תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for the ‘טלויזיה’ Category

הגרסה האמריקקית

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 9, 2007

שלום. קוראים לי עידו, ואני וידאוקליפאהוליק. מה לעשות, אני אוהב וידאוקליפים למוזיקה, משהו שכנראה קורה כשגדלים עם לא מעט MTV ברקע אי שם בתחילת שנות התישעים. לא יעזור גם לקנטרנים, וידאוקליפים זה אמנות. היו זמנים שדווקא הערוץ השטני הזה, שהיום כבר לא ברור מה הקשר בינו לבין מוזיקה, קידם וידאוקליפים ראויים. מישל גונדרי, ספייק ג'ונז, וקריס קאנינגהם. יותר מזה לא צריך להגיד.

יש תופעה אחת בעולם הוידאוקליפים שממש מביאה לי את החלסטרה. הרבה פעמים כשלהקה מוציאה סינגל ומלווה אותו בוידאוקליפ, בדרך כלל כשאין להם יותר מדי כסף להשקיע בהפקות ענק (Scream של מייקל וג'נט ג'קסון עלה 7 מיליון דולר! מי האדיוט שהסכים לשלם על החרא הזה?), מצלמים וידאוקליפ פשוט ואפקטבי, רוב הזמן של הלהקה מנגנת באיזשהו אופן.

יוצא והלהקה עשתה בוחטות מהסינגל, בהרבה מקרים כי הוא נהיה להיט לא צפוי, עושים ללהקה (ככל הנראה חברת התקליטים ומנגנוני היחצו"ן) rewind ומקליטים קליפ חדש, הפעם עטור תקציב והתחכמויות. הרבה פעמים עושים את הגרסה המשופצת כשמנסים להחדיר את הלהקה לשוק האמריקאי, כשהיא כבר הצליחה עם סינגל+קליפ אחר ורוצים לעורר תשומת לב מחודשת לסינגל הקודם. ככל הנראה השוק הזה לא מסוגל לסבול קליפים פשוטים וטובים, אלא חייבים לתפוס את תשומת הלב של הקאוץ' פוטטו בכך שיראה שהשקיעו בקליפ כסף.

אממה? לדעתי תמיד הגרסה החדשה של הקליפ, האמריקקית כביכול, יוצאת גרועה בהרבה מהמקור. אני לא יודע אם זה בגלל שראיתי תמיד קודם לכן את הקליפ המקורי, כך שאולי האסוסיאציה הויזואלית למוזיקה התקבעה לי בראש ומסרבת להתחלף, אבל אני מוכן להשבע שגם אסטתית הגרסאות החדשות לוקות בחסר. אציג להלן את הראיות. אתם תהיו חבר המושבעים ותשאירו את גזר הדין בתגובות.

מוצג א' – Radiohead – High & Dry

המקור

זה היה קליפ הבכורה לסינגל הבכורה מתוך אלבום המופת The Bends. הלהקה מנגנת באמצע שום מקום ליד שתי משאיות כשבמיטב הפראנויות של הסולן, תום יורק, מישהו עוקב אחריהם בשחור לבן. האם אלה משקפות? מצלמות אבטחה? מכשירים למדידת מרחק של אתר בנייה? מטרות של איזשהו נשק קטלני? לא ברור. לעיתים משהו מהבהב והלהקה נמצאת/לא נמצאת שם (בעתיד מייק סטייפ סולן אר אי אם יאמר לתום יורק להתמודד עם ההצלחה האסטרונומית של רדיוהד על ידי דקלום השורה "אני לא פה, זה לא קורה", מה שנתן השראה לשיר How To Disappear Completely). גשם יורד וג'וני גרינווד דופק סולו. הם ביקשו לא להשאיר אותם גבוהים ויבשים, יבשים לפחות הם לא נשארו. פשוט, חשוף, וקולע.

[gv data="PwlBDEDadBs"][/gv]

החידוש

נראה כאילו זרקו אותנו שוב לדיינר של ספרות זולה. היי, האלה שיושבים שם בשולחן ממול הם לא רדיוהד? אבל משהו קורה שם ברקע, איזשהו סיפור של פשע ומפתח מיסתורי שמחביאים מתחת לקצפת הסמיכה. הנה, תראו איך כולם בדיינר יודעים לשיר את השיר (לא אמרתי לכם שהגרסה השניה באה בדרך כלל אחרי הצלחת הלהקה?). והסוף? רע ביותר. קליפ בומבסטי עם סיפור טיפשי ללא קשר למוזיקה שמציב בו את רדיוהד כמו בובות ראווה חלולות. תעשו טובה ותצמדו למקור.

[gv data="NCPDiEz-GcE"][/gv]

לקרוא את המשך הרשומה «

מודעות פרסומת

Posted in טלויזיה, מוזיקה | 1 Comment »

עידן הקרח

Posted by עידו שחם ב- יולי 13, 2007

בעיתוי המוצלח ביותר עבורי, זמן פציעות בין לבין בחינות ועבודות, עלו להורדה בבלוג אני פירט כל שבעת הפרקים של Seven Ages Of Rock, סדרת תוכניות דוקומנטרית על מוזיקת הרוק (כאילו דה?) בהפקת ה-BBC. צפיתי בהן בחצי מרתון, כי ברגע שאוכלים אחד, אי אפשר להפסיק, אז רציתי לחלוק את מחשבותיי.

קודם כל עולה בי התהייה, עם כל מאות הערוצים שיש לנו בכבלים, איך זה לכל הרוחות שאנחנו מקבלים רק את BBC Prime המשמים בעוד כל שאר ערוצי ה-BBC המופלאים נשארים לאוכלי הפיש וצ'יפס? בושה וחרפה שבעידן המגה טכנולוגי של היום כשבלונדון יש "טלויזיה מצוינת" היאוש שלי כאן בארץ לא יכול להיות יותר נוח. תודה לאל שלפחות יש אינטרנט כדי לגשר על פער הטמטום של אנשי הכבלים והלוויין.

סה"כ מאוד נהניתי מ-"שבעה עידני הרוק". בסדרה ההיסטוריה של הרוק מחולקת לשבעה פרוסות עבות, חלק מהם שהתקיימו אגב בו זמנית ולאו דווקא אחת אחרי השניה – הולדת הרוק (ג'ימי הנדריקס, המי, קרים), ארט-רוק (בואי, פינק פלויד, ג'נסיס), Pאנק (סקס פיסטולס, ראמונז, באזקוקס), רוק אצטדיונים (ברוס ספרינגסטין, קווין, פוליס), מטאל (בלאק סאבאת', איירון מיידן, מטאליקה), רוק אלטרנטיבי (נירוונה, פיקסיז, אר אי אם), ואינדי בריטי (סמית'ס, בלר, אואזיס, ליברטינז). השמות שציינתי הם אגב רק חלק מהשמות שמופיעים בכל פרק, אבל הם העיקריים, כאשר דרכם מספרים את הסיפור של כל תקופה. זה תקף במיוחד בפרק הראשון שבו מספרים את ראשית הרוק כמעט באופן בלעדי דרך הסיפור של ג'ימי הנדריקס.

כל פרק כולל את כל הארסנל הדוקומנטרי מוזיקלי, צילומים בהופעות (נראה לי שחלקם עברו שיפוץ כי הם פשוט באיכות מעולה), ראיונות ישנים, ראיונות חדשים עם מי שעוד חי, דבר העיתונות המוזיקלית, וכו'. זה פשוט חגיגה בשביל מכור למוזיקה לראות כל כך הרבה חומר שונה באריזה אחת מושחזת וערוכה היטב כיאה להפקה BBC-ית. בפרקים דואגים גם לקשר מאוד יפה את המוזיקה להקשר התרבותי שהיא נעשתה בו ולספר את כל הסיפורים והניואנסים הקטנים ששמים את המוזיקה באור חדש וקדוש.

הנדריקס, אבי הרוק לפי הבי בי סי

הסדרה מדברת לכל שכבות האוכלוסיה. מי שמזהה את השמות הנ"ל מגלגלצ יכול לקבל קרש קפיצה ישר אל תוך האוקיינוס, לשמוע את הסיפורים מאחורי המוזיקה ולהבין שלא מדובר בסתם בידור רדיופוני במשרד, אלא במוזיקה עצומה, בחיים ומוות. מי שמכור למוזיקה כמוני פשוט יהנה עד עמקי נשמתו מהחגיגה המוזיקלית הזו, ויקבל תזכורת רצינית לפנים למה רוק היא מוזיקה כזו מעולה, תוך כדי הרחבת הידע המוזיקלי ואולי אפילו לקבל חשק לשמוע דברים חדשים-ישנים (אני למשל נדלקתי קצת על פינק פלויד בתקופת סיד בארט ובברוס ספרינגסטין בתקופת ברוס ספרינגסטין).

ובכל זאת קצת ביקורת. ברור שמראש קשה לעשות סדרה כזאת. לחתוך את הרוק לשבע פרוסות בלבד זה קצת גס מדי. לא מעט מהגיוון והאקלקטיות שכל כך מאפיינים את הרוק נשארו בחוץ בגלל הפורמט הזה. למשל, לא אומרים כמעט כלום על הפוסט-Pאנק, שום מילה על השילובים של הרוק עם מוזיקות אחרות כמו ראפ-רוק, Fאנק-רוק, רוק ואלקטרוני (אינדסטרייל למשל), רוק וג'אז, וכו'. יכול להיות שמדובר בתת ז'אנרים קצת יותר איזוטריים יחסית לענקים שהתכנית עוסקת בהם, אבל גם שם יש כמובן עולם ומלואו. תציצו רק ברשימת הז'אנרים תחת רוק באמ"ג, פשוט לא יאומן כמה יש.

בפרוסות שכן חתכו, בחרו להתמקד על אמנים מסוימים, בעוד שאחרים נשארו מחוץ לתמונה. זה בולט במיוחד בפרק הראשון שכמעט כל הזמן מדברים על ג'ימי הנדריקס, בעוד שהביטלס, להקה שללא ספק היתה לה השפעה עצומה על הרוק, מוזכרים יחסית מעט. מצד אחד אני מבין את ההחלטה הזו ללכת על עומק מאשר רוחב, להגיע לפרטים העסיסיים של האמנים. מצד שני לצופה ההדיוט זה נותן הרגשה כאילו שבכל תקופה של רוק היו קומץ של אמנים בעוד שההפך הוא הנכון, שהיה ריבוי וגיוון עצום של אמנים. המומחים יתפסו פתאום שוט של סוניק יות' מנגנים למשל בפרק של המוזיקה האלטרנטיבית, אבל למה לכל הרוחות לא להזכיר באופן מפורש את מי שנחתך בעריכה? לדבר על רוק ולא להזכיר כמעט אמנים חשובים כמו פרנק זאפה, קינג קרימזון, וגאנז אנד רוזז גובל בעבירה פלילית.

תלמידים, תפתחו ספרים לעמוד 666

הפרק האחרון שדיבר בין היתר על הרוק הבריטי כפי שהוא היום היה מאכזב משהו. בחרו להתמקד על הליברטינז, הארקטיק מאנקיז, ופראנז פרדיננד, אבל הדיווח עליהם נשמע ריקני, לא משמעותי, ומגומד לאחר שרואים את הענקים בהיסטוריה של הרוק. אלקס קפרנוס, הזמר של פרנץ פרדיננד, אמר שם בראיון ובצורה מאוד אינטיליגנטית (הוא למד אמנות כמדומני) שכל יצירה אמנתית נעשית באיזשהו הקשר היסטורי, להתכחש לכך זה חוסר כנות, אז מדוע לא לאמץ את השורשים ולנסות לעשות איתם משהו חדש?

זו טענה מעניינת, אבל בכל זאת קשה שלא להרגיש שעד כמה שהמוזיקה של פרנץ פרדיננד או הליברטינז כיפית ושיש להם שירים נחמדים פה ושם, הם לא מצליחים לעשות את זה ולא מרגישים כמו ביטוי לדור שלם, שלא כמו למשל היו נירוונה. אבל אני לא יכול להאשים פה יותר מדי את ה-BBC, שכן הסדרה לא באה לבקר את המוזיקה של היום כפי שעושים מניאקים כמוני, אלא פשוט להראות את מה שיש. אם נשפוט לפי הפופולאריות, לפחות הבריטית, של פרנץ פרדיננד והליברטינז, אז אולי יש מה בכך.

ביקורת מסוימת על האתר של התכנית. יש שם צירי זמן לכל אחת מהתקופות של הרוק עם ציונים של אירועים חשובים. מה שמפריע לי זה שלכל ציר זמן יש סוף בעוד שהציר היחיד שממשיך עד היום הוא ציר האינדי. זה כל כך עיתונאי שבא לי להקיא, שהPאנק מת כשהסקס פיסטולס התפרקו, מוזיקה אלטרנטיבית מתה כשקורט קוביין התאבד, וכו'. מה המילה העברית ל-bollocks? חרא בלבן? בולשיט? חייב להיות משהו עדכני ועסיסי יותר. בכל מקרה, בניגוד למה שהעיתונות רוצה לחשוב, עדיין עושים מטאל, עדיין עושים Pאנק, עדיין עושים רוק שממלא איצטדיונים, וכו'. אולי היתה לכל אחד מהם התחלה, כשגם להצביע על נקודה אחת כהתחלה זה די חמקמק, הרי כל סגנון מוזיקלי מגיע בהדרגה, אבל לפחות נכון לעכשין אין לזה סוף. במקרה הטוב צירי הזמן מייצגים אולי איזשהו שיאי פופולריות של תקופה רוקיסטית מסוימת, וגם את זה בערבון מוגבל.

עם כל הכבוד לטרוניות שלי, אפשר לשים אותן קצת בצד. הרי על כל אחד מהסגנונות, כל אחד מהאמנים, אולי כל אחד מהאלבומים, אולי אפילו כל אחד מהשירים היה אפשר להפיק סדרה דוקומנטרית עם שבעה פרקים בכיף. יש כל כך הרבה סיפורים וכל כך הרבה חומר מעניין בהיסטוריה של הרוק, שלא לדבר על מוזיקה מצויינת שהעוצמה שלה רק מואדרת אחרי שמתוודעים לסיפור האנושי מאחוריה.

בסרט הגאוני School of Rock ג'ק בלאק נותן לכיתה כל יום שיעור על ההיסטוריה של הרוק. אני בטוח שהתלמידים העצלנים שאין להם כוח לקרוא את החומר לקראת הבחינה היו רצים "לראות את הסרט", והסרט הוא שבעת עידני הרוק. תראו את זה, תזכרו שזה רק קצה הקרחון, תחקרו עוד מוזיקה, תרימו גיטרה, ורוצו להקים להקה שאולי תשבור את עידן הקרח שבו אנו חיים.

בינתיים כדי לגרות לכם את התיאבון, הנה חלק מהפרק על Pאנק. אפשר למצוא קטעים נוספים ביוטיוב, אבל עדיף להוריד כל פרק בשלמותו מהלינק שנתתי למעלה. תהנו.

[gv data="oVWFjoOze3g"][/gv]

Posted in טלויזיה, מוזיקה | 1 Comment »