תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for the ‘ישראליזם’ Category

גם אני פליט

Posted by עידו שחם ב- יולי 23, 2009

אני שונא פוליטיקה ומעדיף לא להתעסק בה ואיתה. אבל אני עוד יותר שונא טמטום. המדינה הפאשיסטית שלנו והעם הגזעני הצדקני שלנו (ברובו לצערי) עשו את זה שוב. הכנסת אישרה חוק לגירוש ומאסר פליטים והחל מבצע גירוש שטני של פליטים, להפריד אותם מילדיהם, ואף לשים את חלק מהילדים המסכנים בכלא (כי לפי אמנת האו"ם אי אפשר לגרש את הילדים). רבים מהילדים האלה גדלו בארץ, מדברים עברית, לא קשורים לארץ המוצא שלהם (כמו שאני לא קשור למשל לבלרוסיה, מקום מוצאה של סבתי ז"ל) והולכים להפריד אותם בכוח מהוריהם מבלי למצמץ. זה לא מזכיר לכם משהו, משהו שקרה לנו פעם?

שימו לב שמדובר בפליטים! אלה אנשים שנרדפים במדינתם, אנשים שבאו לחפש מקלט ומצאו אותו אצלינו. דהיינו כשיגרשו אותם בחזרה למדינתם לא ברור כלל וכלל איזה מן גורל מר יחכה להם שם. סביר להניח לצערי שעבור רבים זה יהיה כאילו גזרנו עליהם גזר דין מוות. אבל כמובן שאנחנו דואגים אך ורק לתחת היהודי שלנו ולא אכפת לנו מצרות של אחרים.

לא נתאמץ חס ושלום לחשוב עם המוח היהודי הכה גאון שלנו על פתרון שיספק את כל הצדדים, פתרון שדווקא ישלב את הפליטים כמו שצריך בחברה הישראלית, שנהיה חס ושלום דוגמה למופת של הומאניזם. במקום להיות אמיצים ומוסריים וחכמים אנחנו מראים כמובן את פרצופה הפחדן המושחת והמפגר של החברה שלנו. העיקר שפעם בשנה נזכרים בשואה ונותנים פרסים לחסידי אומות העולם כדי ששאר השנה יהיה לנו רישיון להתנהג כמו נאצים.

תודה לאל שיש גם צדיקים בסדום, כמו הצדיק הגדול קוואמי דה לא פוקס הלא הוא אייל פרידמן. לא רק שהוא משדר מוזיקה של קודש בקצה בגלגלצ מידי יום ראשון ושלישי, אלא הוא התארגן צ'יק צ'ק עם להקת הליווי שלו, החלבות, והקליט שיר מחאה פוליטי לפנים אה-לה רייג' אגנסט דה משין נגד הגירוש הנוראי הזה שניתן להורדה בחינם. כולי אמונה שהוא לא רק מטיף למקהלה ושהשיר הזה יופץ לכולם ויעורר פרובוקציות.

אז יאללה, המינימום שאתם יכולים לעשות בתור קוראים של הבלוג שלי, בני אנוש, וסוג של פליטים בעצמכם זה לשמוע את השיר, להפיץ אותו הלאה, ולחתום על העצומה ההולכת וגדלה נגד הגירוש. אם יש לכם בלוג, תעשו טובה ותכתבו איזה פוסט מחאה נוטף בדם ויזע. אמן שהשיר של קוואמי יהפוך ללהיט בגלגלצ ושהמדינה תלך למצוא תחביבים אחרים מאשר גירוש פליטים כמו הטפלת מים והשקעה במקורות אנרגיה חלופיים או אפילו איזה סקנדל פוליטי על תרומות ושטויות.

[gv data="Kq8PhSsHyco"][/gv]

Posted in אקטואליה, ישראלוצנטריות, ישראליזם, כלבו, מוזיקה, מניפסט, תל אביב | 2 Comments »

לכו להצביע!

Posted by עידו שחם ב- פברואר 10, 2009

בבחירות הללו אני לא קול צף, הצבעתי מרץ. הצבעתי מרץ כי המצע שלהם תואם לדיעותי איך המדינה הזו צריכה להתנהל. מדינה של שיוויון זכויות, שפניה לשלום, שאכפת לה מאיכות הסביבה ובעלי החיים, מחינוך, ושיש לה צוויון אנושי מאשר מיליטריסטי-קפיטליסטי. אם אתם לא מאמינים לי, תקראו את הבלוג של נויפלד, ותקשיבו לשרון בלינג בלינג קנטור:[gv data="WXQwvU8MW9o"][/gv]

אבל אתם זה אתם, וזכותכם להצביע מה שאתם רוצים. העיקר שתלכו להצביע. אני הזדזעתי לשמוע שאנשים שאני מכיר לא הולכים להצביע. אם אפילו המתים מצביעים למפלגות אפלות בקולות הלא חוקיים שלהם, איך זה שאתם לא מצביעים? אם לא בשביל שום דבר אחר, אז לכו תצביעו בשבילי, כדי שכמה שיותר אנשים שפויים וחכמים ישמיעו את קולם השקט. לא נמאס לכם שרק הקיצוניים האלימים והקולניים נותנים את התון?

Posted in אקטואליה, ישראליזם | 2 Comments »

המוזיקה הכי בריאה ברדיו

Posted by עידו שחם ב- פברואר 3, 2009

הרבה דברים נאמרו על השינויים ב-88fm (ראה אייטם 8 בעונג שבת הקודם). הרבה תלונות על ירידה באיכות, שהחליפו סוס מנצח, של למה לעשות פופולריזציה של תחנה ממשלתית, וכיו"ב.

אני מודה, גם אני פחדתי והרגשתי שלא בנוח כששמעתי ששוב מתעסקים עם 88fm. אני אוהב את התחנה הזו. היא ו-106fm הם בשבילי האופציות השפויות היחידות על הסקאלה שאפשר לעבור אליהן כמעט בכל זמן נתון מבלי לרצות לדפוק את הראש בקיר, למעט כמה מובלעות בלב המיינסטרים כמו הקצה. אופציות שיכולות לרענן אותי במוזיקה מוזיקלית, בחוסר בפלייליסט, בהתחשבויות אחרות חוץ מלהיטים. אממה, הטלית לא היתה כולה תכלת.

גם ב-88fm וגם ב-106fm היה/יש פגם מאוד רציני. בואו נלך קצת יותר רחוק. אנחנו מתים על דיכוטומיות בארץ. כן/לא, טוב/רע, אבא/אמא, יהודי/ערבי. איכשהו הדבר נראה אותו הדבר במוזיקה – מיינסטרים/אינדי. יש רושם משונה כזה שהקהל המוזיקלי בארץ מחולק היום לשניים ואתה חייב לבחור לאיזה צד אתה שייך. או שאתה צורך מוזיקה בשביל הבידור, אוהב להיטים, ושומע גלגלצ. או שאתה צורך מוזיקה כאמנות, פתוח לשמוע גם להקות שלא מקבלות חשיפה המונית ומאזין ל-106 ו-88.

כמו בכל דיכוטומיה שמכתיבה לנו את סדר היום באופן אשליתי, אנחנו עיוורים לטווח הביניים. יש קהל מוזיקלי שלא אוהב את בריטני ספירס ולא מרוצה שטוחנים לו פלייליסט בשכל. אממה, הקהל הזה גם לא רוצה לשמוע את האיזוטריה של האיזוטריה ולהתחרות מי מכיר את להקת ההייפ החדשה שטרם נולדה. קהל כזה ככל הנראה שומע מוזיקה ישראלית כמו אהוד בנאי, היהודים, ומהגזרה החו"לית כנראה פינק פלויד, לד זפלין, אולי אפילו וייט סטרייפס ונירוונה. מה איתם? איזה תחנת רדיו יש להם?

תוסיפו מעל זה את הבעיה המאוד רצינית שאין בארץ תחנת רוק. אם הרוק מת, אז העולם מוצף בשלדים מהלכים. המון אנשים אוהבים רוק – רוק ישראלי, רוק קלאסי, רוק אלטרנטיבי, רוק כבד, מטאל,גארג' רוק, Pאנק רוק, פרוג רוק, ועוד ועוד ועוד. מי שאוהב רוק נאלץ להסתפק באיזה תכנית פה ותכנית שם, באיזה שיר נחמד שעולה מדי פעם בין לבין ההיפ-הופ ולהיטי הדאנס. בניגוד לגויים שלהם יש תחנות ברדיו שמוקדשות לרוק, אצלינו אין למרות שיש קהל מאסיבי למוזיקה הזאת.

אי לכך, ולמרות כל התלונות והקיטורים והבעיות בשינויים שנעשו ב-88fm, אני דווקא שמח ששינו את אופי התחנה. לצד המוזיקה היפה ששמו ב-88fm בזמנו היו לא מעט שעות מתות ומדכאות של מוזיקת אמצע הדרך לגיל הביניים, מה שקרוי באנגלית adult contemporary, מוזיקה נעימה לרקע אבל שלאורך זמן מעוררת פיהוק ושיערות שיבה. מה שהתחנה היתה זקוקה לה זה הזרקה של רוח נעורים, מתיחת פנים והשתלת שיער לביצים המצומקות שלה.

בהאזנה חפיפה לתחנה בשבועיים האחרונים, זה בדיוק מה שהיא קיבלה. יותר מוזיקה בועטת, יותר רוק, ונכון, יותר להיטים, אבל מסוג הלהיטים שכשומעים אותם בגלגלצ אז לא מעבירים (למשל Song 2 של בלר או Mary של סופרגראס). אפילו תכנית הלהיטים של עופר נחשון איפה שהוא שם הרכבי דאנס כמו סנאפ וסאש שנשמעה לי לגמרי מחוץ למקום בהתחלה החלה להרגיש כמו בריזה מרעננת לפנים, ופונה לחתיכת קהל שגם הוזנח קצת – האקס-קלאברים וחובבי הניינטיז טראש למיניהם.

בהקשר לדיכוטומית המיינסטרים/אינדי, די, נמאס. יש טווח ביניים וצריך להתייחס אליו ולתת לו תחנת רדיו שתספק את הסאונדטרק המתאים. לא רק זה, תחנה שעומדת במקום שפוי באמצע בין העלק-קרב אינדי נגד המיינסטרים יכולה לתת פלטפורמה מעולה לגישור בין הקטבים. זה יהיה מעולה בשביל כל הצדדים. תחנה שאנשים לא מפחדים להכנס אליה כי הם יודעים שישמיעו שם גם דברים שהם מכירים, אבל שגם יהיה אפשר להכיר דרכה דברים חדשים ואיכותיים במינון בריא זה משהו כל כך מתבקש שלא ברור איך לא עשו את זה עד עכשיו. אני בהחלט מקווה ש-88fm תמלא את החלל הזה, ודווקא חלל שכזה יכול לעזור למוזיקאים מקומיים וראויים להמריא הרבה לפני שהם יגיעו לגלגלצ.

איך אתם מסתדרים עם השינויים ב-88fm? נראה לכם שהתחנה תוכל לשגשג ככה? אגב, אם כבר הייתי מטפל במשהו ב-88fm זה להעיף את כל הפרסומות המציקות שלהם!

Posted in אקטואליה, ישראליזם, מוזיקה | 10 Comments »

גזענים נמאסתם

Posted by עידו שחם ב- ינואר 8, 2009

אני לא אוהב להתעסק בפוליטיקה. משהו שכן מתסכל אותי זה טמטום, כסילות, בורות, גזענות, ושימוש מפגר בחוק האינדוקציה.

לקחתי אתמול אוטובוס באזור דרום תל אביב. באחת התחנות עלתה על האוטובוס בחורה ערבייה עם כיסוי ראש. היא לא נראיתה מאיימת, לחוצה, עם תיק גדול מתקתק, או מה שזה לא יהיה, סתם רצתה להגיע מנקודה א' ל-ב' כמו כולנו.

אממה, כשחדשות מהמלחמה רצות נון-סטופ ברקע והאוכלוסיה שרויה בפחד ומהולה בשנאה, מצב אידאלי בשביל שילטון כדי לשלוט על נתיניו, אנשים התחילו להתלחשש עלתה ערבייה על האוטובוס! או מיי פאקינג גוד. נוסעת אחת או שתיים אפילו הלכו לדבר עם הנהג כדי להעיר לו על העניין, ונדמה לי שאפילו שאלו אותו למה הוא העלה אותה לאוטובוס ברוב חוצפה. לא שמעתי את התגובה שלו. בסופו של דבר הבחורה ירדה בתחנה שלה ולכולם השלום.

יש לנו סטריאוטיפים, אין טעם להכחיש זאת. לכושים יש זין ענק, בלונדיניות הן מפגרות, וכו'. אנחנו מקבלים את הסטריאוטיפים מהסביבה שלנו ולנסות להכחיד אותם יהיה כמו להלחם נגד תחנות רוח. אממה, יש לנו ברירה. ברגע שצץ סטריאוטיפ אצלינו בראש יש לנו כל מיני אפשרויות איך להתייחס אליו.

אפשרות אחת היא להאמין שהוא אשכרה נכון, שלכל הכושים יש זין ענק וכל הבלונדיניות הן אהבלות מוחלטות. כמובן שיש כושים עם זין ענק ויש בלונדיניות מטומטמות. אבל יש גם כושים עם זין ממוצע (למעשה שמעתי בהרצאה שגודל השטרונגול הממוצע הוא די אותו הדבר לא משנה הגזע), זין קטן, יש בלונדיניות גאונות וכאלה שהן בסדר. יש גם לבנבנים עם זין ענק וברונטיות טיפשות.

דהיינו, התמונה האנושית הרבה יותר מורכבת מאשר הסטריאוטיפ כך שההכללה הגסה של הסטריאוטיפ פשוט לא נכונה. לא לכל הכושים יש זין ענק, לא כל הבלונדיניות מפגרות. זו לוגיקה בסיסית רבותי. אני לא יודע אפילו אם לרוב הכושים יש זין גדול ואם רוב הבלונדיניות מפגרות, זה דורש מחקר לאיזה אקדמאי משועמם.

אז מדוע אנו עושים את הטעות הזאת, במקרה המדובר את הטעות שכל הערבים הם מחבלים, או יותר ספציפי שכל ערבי שעולה על אוטובוס עולה כדי לפוצץ אותו? לסקוטי הדגול דייוויד יום התשובה.

אם אפעיל את התאים האפורים שלי מהלימודים לפילוסופיה, הרי שאחת הביקורות הגדולות של יום הינה על חוק האינדוקציה. חוק האינדוקציה אומר שדרך הפרט מכלילים על הכלל. למשל, ראיתי את השמש זורחת אתמול, לפני יומיים, לפני שבוע, וכו', ולכן השמש תזרח גם מחר. כביכול נשמע הגיוני, לא? אז זהו שלא.

מה בזה שהשמש זרחה בימים קודמים מכתיב את זה שהשמש תזרח גם מחר? למעשה מדענים חוזים שהשמש תכבה יום אחד, שיבוא בוקר שבו השמש לא תזרח. באנלוגיה כפי שניסח זאת ראסל למיטב זכרוני – חוואי בא כל בוקר להאכיל את התרנגולת שלו. בוקר אחד, להפתעתה המוחלטת של התרנגולת, הוא שוחט אותה.

המסקנה של יום – אנחנו עושים אינדוקציה בגלל באג פסיכולוגי בראש שלנו. אין שום ערובה לכך שמה שהיה בעבר יהיה כך בעתיד. אם אקפוץ לפילוסופף דגול אחר, לפופר, הרי שכל מה שאנו יכולים לעשות זה להעלות היפותיזות. ההיפותיזות הללו לעולם לא יכולות להפוך לחוק כללי כי למעשה אי אפשר להוכיח אותן לעולם, אולי רק להפוך אותן ליותר סבירות בעזרת ממצאים. מה שכן אפשר לעשות זה לפסול אותן בעזרת דוגמאות נגדיות, למשל בלונדינית אינטליגנטית שפוסלת את היפותיזת הכל הבלונדיניות טיפשות.

ובכן, אתמול חזיתי בדוגמה נגדית, ולכן אני יכול להכריז בוודאות מוחלטת שלא כל הערבים הם טרוריסטים. יש ערבים טרוריסטים ושיזיינו להם את הצורה, אבל לא כולם הם כאלה. גם במקרה הזה ממש לא ברור אם רובם כאלה.

אז תעשו לי ולעצמכם טובה גדולה. קחו על עצמיכם אחריות. שימו לב מתי שנאה עיוורת, הסטה, גזענות, פחד, וסטריאוטיפים גורמים לכם להפעיל את חוק האינדוקציה. כל מה שצריך לעשות זה להיות מודעים לזה. מהרגע שתהיו מודעים, יהיו לכם ברירות אחרות מאשר להאמין שבולשיט כזה הוא נכון.

Posted in אקטואליה, ישראליזם, פילוסופיה | 5 Comments »

אז למה לי טכנולוגיה עכשיו?

Posted by עידו שחם ב- ינואר 4, 2009

בדרום מלחמה ואני בבועה. בתור איש תוכנה נהיה לי משבר עם הטכנולוגיה והמקום שלה בחיינו, באופן ספציפי עולם ההיי-טק ועולם התוכנה (פטישים ומכוניות מעולם הלואו-טק אלה טכנולוגיות משובחות ביותר). מה לנו ולזה?

אחת הצורות הדומיננטיות שבהן עולם ההיי-טק נמצא בחיינו היא בכסף. מלא אנשים הולכים ללמוד מחשבים כי "יש בזה כסף", משכורת התוכניתן הממוצעת נמצאת הרבה מעל השכר הממוצע במשק, המוני סטארטאפים מוקמים בשביל לעשות את המכה (אם כי השמועה אומרת ש-9 מתוך כל 10 יכשלו), וחברות קונות חברות אחרות בסכומי עתק שגורמים לדוד סקרוג' להראות כמו אביון. זו תעשייה וכתעשייה נבנות סביבה עוד תעשיות כדי לתמוך בה, כמו מסעדות היי-טק, חברות השמה, קורסים, מטפלים בשיאצו וכו'. כולם סופרים את הדולרים בדרך אל הבנק, או שזה בכלל הרבה יותר מדי דולרים מכדי שבן תמותה מסוגל לספור.

כשאני מסתכל לאחרונה על אתרים של כל מיני חברות היי-טק, אני כבר לא רואה טכנולוגיה בעיניים או סושי לארוחת צהריים, אני רואה מכונות כסף משומנות, קופות מצלצלות או לפחות את מראית העין של קופות מצלצלות. אני רואה חברות פיננסיות ולא חברות טכנולוגיה. וזה לא שכולם צריכים לעבור לקוד חופשי ולעבוד בחינם. לגיטימי להרוויח פרנסה עבור המחייה שלך. אבל מה שכן, נהיה לי ממש חורה שהרבה מהחברות בעצם לא עושות כלום חוץ מכסף. הן עוסקות בטכנולוגיה שכל כך רחוקה מהחיים שלנו שהאפקט שלה על חיינו והעולם מאוד קלוש, אם יש אפקט כזה בכלל.

זה מחזיר אותי להתנפצות בועת ההיי-טק בתחילת שנות האלפיים. מה בעצם קרה בהתנפצות הבועה? התפכחות. הבינו שהילד הצעקן ההוא צודק. המלך הוא עירום ולקנות מניות של בגדיו החדשים כמו להשקיע בסטארט אפ של תופריהם שווה לתחת. במילים אחרות, גילו שיותר מדי חברות עושות טכנולוגיה שבעצם לא עושה שום דבר, ושיותר מדי אנשים מקבלים יותר מדי כסף על כלום.

האם נשארנו פיכחים ופיקחים, או שחזרנו ללבוש את המשקפיים הורודות שדרכן בגדי המלך החדשים נראים הו כה נפלאים? לצערי אני חושד שאופציה מספר 2 היא הנכונה. רוצים לעשות ניסוי? תצטיידו בדף ועט ותגלשו לאתר של חברת היי-טק שבה אחד מחבריכם עובד. הגעתם? מעולה. תציצו בעמוד הראשי, בדרך כלל יש תיאור קצר עם מילים גבוהות מה החברה עושה. תקראו אותן. עכשיו תחזרו לדף ולעט ותרשמו במילים הכי פשוטות שלכם מה החברה עושה. הצלחתם? אם לא כנראה שהחברה עושה צ'וקומוקו.

hitech.jpg

זה גורם לי לחשוב, מה ראוי להיות מקומה של הטכנולוגיה בחיינו? איך עולם ההיי-טק יכול לשפר את חיינו, וספציפית, עולם התוכנה? מן הסתם זה קורה בכל מיני צורות. החל מבידור (משחקי מחשב, סרטים, ועוד), דרך אמנות (בין אם כלים לאמנויות הקימות ויצירת אמנויות חדשות), הפצה של מידע (כמו הויקיפדיה או מנוע החיפוש של גוגל), תקשורת מהירה וזמינה כמעט בחינם (אימייל, מסנג'ר), התגברות על נכויות (יש תוכנות Text2Speech שמקריאות בקול רובוטי עמודי טקסט ללקויי ראיה), ועוד.

אם אכליל את זה תחת איזשהי מדבקת פגוש, אז אומר שטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות את העל-אנושי. בן אדם רגיל לא יכול לשלוח הודעה במהירות האור מעבר לאוקינוס האטלנטי או אפילו לקצה השני של העיר. בן אדם לא יכול לחפש מילים בגוגלים של עמודי טקסט תוך שניות ספורות. אפילו בלואו-טק טכנולוגיה פשוטה כמו סכין מאפשר לבן אדם לחתוך דברים שציפורניו או שיניו לא יכולים לחתוך.

הטכנולוגיה הראויה ביותר, לפחות לדעתי, היא זאת שמשפרת את חיינו ו/או את הסביבה שלנו. לדוגמה, תוכנות להקראת טקסט בשביל עוורים בהחלט משפרת את חייהם. יש להם גישה, גם אם רובוטית משהו, למאסות פסיכיות של חומר כתוב שכנראה לא היה נגיש להם בעבר. אפילו התוכנה הקטנה שיושבת על הדסקטופ שלי וקרויה Edison, שכל מה שהיא עושה זה לסדר לבד את ההגדרות של המחשב כדי לחסוך חשמל, משפרת את הסביבה. המחשב צורך פחות חשמל, מה ששווה לפחות זיהום אוויר ממקורות האנרגיה המזהמים שלנו ולכן קצת יותר אוויר נקי לריאותינו.

התחלתי לחפש חברות כאלה בארץ, חברות שעושות טכנולוגיה שהערך שלה הוא מעבר לפיננסי, חברות עם חזון טכנולוגי אמיתי. גיליתי למשל את Ginger שעושים מתקן שגיעוט קטיב שיודע לתקן שגיאות של דיסלקטים ולקויי למידה. גיליתי גם את Notal Vision שמיצרים מכשיר שמאפשר לאבחן מחלת ראיה ולטפל בה בזמן כדי למנוע עיוורון. אפילו חברה כמו Youlicense עם רעיון מסחרי של מנגנון לרכישת זכויות למוזיקה תורם לחברה, כי זה עלול להוות מקור פרנסה למוזיקאים רעבים ללחם.

אז אחרי זיון השכל המאסיבי הזה, מה אתם חושבים? האם אכן עולם ההיי-טק בעצם נהיה לעולם פיננסי כמעט בכללותו? האם כל אלפי החברות האלה טובות למשהו מעבר למשכורות לעובדים? מה לדעתכם ראוי שטכנולוגיה תעשה בעולמינו? והאם אתם מכירים חברות נוספות בארץ שלדעתכם משפרות את חיינו בעזרת טכנולוגיה, אולי אתם עובדים באחת? ספרו לי בתגובות!

Posted in היי-טק, טכנולוגיה, ישראליזם, פילוסופיה, פסיכולוגיה בגרוש | 4 Comments »

קול נח

Posted by עידו שחם ב- נובמבר 10, 2008

פאק, עבר זמן מה מהפוסט האחרון שלי על הבחירות בתל אביב, ומחר מגיע יום הבחירות המיוחל! אני יכול להגיד לכם שהייתי עסוק וכו', אבל עזבו, בואו נדבר מה העניינים עכשיו.

מאז הספקתי לקרוא, להתעניין, לדבר, להתווכח וללכת לשני חוגי בית. אני שמח לבשר שאני כבר לא קול צף, שהחלטתי החלטה. כמובן שכל אחד רשאי להצביע בעד מה שהוא/היא רוצה, אלה חוקי המשחק הדמוקרטיים. אני החלטתי להצביע עבור דוב חנין לראשות העיר ומרצ למועצת העיר (יש שני פתקים חברים!).

מדוע? ובכן, בהתחלה רציתי להצביע עבור הירוקים. אחרי חוג בית לא מי יודע מה מרשים שלהם שנערך בבאצ'ו (בית קפה חביב בתל אביב) ובו פאר ויסנר חטף לא מעט ביקורת על המדיניות שלו בתור סגנו של חולדאי ולא מי יודע מה התלהבות ירוקה בעורקיו, החלטתי לוותר עליהם.

לרשימות חדשות אחרות (תנו לחיות, רוב העיר, עיר לכולנו, וכו') מלכתחילה לא רציתי להצביע. מנסיון אפילו בפוליטיקה הארצית, רוב הרשימות האלה מתנדפות צ'יק צ'ק אחרי הבחירות או שהן לא מחזיקות מעמד בשילטון. אני מעדיף ללכת על מפלגה עם יותר ותק וגב, כזאת שתשאר גם אחרי הבחירות גם אם היא תהיה באופוזיציה.

חוג הבית של מרצ בפלורנטין הרשים אותי לטובה. אמנם אני לא משם, אבל לשמוע על הבעיות שיש שם לעומת הלוקסוס של מרכז העיר פתח לי קצת את הראש. גם נשמע שמיטל להבי, ראש הרשימה, יודעת מה היא עושה, עשתה לא מעט בעבר, ומתכוונת לעשות עוד יותר בעתיד. מספר אנשים אמרו לי שהיא הקשיבה להם באופן אישי ועזרה לקדם בעיות שהיו בשכונות שלהם, ואם להאמין למיטל היא עשתה את זה בהתנדבות תוך כדי מלחמה בלא מעט בירוקרטיה קלוקלת. שאלתי אותה גם כמה שאלות בפגישה וקיבלתי בסופו של דבר תשובות קונקרטיות. המקומות הראשונים ברשימה של מרצ נראים ענייניים ומאוזנים למדי, וזו מפלגה שתמשיך להשאר פה למרות הטלטלות שהיא עוברת. אני איתם בבחירות האלה.

החלטתי גם שאני לא רוצה להצביע עבור חולדאי. אמנם הוא שיפץ חלק מהעיר (לכו לדרום העיר ותראו אם שם יש משהו משופץ או אפילו שלטי רחובות חס ושלום), וסך הכל היא מנוהלת בצורה תקינה לפחות במובן היום יומי (לפחות במרכזה וצפונה). אבל חולדאי מתנהג כמו דיקטטור ולא נשמע שהוא פתוח או משתף אנשים נוספים בהתלבטויות ובהחלטות. שמעתי דיווחים אישיים שבלתי אפשרי להפגש איתו וגם חוסר הראיונות שלו בתקשורת משונה משהו. אני רוצה לראות עיריה עם הרבה יותר שקיפות וראש עיר דמוקרטי יותר.

כמו כן, לאחר ישיבת הבית של מרצ בפלורנטין והבעיות שם (חוסר בבתי ספר, בית אבות שהעבירו לקומה השניה ללא מעלית, 0 מ"ר לאדם של שטחים פתוחים, ועוד) הבנתי שחולדאי לא דואג לכל העיר כמו שצריך. זה לא ראש העיר שלי, מגיע לכל אחד בעיר רמת חיים נאותה ולא רק לבני מזל כמוני שגרים במרכז.

אם להאמין ללכלוך על חולדאי, גיליתי גם למה הרכבת העירונית המיוחלת מתעכבת כל כך הרבה זמן. חולדאי מתעקש על רכבת תחתית, כל התכניות מדברות על רכבת עילית, והכל תקוע בין הכסאות. בינתיים האזרח המצוי תקוע ללא תחבורה ציבורית ראויה וסובל מזיהום האוויר הזוועתי של המכוניות תודות לחולדאי.

יש תכניות לרכבת אוטובוסים בעיר (אגב, אף אחת מהמפלגות לא המציאה אותה, שלא יעבדו עליכם), כלומר אוטובוסים תכופים ונקיים יחסית בקווי תנועה הגיוניים שסגורים רק לה, וגם התכנית הזאת בעיכובים. אם ראש העיר מחליט שתחבורה ציבורית חשובה, הוא ידאג לקדם את התכנית בין כל הגורמים הרלוונטיים בעיר (משרד התחבורה, אגד, ודן). יש מה לעשות, חולדאי בונה חניונים ומאפשר עוד מקום לרכבים בעיר במקום לצמצם את הרכבים בעיר כמו בכל עיר נורמלית. מי שהיה למשל באמסטרדם יודע שבליידספלאן, המרכז של מרכז אמסטרדם, אין מכוניות. רק טראם (רכבת עילית) ואפניים. לא מגיע לתל אביב להשתדרג לרמה אירופאית? ודאי שכן וכמה שיותר מהר.

בסופו של דבר לא יצא לי לצערי לשמוע את דוב חנין מדבר אישית. כן קראתי מדבריו והתרשמתי לטובה מהתשובות הענייניות שלו. עדיין יש לי חששות שהוא לא פרקטי מספיק ומתאים יותר לשרת בכנסת מאשר בתור ראש עיר. מצד שלישי בגלל שאני לא רוצה לראות את חולדאי נכנס לקדנציה נוספת, ודוב חנין הוא המועמד המוביל להדיח אותו, וגם כדי להשתתף במן ניסוי אידאליסטי שכזה ולתת צ'אנס לעיר הוגנת יותר ומאוזנת יותר, החלטתי להצביע דוב חנין. אה, וזרקו לו מסיבה מעולה אתמול בבלוק, אבל זה רק הדובדבן על הקצפת.

זה אני, אתם זה אתם. תכל'ס, הכי חשוב זה שתלכו להצביע ותשכנעו חברים אפאטיים שלא מתכוונים ללכת להצביע שילכו גם הם. האדישות נוראית, מזעזע לשמוע שרק כ-30% מהאוכלוסיה הצביעו בבחירות המוניציפליות הקודמות. זה לוקח אולי 10 דקות להצביע ואפשר להגיד לבוס שבאים לעבודה מאוחר/יוצאים מוקדם (שרק יעז לפטר אתכם כי הלכתם להצביע, תתבעו את האמאמא שלו), אז יאללה, תתעצלו ביום שבת, לא מחר.

התקווה הגדולה, אם נאמין לסקרים האחרונים, היא שאף אחד מהמועמדים לא יעבור את ה-40% מה שיכניס אותנו לסיבוב נוסף. ובסיבוב נוסף הכל יכול להשתנות. אז כמו שאומר אובאמה, יס ווי קאן!

Posted in אקטואליה, ישראליזם, כלבו, תל אביב | 1 Comment »

הדיסק מת. יחי הדיסק!

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 18, 2008

פוסטים לבלוג מתחילים בדרך כלל באופן ספונטני, וכך יצא שבמהלך העונג שבת השבועי שלי הגעתי לעוד כתבה על מות הדיסק. באופן ספציפי, על מות חוויית הקניה של הדיסק בגלל עידן המוזיקה הדיגיטלי שאנו חיים בו. ייפי קאיי יאיי, מאת'ר פאקר.

אולי נולדתי טיפה מוקדם מדי, על קו התפר בין דור ה-X לדור ה-Y, אולי יש לי חיבה לנוסטלגיה מסוימת כמו כמעט כל אחד מאיתנו, אולי סתם יש לי באג בראש, אבל אני אוהב דיסקים. לא סתם אוהב, יש לי פטיש לדיסקים. אם אני נכנס לחנות דיסקים הסיכוי שאצא משם בידיים ריקות שואף לאפס. זה אחד המצבים הבולטים בחיי שאני מוריד את הידיים מההגה בהנאה ונותן לאוטו לנסוע לאיזשהו מקום. חיטוט במבצעים, בערימות היד שניה, בחדשים, נגיעה אקראית באיזשהי אות מהאלפבית, ויש לי דיסק חדש בידיים. או שניים. או שלושה.

גם אם המקורות להתמכרות הקטנה שלי לא רציונאליים לגמרי, בכל זאת אני רוצה להסביר ולחלוק את החוויה עם המורידים למיניהם. ולחילופין, לומר מה קלוקל לי בחווית הצריכה המודרנית של מוזיקה ומה מתפספס בה.

נתחיל בשלילי לכאורה, בריקבון של הורדות המוזיקה החופשיות. אנלוגיה: נגיד והיינו יכולים להוריד אוכל. כן, ממש להוריד מנה מוכנה מראש דרך האינטרנט ישירות לשולחן שלנו ואפילו בחינם דרך ביטורנט. למעשה במסע בין כוכבים: הדור הבא חזו כבר טכנולוגיה כזאת והיא נקראית  Replicator. מבקשים מהמחשב את מה שרוצים והוא מייבא את זה לצלחת או לכוס תוך שניות ספורות.

בעולם המחושב והמגה רציונאלי של הסדרה האנשים מאוד רגועים לגבי הטכנולוגיה הזו. אפילו שהיא זמינה כל הזמן, הם הולכים לאכול רק כשהם רעבים ומזמינים מנה אחת סולידית, כמו חתול בריא שמשאיר קערת אוכל מלאה כי הוא כבר שבע. אממה, במציאות החזירית של היום זה לא היה פועל ככה. אם הרפליקטור היה זמין כבר עכשיו, מעט מאוד אנשים היו משתמשים בו בצורה תובנית. רוב האנשים היו מתפרעים.

אני מדמיין לעצמי אנשים שמארגנים ארוחות של עשרות מנות ממלא סוגים ולוקחים ביס או שניים מכל אחת וזורקים את השאר לפח. או אנשים שהיו מורידים מנה אחת, טועמים, מחליטים מאוד מהר שלא בא להם, מייצרים מנה אחרת, שוב טועמים, וכו'. או אנשים שהיו מורידים מלא מנות ואוגרים אותם בפריזר, למקרה שיגיע החורף הגרעיני (אתם מכירים את הטיפוס) ומתפארים כמה אוכל יש להם בבית. רוב הסיכויים שהמשקל הממוצע של האוכלוסיה היה עולה בגלל אובר-צריכה, ושהמאכלים הווביים היו מתאימים את עצמם מראש  לצורת האכילה החדשה – קטנה, מהירה, רדודה, ותזזיתית.

אתם מוזמנים להמשיך ולהפליג הלאה עם הדמיון שלכם באנלוגיה, אני בטוח שאפשר. אבל אם נקרקע אותנו בחזרה לעולם הכיבכול אמיתי, זה בדיוק המצב עם המוזיקה הדיגיטלית בעידן האובר אינפורמציה. אנחנו צורכים מוזיקה בקצב הרבה יותר מהיר ממה שאנו יכולים לעכל. אנחנו עושים זאת ללא מעצורים וכמה שיותר רק בגלל שאנו יכולים וכל כך בקלות ובחינם. מחזיקים אוספים של עשרות ג'יגה, ולעיתים אפילו טרות של מוזיקה רק כי אפשר. את רוב המוזיקה ששם אנחנו לא שומעים, ולא נשמע. בטח שלא נעמיק בה. נשמע שיר פה ושיר שם. אבל אנחנו רוצים שהכל יהיה זמין "למקרה שיהיה לנו חשק". כמה פעמים כבר החשק מגיע? כמה אבק וירטואלי יש לכם באייפוד על אמפישלושים שנוגנו פעמים בודדות אם בכלל?

פעם זה לא היה ככה. קודם כל היתה כמובן המגבלה הכספית שמנעה מאיתנו לקנות יותר מדי מוזיקה, לפחות לפני עידן הצריבות. וגם עם הגעת עידן הצריבות היתה את המגבלה שאפשר לצרוב רק דיסק שמשיגים באופן פיזי (לפני עידן ההורדות), מה שגם דיסקים צרובים עלו כסף, זמן, וכמות מסוימת של עצבים כדי לארגן אותם. כנ"ל לגבי עידן הקסטות.

השורה התחתונה היא ששמענו מוזיקה בקצב שאנחנו יכולים להתמודד איתו. היה מספיק זמן ורצון להשקיע כמה האזנות באלבום לפני שזורקים אותו הצידה, ואת ההזדמנות המופלאה לשקוע עמוק בתוך אלבומים שאוהבים. מכירים את ההרגשה המופלאה הזו של לשמוע אלבום מיליון פעם בזמנים שונים ומצבי רוח שונים, אולי אפילו גילאים שונים, ולמצוא בו משהו חדש כל פעם? לא?

דווקא בגלל הקושי שהיה פעם להשיג מוזיקה שווה, היינו מעריכים אותה הרבה יותר. למצוא במקרה איזה אלבום נידח שחיפשת הרבה זמן הסב לא מעט אושר והנאה. או זמן ההמתנה לשחרור של אלבום חדש של הלהקה האהובה עליך, לנסות לדמיין לפי הסינגל שהם שחררו לרדיו איך זה ישמע ואם תתחבר לזה. כל זה נלקח מאיתנו היום. אלבומים חדשים דולפים לאינטרנט חודשים לפני היציאה הרשמית שלהם. כמעט כל אלבום נידח זמין לנו ברשת בלחיצת כפתור. ואין מה לעשות, יש לנו באג במוח או בחינוך שלנו או איפה שזה לא יהיה – את מה שאנחנו משיגים בקלות או בחינם אנחנו לא מעריכים כמו את מה שהתאמצנו עבורו. אחד מחברי אמר שאת המוזיקה שיש לו על דיסקים הוא שומע הרבה יותר. ומנסיוני, הוא פשוט צודק.

לעומת עידן בלאו, אני עדיין נהנה ללכת לחנויות דיסקים ולמצוא מציאות, להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. אחד הדברים האהובים עלי אפילו בטיוליים אורבניים בחו"ל הוא לפשוט על חנויות הדיסקים המקומיות. אני אוהב להסתכל על העטיפות, לפשפש בין הדיסקים, לדבר עם המוכרים על מה שהם משמיעים עכשיו, לקפוץ לעמדת ההאזנה כדי לשמוע אם שווה לי לקנות את הערימה שצברתי, וכו'.

יש שיגידו שאני צרכן קפיטליסטי ממושמע, כמו שלמעשה אמרו עלי בעבר. אני אומר שגם אתם, המורידים החינמיים, צרכנים. המדיה הוחלף, ההתנהגויות הן שונות, וגם אם לא מעורב בכך כסף לעיתים תכופות (אם כי האפל סטור עושה הון) עדיין יש כאן צריכה וחומרנות ותעשייה (אתרי הביטורנט אגב עושים עליכם כסף בפרסומות ואולי עוד צורות). אחרת לא היינו נתקלים באנשים שמתרברבים על טרות האמפישלושים שיש להם, או אנשים שמתהדרים שהם הורידו את ההדלפה של האלבום של הלהקה שעומדת להיות על תקן המועמדת ללהקה הכי חמה הבאה. אגב, למרות החזות הפומבית של התנגדות חברות התקליטים, אני מניאק אם הן לא משתתפות במשחק ההורדות כבר מזמן ודואגות להדליף בעצמן הקלטות מוקדמות לאלבומים כאלה ואחרים.

אבל אין מה לעשות, הזמנים משתנים, ההרגלים לא כתמול שלשום, אני מתבגר, ולא משנה עד כמה אני אוהב דיסקים זה פשוט לא מדבר להרבה אנשים, בטח שלא לישראלי הממוצע שמרגיש שהוא יוצא פראייר כשהוא משלם על מוזיקה או על כל דבר למען העניין. אני רק רוצה שתדעו שאפשר אחרת, שתבחנו לכמה שניות איך אתם מתייחסים למוזיקה שלכם. ככה היא תתייחס אליכם.

Posted in ישראליזם, מוזיקה, מניפסט, פסיכולוגיה בגרוש | 5 Comments »

פייס נו מור! הפינאלה

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 25, 2008

כפי ששמה לב ידידה סטוקרית שכזו, נכנסתי לפייסבוק:

ido.png

לא נשברתי. אלה מכם שעם האצבע על לוח השנה יראו שעבר עוד שבוע ללא פייסבוק, ובעצם נסגר חודש הניסוי ללא פייסבוק. עמדתי לרשום שאין לי מה לדווח, אבל בעצם יש. חוץ מאיזכורים אחרים של אנשים שונים ומשונים לדברים שונים ומשונים בפייסבוק, אני שמח לדווח שכבר לא אכפת לי מפייסבוק. זה אפילו יותר חמור.

טוב לי בלי פייסבוק. טוב לי בלי כל הסמול-וירטוק (=וירטואל+טוק), פוליטיקת ההוספה של חברים, ספאם, אינסוף עדכוני סטוטסים ותמונות, אפליקציות מטומטמות, וכל שאר הפאקציאדה. טוב לי עם כל הזמן האבוד שקיבלתי בחזרה שאפשר לי להיות יותר פרודוקטיבי בכל מה שאני עושה וגם לקחת סתם רגעים של אי עשייה מוחלטת על הספה שלי.

מסתבר שזה לא חשוב לדעת מה כל מי שהיכרת אי פעם עושה בדיוק עכשיו, לא ברור איך שכנעו אותנו אחרת. הרבה יותר כיף להיות אולד פאשנד ולהרים שיחה או סמס לחברים ולשאול לשלומם ולאן הם יוצאים היום. הדבר היחיד שהיה איכשהו מהנה כסוג של וויוריזם היה להסתכל על תמונות של בחורות יפות, אבל כשיש יפיפיות בתלת מימד ברחוב בגרסה החיה וללא הפוטושופ מי צריך את זה.

אז למה לכל הרוחות נכנסתי לפייסבוק אם כזה לא אכפת לי ממנו? רציתי לתת צ'אנס אחרון, לראות מה "הפסדתי" בחודש הזה. ובכן, להלן הממצאים:

  • סטטיסטיקה – 36 הודעות, 5 בקשות לחברים, 9 הזמנות לאירועים, 14 בקשות לאפליקציה ליל' גרין פאץ', 10 בקשות אחרות, 2 עדכונים, 2 נוטיפיקציות.
  • הודעות – תודה שהיכרתי לחבר מהלימודים את אושנסייז, ספאם ספאם ספאם ספאם (הופעות, מסיבות, מסחרה), ידידה מקנדה שהכרתי בטיול לסין שוקלת לבוא לבקר בארץ, איחול יומולדת מחבר יפני מהתיכון, ידידה בריטית שהכרתי בטיול להודו רוצה לעשות משהו אמיתי עם עצמה (תתנתקי מפייסבוק ורוצי החוצה מיד), אחי מבשר לי שהעונה השלישית של דקסטר התחילה (למה לא התקשרת יא צנון?), ידידה מניו יורק תוהה אם הלכתי להופעה של המונוטוניקס.
  • עדכונים – מישהו השווה אותי למישהו אחר ומסתבר שאני קול יותר, מישהו הגיב על תמונה שאני מתויג בה.
  • אירועים -מידנייט פיקוקס, התזמורת הטרופית ויאנקו פופה בהופעה, תערוכת סטודנטים של קמרה אובסקורה בלאביט, קטמין וערופי שפתיים, איסוף תרומות לאוכל, מסיבת ההשקה של גליון סקס, שירבול, היסטוריה קטנה שעומדת להיזרק לפח, José González live in Israel.
  • הזמנות לקבוצות – MonoCrave, TABAC, גם אני שונא, A Click for the Forest, דב חנין בחור על הכיפאק, אל תסגרו לנו את בורגראנץ!!!, אנשים שמגיע להם עונש מוות, Maytree – a refuge for people in extreme suicidal distress and despair, For EACH person that joins we will Donate $1 to Fight Global Poverty, Noa Zed's "My phone died-need your numbers" PART.

לא פספסתי כמעט כלום כפי שאפשר לראות. קבוצות בפייסבוק זה טמטום מלכתחילה. הלכתי לאירועים שמעניינים אותי ושמעתי עליהם גם בלי פייסבוק. נחמד לדעת שאני קול יותר מאיזשהו אלמוני, אבל נחיה בלי זה. תכל'ס הדבר הכי חשוב שהיה זה ההודעה מהידידה הקנדית, אמרתי לה שתשלח לי מייל פעם הבאה.

ומה עכשיו כשחודש הניסוי נגמר? אני לא מתכוון להכנס לפייסבוק יותר מדי. אז למה להשאיר את זה חי? שאלה טובה. אולי השימוש היחיד שרלוונטי לי בפייסבוק זה שאוכל ליצור קשר עם חברים מהעבר הרחוק אם ארצה, מן ספר כתובות חי כזה. כי המיילים והטלפונים משתנים, אבל לפחות נכון לעכשיו הפייסבוק נשאר. אבל חוץ מזה, אני כבר ממש לא צריך את הזבל הזה. האם אתם צריכים?

Posted in ווב, טכנולוגיה, ישראליזם | 2 Comments »

פייס נו מור! שבוע מס' 2

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 5, 2008

fuck facebookלא, אין מה לדאוג. הפוסט בא באיחור קל כי הפירסט לייף שלי עמוסים עד לעייפה, ועד להנאה מוחלטת. לא נכנעתי, לא נשברתי, לא נכנסתי לפייסבוק! שמישהו יכין את הסטיקר בבקשה.

אז מה קרה השבוע?

  • אין חשק לפייסבוק. אותו הדחף להכנס לפייסבוק ולזרוק את התכנית לעזאזל נעלם. זה אפילו יותר חזק מזה – התחלתי לפתח שנאה ותחושה של גועל כלפי פייסבוק. איך האפליקציה הדבילית הזאת לא רק שמה אותי בשבי, אלא שמה מאות אלפי אחרים בכף ידה! איזה פראיירים אנחנו.
  • מצד שני יש איזה סקרנות קטנקנה להכנס לפרופיל שלי איזה פעם אחת אחרי שהגמילה תסתיים כדי לראות מה קרה שם מאז שהתנתקתי מהמערכת. לא, זה לא נוגד את הסעיף הקודם מי יודע מה, כי זה לא דחף לעשות את זה עכשיו, וגם אם זה נוגד, אז שיהיה. אני בן אדם, לא מכונת לוגיקה.
  • יש חברטואלים חברים! הגיעו מספר איחולי יומולדת מאנשים שחשבתי שהם חברטואליים בלבד ומחוץ לפייסבוק באימייל, סמס, ושיחות טלפון! איזה כיף ותודה לכם האנשים הטובים! אם כי ללא פייסבוק הם לא היו יודעים שיש לי יומולדת, אבל זה בסדר, גם אני לא זוכר ימי הולדת של מכרים. אני סומך על אשתי לעתיד שתעזור לי בעניין.
  • תזכורות פייסבוק קטנות. מסתמן שלא יכול לעבור שבוע מבלי שמישהו יזכיר את פייסבוק. אם זה חבר, או סתם פיסה של שיחת חולין שאני תופס ברחוב, כל רגע מישהו פאקינג מזכיר את פייסבוק. התזכורת שהכי נחקקה בראשי היא שאחד מחברי סיפר על כך שיש קבוצה בפייסבוק, משהו בסגנון גם אני מקבל כוויות מעגבניות חמות בטוסט בעוד הוא אוכל טוסט. ג'יזוס. קצת מצחיק, אבל כל כך לוזרי ששמעון פרס מתחיל להראות פתאום כמו ווינר.
  • דיון על השמדת פייסבוק, בהמשך לסעיף הקודם. דיברתי עם אחד מחברי, מכור פייסבוק קשה, שצריך להשמיד את הגועל הזה. הוא טען בתגובה שבלי פייסבוק הוא לא היה פוגש נשים, כמו האקסית שלו שהוא פגש משם. אני לא יודע האם זה באמת נכון, או שבלי פייסבוק הביצים שלו היו יותר שעירות כי הוא היה צריך להתמודד עם בחורות קודם כל בעולם האמיתי? לאללה שאני לא מאמין בו התשובה. כלומר לאף אחד.
  • עלייה בפרודוקטיביות. אני עובד יותר טוב, והזמן החופשי שלי נראה חופשי יותר. לא זוכר כבר על מה בזבזתי אותו, אבל סביר להניח שלא מעט ביציאות ושמיעה של מוזיקה.

זה הכל לשבוע זה. שיהיה סופש מענג ביותר ונשתמע שבוע הבא!

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, ישראליזם, פסיכולוגיה בגרוש | 2 Comments »

פייס נו מור! שבוע מס' 1

Posted by עידו שחם ב- אוגוסט 28, 2008

שבוע ראשון ללא פייסבוק עבר על כוחותינו. מתקבלים כרגע דיווחים מהשטח, אז נעבור לכתבינו שנמצא אי שם בשביל לקבל את הפרטים העדכניים:

  • בן דוד שלי הוסיף אותי לפייסבוק. נתקלתי פתאום בבן דוד שאני לא בקשר איתו. תוך כדי השיחה הקצרה ביננו, הוא הודיע לי שהוסיף אותי לפייסבוק, כנראה מן נסיון כזה לחזור להיות בקשר מבלי להיות בקשר, אמנות הפייסבוק הידועה. אמרתי לו שאני לא נכנס לשם בחודש הקרוב, אבל לא החלפנו טלפונים או איזשהם פרטי התקשרות אחרים.
  • הציעו לי לדגום שידך בפייסבוק. דווקא בדרך כלל לא משדכים לי, מניחים שאני יודע לדאוג לעצמי מה שנכון בחצי מהזמן. בכל אופן, הציעו לי מישהי שנשמעת מסקרנת (מורה לבלט!) ושאבדוק אותה בפייסבוק לפני שעושים איזשהו מהלך. וידאתי מהמקור שלי שהבחורה נראית טוב, והצעתי לעשות את זה כמו פעם, שיביאו לי את המספר שלה, אתקשר אליה, ואם יש דיבור אקח את זה משם. שום דבר לא קרה בינתיים, לא תראו אותי עושה פירואטים היום.
  • תמיכה בתכנית הגמילה. כמה מחברי בעולם האמיתי שמו לב להודעת הסטטוס האחרונה לחודש הפייסבוקי ואמרו לי שזה הרשים אותם שלא אכנס לפייסבוק בחודש הקרוב. טוב לשמוע עידודי תמיכה כשנמצאים בתחילת הגמילה. תנו עידודים כאלה לנגמל הקרוב לביתכם, לא משנה ממה הוא נגמל.
  • חשק חוזר ונשנה להכנס לפייסבוק. מדי פעם השתלטה עלי איזה רוח וויראלית ונתנה לי חשק לעזוב שטויות ולהכנס בכל זאת לפייסבוק. לראות אם אולי השאירו לי איזה הודעה, איזה בחורה שווה רוצה להוסיף אותי, או לא יודע מה. זו אותה ההרגשה כמו שכתבתי בפוסט הקודם על החשק לקנות עוד חפיסת סיגריות. אבל הייתי חזק, התבוננתי בהתמכרות, ולא נכנסתי. אגב – רק כדי לוודא ושתדעו שאני הארד קור בעניין, יש לי יבוא אוטומטי לפוסטים מהבלוג הזה אל תוך פייסבוק. הגדרתי את זה לפני כך וכך זמן וזה פועל אוטומטית. אז אם זה נראה כאילו שנכנסתי לפייסבוק, תבדקו שנית ותראו שזה יבוא הפוסטים האוטומטי ולא אני.
  • החברטואלים לא חברים. חוץ מחברי בעולם האמיתי שיש לי דיבור שותף איתם, לא היה דיבור מחוץ לפייסבוק עם אחד מחברי הפייסבוק. לא אני ולא הם יצרנו איזשהו קשר. ולמען האמת, יותר קל ככה. אני לא צריך לחפור בתמונות ולהתעדכן בעידכוני סטטוסים כל הזמן מה קורה עם האנשים. איך לכל הרוחות שכנעו אותי שמעניין וחשוב לעשות את זה נונסטופ?
  • רשתות חברתיות אחרות קמות לתחייה. יש לי גם פרופיל בחללי וגם בדה מארקר קפה, את זה פתחתי לאחרונה כי חשבתי שזה יעזור לקדם את העסק שלי. בכל מקרה, איכשהו יצא פתאום שהתחלתי לקבל נוטיפיקציות גם משם וגם משם על חברים חדשים שמוסיפים אותי, אירועים שקורים, והודעות. האם זה צירוף מקרים, או כשהייתי מחובר לפייסבוק הייתי מתעלם בנונשלנטיות משאר הרשתות החברתיות? לא ברור.

סיכום שבוע מס' 1 ללא פייסבוק – פייסבוק מנסה להתקיף אותי ולהחזיר אותי אליו מבפנים ומבחוץ כמו אקסית דביקה. בינתיים אני חזק ולא נכנע לדחפים. אנשים מעריכים את כל הסיפור הזה ואני מקווה שגם הם יצטרפו למהפכה.

נ.ב. אחלו לי מזל טוב על הגעתי לגיל 28 ב-28.8.08 כאשר אני גר בדירה מס' 8! אם זאת לא תהיה שנת המזל שלי, אני מפסיק להאמין במספרים ומכריז עליהם כפיקציה אנושית.

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, ישראליזם, פסיכולוגיה בגרוש | 6 Comments »