויקטנטים בתיכון, או באוניברסיטה, או איפה שזה לא יהיה, לכו על זה! אני מוכן לתת קצת ייעוץ מהצד חינם-אין-כסף מנסיוני ולעזור למי שיישא את הלפיד המכובד הזה לבייג'ינג.

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, מוזיקה | 5 Comments »

הוליוויד היר ת'יי קאם!

Posted by עידו שחם ב- מאי 12, 2008

אני מתעסק עכשיו בעולם בדיקות התוכנה, וצץ לי פתאום רעיון משעשע. בואו נבדוק עד כמה מנגנון זיהוי הסלבריטאים הזה באמת עובד ונראה האם הסלברטאים דומים לעצמם!

התאום ההוליוודי שלי, ג'וני דפ, דומה לעצמו רק ב-76%. באסה למפתחי האלגוריתם. מצד שני, יש לאיש הזה מאות פרצופים במאות תפקידים שונים, אז מה הפלא שהוא לא דומה לעצמו. ואפשר להיות קצת פילוסופיים ולשאול מה זה בעצם בכלל להיות דומה לעצמך. גם בודהה וגם הרקלייטוס אמרו לנו כבר מזמן שאין קביעות בעולם. אם התאים בגוף שלי מתים ונולדים כל הזמן חדשים, למה שאהיה בכלל דומה לעצמי ב-100%?

מסתבר שסקרלט ג'והנסן לא נראית בכלל כמו עצמה בעדיפות הראשונה, אלא יותר כמו לארה פלין בויל. תאומות אבודות, או סתם כוסיות דומות? אתם תשפטו:


אבל אם יש משהו אחד קבוע בעולם שאי אפשר להכנס בו לאותו הנהר פעמיים ואפילו לא פעם אחת, זה יקיר המערכת ארנולד שוורצנגר עם פני הברזל המגולפות היטב:

ומי הכי דומה לשימפנזה? ג'ט לי, אלברט איינשטיין, ומסתבר שאפילו יצחק רבין ז"ל:

בפעם הבאה שהולכים לעשות רימייק לסרט פרנקנשטיין, תקחו את דיוויד בקהאם לשחק בתפקיד הראשי ותחסכו שעות של איפור ואפקטים ממוחשבים:

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, כלבו | Leave a Comment »