פוסטים לבלוג מתחילים בדרך כלל באופן ספונטני, וכך יצא שבמהלך העונג שבת השבועי שלי הגעתי לעוד כתבה על מות הדיסק. באופן ספציפי, על מות חוויית הקניה של הדיסק בגלל עידן המוזיקה הדיגיטלי שאנו חיים בו. ייפי קאיי יאיי, מאת'ר פאקר.
אולי נולדתי טיפה מוקדם מדי, על קו התפר בין דור ה-X לדור ה-Y, אולי יש לי חיבה לנוסטלגיה מסוימת כמו כמעט כל אחד מאיתנו, אולי סתם יש לי באג בראש, אבל אני אוהב דיסקים. לא סתם אוהב, יש לי פטיש לדיסקים. אם אני נכנס לחנות דיסקים הסיכוי שאצא משם בידיים ריקות שואף לאפס. זה אחד המצבים הבולטים בחיי שאני מוריד את הידיים מההגה בהנאה ונותן לאוטו לנסוע לאיזשהו מקום. חיטוט במבצעים, בערימות היד שניה, בחדשים, נגיעה אקראית באיזשהי אות מהאלפבית, ויש לי דיסק חדש בידיים. או שניים. או שלושה.
גם אם המקורות להתמכרות הקטנה שלי לא רציונאליים לגמרי, בכל זאת אני רוצה להסביר ולחלוק את החוויה עם המורידים למיניהם. ולחילופין, לומר מה קלוקל לי בחווית הצריכה המודרנית של מוזיקה ומה מתפספס בה.
נתחיל בשלילי לכאורה, בריקבון של הורדות המוזיקה החופשיות. אנלוגיה: נגיד והיינו יכולים להוריד אוכל. כן, ממש להוריד מנה מוכנה מראש דרך האינטרנט ישירות לשולחן שלנו ואפילו בחינם דרך ביטורנט. למעשה במסע בין כוכבים: הדור הבא חזו כבר טכנולוגיה כזאת והיא נקראית Replicator. מבקשים מהמחשב את מה שרוצים והוא מייבא את זה לצלחת או לכוס תוך שניות ספורות.
בעולם המחושב והמגה רציונאלי של הסדרה האנשים מאוד רגועים לגבי הטכנולוגיה הזו. אפילו שהיא זמינה כל הזמן, הם הולכים לאכול רק כשהם רעבים ומזמינים מנה אחת סולידית, כמו חתול בריא שמשאיר קערת אוכל מלאה כי הוא כבר שבע. אממה, במציאות החזירית של היום זה לא היה פועל ככה. אם הרפליקטור היה זמין כבר עכשיו, מעט מאוד אנשים היו משתמשים בו בצורה תובנית. רוב האנשים היו מתפרעים.
אני מדמיין לעצמי אנשים שמארגנים ארוחות של עשרות מנות ממלא סוגים ולוקחים ביס או שניים מכל אחת וזורקים את השאר לפח. או אנשים שהיו מורידים מנה אחת, טועמים, מחליטים מאוד מהר שלא בא להם, מייצרים מנה אחרת, שוב טועמים, וכו'. או אנשים שהיו מורידים מלא מנות ואוגרים אותם בפריזר, למקרה שיגיע החורף הגרעיני (אתם מכירים את הטיפוס) ומתפארים כמה אוכל יש להם בבית. רוב הסיכויים שהמשקל הממוצע של האוכלוסיה היה עולה בגלל אובר-צריכה, ושהמאכלים הווביים היו מתאימים את עצמם מראש לצורת האכילה החדשה – קטנה, מהירה, רדודה, ותזזיתית.
אתם מוזמנים להמשיך ולהפליג הלאה עם הדמיון שלכם באנלוגיה, אני בטוח שאפשר. אבל אם נקרקע אותנו בחזרה לעולם הכיבכול אמיתי, זה בדיוק המצב עם המוזיקה הדיגיטלית בעידן האובר אינפורמציה. אנחנו צורכים מוזיקה בקצב הרבה יותר מהיר ממה שאנו יכולים לעכל. אנחנו עושים זאת ללא מעצורים וכמה שיותר רק בגלל שאנו יכולים וכל כך בקלות ובחינם. מחזיקים אוספים של עשרות ג'יגה, ולעיתים אפילו טרות של מוזיקה רק כי אפשר. את רוב המוזיקה ששם אנחנו לא שומעים, ולא נשמע. בטח שלא נעמיק בה. נשמע שיר פה ושיר שם. אבל אנחנו רוצים שהכל יהיה זמין "למקרה שיהיה לנו חשק". כמה פעמים כבר החשק מגיע? כמה אבק וירטואלי יש לכם באייפוד על אמפישלושים שנוגנו פעמים בודדות אם בכלל?
פעם זה לא היה ככה. קודם כל היתה כמובן המגבלה הכספית שמנעה מאיתנו לקנות יותר מדי מוזיקה, לפחות לפני עידן הצריבות. וגם עם הגעת עידן הצריבות היתה את המגבלה שאפשר לצרוב רק דיסק שמשיגים באופן פיזי (לפני עידן ההורדות), מה שגם דיסקים צרובים עלו כסף, זמן, וכמות מסוימת של עצבים כדי לארגן אותם. כנ"ל לגבי עידן הקסטות.
השורה התחתונה היא ששמענו מוזיקה בקצב שאנחנו יכולים להתמודד איתו. היה מספיק זמן ורצון להשקיע כמה האזנות באלבום לפני שזורקים אותו הצידה, ואת ההזדמנות המופלאה לשקוע עמוק בתוך אלבומים שאוהבים. מכירים את ההרגשה המופלאה הזו של לשמוע אלבום מיליון פעם בזמנים שונים ומצבי רוח שונים, אולי אפילו גילאים שונים, ולמצוא בו משהו חדש כל פעם? לא?
דווקא בגלל הקושי שהיה פעם להשיג מוזיקה שווה, היינו מעריכים אותה הרבה יותר. למצוא במקרה איזה אלבום נידח שחיפשת הרבה זמן הסב לא מעט אושר והנאה. או זמן ההמתנה לשחרור של אלבום חדש של הלהקה האהובה עליך, לנסות לדמיין לפי הסינגל שהם שחררו לרדיו איך זה ישמע ואם תתחבר לזה. כל זה נלקח מאיתנו היום. אלבומים חדשים דולפים לאינטרנט חודשים לפני היציאה הרשמית שלהם. כמעט כל אלבום נידח זמין לנו ברשת בלחיצת כפתור. ואין מה לעשות, יש לנו באג במוח או בחינוך שלנו או איפה שזה לא יהיה – את מה שאנחנו משיגים בקלות או בחינם אנחנו לא מעריכים כמו את מה שהתאמצנו עבורו. אחד מחברי אמר שאת המוזיקה שיש לו על דיסקים הוא שומע הרבה יותר. ומנסיוני, הוא פשוט צודק.
לעומת עידן בלאו, אני עדיין נהנה ללכת לחנויות דיסקים ולמצוא מציאות, להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. אחד הדברים האהובים עלי אפילו בטיוליים אורבניים בחו"ל הוא לפשוט על חנויות הדיסקים המקומיות. אני אוהב להסתכל על העטיפות, לפשפש בין הדיסקים, לדבר עם המוכרים על מה שהם משמיעים עכשיו, לקפוץ לעמדת ההאזנה כדי לשמוע אם שווה לי לקנות את הערימה שצברתי, וכו'.
יש שיגידו שאני צרכן קפיטליסטי ממושמע, כמו שלמעשה אמרו עלי בעבר. אני אומר שגם אתם, המורידים החינמיים, צרכנים. המדיה הוחלף, ההתנהגויות הן שונות, וגם אם לא מעורב בכך כסף לעיתים תכופות (אם כי האפל סטור עושה הון) עדיין יש כאן צריכה וחומרנות ותעשייה (אתרי הביטורנט אגב עושים עליכם כסף בפרסומות ואולי עוד צורות). אחרת לא היינו נתקלים באנשים שמתרברבים על טרות האמפישלושים שיש להם, או אנשים שמתהדרים שהם הורידו את ההדלפה של האלבום של הלהקה שעומדת להיות על תקן המועמדת ללהקה הכי חמה הבאה. אגב, למרות החזות הפומבית של התנגדות חברות התקליטים, אני מניאק אם הן לא משתתפות במשחק ההורדות כבר מזמן ודואגות להדליף בעצמן הקלטות מוקדמות לאלבומים כאלה ואחרים.
אבל אין מה לעשות, הזמנים משתנים, ההרגלים לא כתמול שלשום, אני מתבגר, ולא משנה עד כמה אני אוהב דיסקים זה פשוט לא מדבר להרבה אנשים, בטח שלא לישראלי הממוצע שמרגיש שהוא יוצא פראייר כשהוא משלם על מוזיקה או על כל דבר למען העניין. אני רק רוצה שתדעו שאפשר אחרת, שתבחנו לכמה שניות איך אתם מתייחסים למוזיקה שלכם. ככה היא תתייחס אליכם.
