תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for the ‘מניפסט’ Category

גם אני פליט

Posted by עידו שחם ב- יולי 23, 2009

אני שונא פוליטיקה ומעדיף לא להתעסק בה ואיתה. אבל אני עוד יותר שונא טמטום. המדינה הפאשיסטית שלנו והעם הגזעני הצדקני שלנו (ברובו לצערי) עשו את זה שוב. הכנסת אישרה חוק לגירוש ומאסר פליטים והחל מבצע גירוש שטני של פליטים, להפריד אותם מילדיהם, ואף לשים את חלק מהילדים המסכנים בכלא (כי לפי אמנת האו"ם אי אפשר לגרש את הילדים). רבים מהילדים האלה גדלו בארץ, מדברים עברית, לא קשורים לארץ המוצא שלהם (כמו שאני לא קשור למשל לבלרוסיה, מקום מוצאה של סבתי ז"ל) והולכים להפריד אותם בכוח מהוריהם מבלי למצמץ. זה לא מזכיר לכם משהו, משהו שקרה לנו פעם?

שימו לב שמדובר בפליטים! אלה אנשים שנרדפים במדינתם, אנשים שבאו לחפש מקלט ומצאו אותו אצלינו. דהיינו כשיגרשו אותם בחזרה למדינתם לא ברור כלל וכלל איזה מן גורל מר יחכה להם שם. סביר להניח לצערי שעבור רבים זה יהיה כאילו גזרנו עליהם גזר דין מוות. אבל כמובן שאנחנו דואגים אך ורק לתחת היהודי שלנו ולא אכפת לנו מצרות של אחרים.

לא נתאמץ חס ושלום לחשוב עם המוח היהודי הכה גאון שלנו על פתרון שיספק את כל הצדדים, פתרון שדווקא ישלב את הפליטים כמו שצריך בחברה הישראלית, שנהיה חס ושלום דוגמה למופת של הומאניזם. במקום להיות אמיצים ומוסריים וחכמים אנחנו מראים כמובן את פרצופה הפחדן המושחת והמפגר של החברה שלנו. העיקר שפעם בשנה נזכרים בשואה ונותנים פרסים לחסידי אומות העולם כדי ששאר השנה יהיה לנו רישיון להתנהג כמו נאצים.

תודה לאל שיש גם צדיקים בסדום, כמו הצדיק הגדול קוואמי דה לא פוקס הלא הוא אייל פרידמן. לא רק שהוא משדר מוזיקה של קודש בקצה בגלגלצ מידי יום ראשון ושלישי, אלא הוא התארגן צ'יק צ'ק עם להקת הליווי שלו, החלבות, והקליט שיר מחאה פוליטי לפנים אה-לה רייג' אגנסט דה משין נגד הגירוש הנוראי הזה שניתן להורדה בחינם. כולי אמונה שהוא לא רק מטיף למקהלה ושהשיר הזה יופץ לכולם ויעורר פרובוקציות.

אז יאללה, המינימום שאתם יכולים לעשות בתור קוראים של הבלוג שלי, בני אנוש, וסוג של פליטים בעצמכם זה לשמוע את השיר, להפיץ אותו הלאה, ולחתום על העצומה ההולכת וגדלה נגד הגירוש. אם יש לכם בלוג, תעשו טובה ותכתבו איזה פוסט מחאה נוטף בדם ויזע. אמן שהשיר של קוואמי יהפוך ללהיט בגלגלצ ושהמדינה תלך למצוא תחביבים אחרים מאשר גירוש פליטים כמו הטפלת מים והשקעה במקורות אנרגיה חלופיים או אפילו איזה סקנדל פוליטי על תרומות ושטויות.

[gv data="Kq8PhSsHyco"][/gv]

מודעות פרסומת

Posted in אקטואליה, ישראלוצנטריות, ישראליזם, כלבו, מוזיקה, מניפסט, תל אביב | 2 Comments »

הדיסק מת. יחי הדיסק!

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 18, 2008

פוסטים לבלוג מתחילים בדרך כלל באופן ספונטני, וכך יצא שבמהלך העונג שבת השבועי שלי הגעתי לעוד כתבה על מות הדיסק. באופן ספציפי, על מות חוויית הקניה של הדיסק בגלל עידן המוזיקה הדיגיטלי שאנו חיים בו. ייפי קאיי יאיי, מאת'ר פאקר.

אולי נולדתי טיפה מוקדם מדי, על קו התפר בין דור ה-X לדור ה-Y, אולי יש לי חיבה לנוסטלגיה מסוימת כמו כמעט כל אחד מאיתנו, אולי סתם יש לי באג בראש, אבל אני אוהב דיסקים. לא סתם אוהב, יש לי פטיש לדיסקים. אם אני נכנס לחנות דיסקים הסיכוי שאצא משם בידיים ריקות שואף לאפס. זה אחד המצבים הבולטים בחיי שאני מוריד את הידיים מההגה בהנאה ונותן לאוטו לנסוע לאיזשהו מקום. חיטוט במבצעים, בערימות היד שניה, בחדשים, נגיעה אקראית באיזשהי אות מהאלפבית, ויש לי דיסק חדש בידיים. או שניים. או שלושה.

גם אם המקורות להתמכרות הקטנה שלי לא רציונאליים לגמרי, בכל זאת אני רוצה להסביר ולחלוק את החוויה עם המורידים למיניהם. ולחילופין, לומר מה קלוקל לי בחווית הצריכה המודרנית של מוזיקה ומה מתפספס בה.

נתחיל בשלילי לכאורה, בריקבון של הורדות המוזיקה החופשיות. אנלוגיה: נגיד והיינו יכולים להוריד אוכל. כן, ממש להוריד מנה מוכנה מראש דרך האינטרנט ישירות לשולחן שלנו ואפילו בחינם דרך ביטורנט. למעשה במסע בין כוכבים: הדור הבא חזו כבר טכנולוגיה כזאת והיא נקראית  Replicator. מבקשים מהמחשב את מה שרוצים והוא מייבא את זה לצלחת או לכוס תוך שניות ספורות.

בעולם המחושב והמגה רציונאלי של הסדרה האנשים מאוד רגועים לגבי הטכנולוגיה הזו. אפילו שהיא זמינה כל הזמן, הם הולכים לאכול רק כשהם רעבים ומזמינים מנה אחת סולידית, כמו חתול בריא שמשאיר קערת אוכל מלאה כי הוא כבר שבע. אממה, במציאות החזירית של היום זה לא היה פועל ככה. אם הרפליקטור היה זמין כבר עכשיו, מעט מאוד אנשים היו משתמשים בו בצורה תובנית. רוב האנשים היו מתפרעים.

אני מדמיין לעצמי אנשים שמארגנים ארוחות של עשרות מנות ממלא סוגים ולוקחים ביס או שניים מכל אחת וזורקים את השאר לפח. או אנשים שהיו מורידים מנה אחת, טועמים, מחליטים מאוד מהר שלא בא להם, מייצרים מנה אחרת, שוב טועמים, וכו'. או אנשים שהיו מורידים מלא מנות ואוגרים אותם בפריזר, למקרה שיגיע החורף הגרעיני (אתם מכירים את הטיפוס) ומתפארים כמה אוכל יש להם בבית. רוב הסיכויים שהמשקל הממוצע של האוכלוסיה היה עולה בגלל אובר-צריכה, ושהמאכלים הווביים היו מתאימים את עצמם מראש  לצורת האכילה החדשה – קטנה, מהירה, רדודה, ותזזיתית.

אתם מוזמנים להמשיך ולהפליג הלאה עם הדמיון שלכם באנלוגיה, אני בטוח שאפשר. אבל אם נקרקע אותנו בחזרה לעולם הכיבכול אמיתי, זה בדיוק המצב עם המוזיקה הדיגיטלית בעידן האובר אינפורמציה. אנחנו צורכים מוזיקה בקצב הרבה יותר מהיר ממה שאנו יכולים לעכל. אנחנו עושים זאת ללא מעצורים וכמה שיותר רק בגלל שאנו יכולים וכל כך בקלות ובחינם. מחזיקים אוספים של עשרות ג'יגה, ולעיתים אפילו טרות של מוזיקה רק כי אפשר. את רוב המוזיקה ששם אנחנו לא שומעים, ולא נשמע. בטח שלא נעמיק בה. נשמע שיר פה ושיר שם. אבל אנחנו רוצים שהכל יהיה זמין "למקרה שיהיה לנו חשק". כמה פעמים כבר החשק מגיע? כמה אבק וירטואלי יש לכם באייפוד על אמפישלושים שנוגנו פעמים בודדות אם בכלל?

פעם זה לא היה ככה. קודם כל היתה כמובן המגבלה הכספית שמנעה מאיתנו לקנות יותר מדי מוזיקה, לפחות לפני עידן הצריבות. וגם עם הגעת עידן הצריבות היתה את המגבלה שאפשר לצרוב רק דיסק שמשיגים באופן פיזי (לפני עידן ההורדות), מה שגם דיסקים צרובים עלו כסף, זמן, וכמות מסוימת של עצבים כדי לארגן אותם. כנ"ל לגבי עידן הקסטות.

השורה התחתונה היא ששמענו מוזיקה בקצב שאנחנו יכולים להתמודד איתו. היה מספיק זמן ורצון להשקיע כמה האזנות באלבום לפני שזורקים אותו הצידה, ואת ההזדמנות המופלאה לשקוע עמוק בתוך אלבומים שאוהבים. מכירים את ההרגשה המופלאה הזו של לשמוע אלבום מיליון פעם בזמנים שונים ומצבי רוח שונים, אולי אפילו גילאים שונים, ולמצוא בו משהו חדש כל פעם? לא?

דווקא בגלל הקושי שהיה פעם להשיג מוזיקה שווה, היינו מעריכים אותה הרבה יותר. למצוא במקרה איזה אלבום נידח שחיפשת הרבה זמן הסב לא מעט אושר והנאה. או זמן ההמתנה לשחרור של אלבום חדש של הלהקה האהובה עליך, לנסות לדמיין לפי הסינגל שהם שחררו לרדיו איך זה ישמע ואם תתחבר לזה. כל זה נלקח מאיתנו היום. אלבומים חדשים דולפים לאינטרנט חודשים לפני היציאה הרשמית שלהם. כמעט כל אלבום נידח זמין לנו ברשת בלחיצת כפתור. ואין מה לעשות, יש לנו באג במוח או בחינוך שלנו או איפה שזה לא יהיה – את מה שאנחנו משיגים בקלות או בחינם אנחנו לא מעריכים כמו את מה שהתאמצנו עבורו. אחד מחברי אמר שאת המוזיקה שיש לו על דיסקים הוא שומע הרבה יותר. ומנסיוני, הוא פשוט צודק.

לעומת עידן בלאו, אני עדיין נהנה ללכת לחנויות דיסקים ולמצוא מציאות, להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. אחד הדברים האהובים עלי אפילו בטיוליים אורבניים בחו"ל הוא לפשוט על חנויות הדיסקים המקומיות. אני אוהב להסתכל על העטיפות, לפשפש בין הדיסקים, לדבר עם המוכרים על מה שהם משמיעים עכשיו, לקפוץ לעמדת ההאזנה כדי לשמוע אם שווה לי לקנות את הערימה שצברתי, וכו'.

יש שיגידו שאני צרכן קפיטליסטי ממושמע, כמו שלמעשה אמרו עלי בעבר. אני אומר שגם אתם, המורידים החינמיים, צרכנים. המדיה הוחלף, ההתנהגויות הן שונות, וגם אם לא מעורב בכך כסף לעיתים תכופות (אם כי האפל סטור עושה הון) עדיין יש כאן צריכה וחומרנות ותעשייה (אתרי הביטורנט אגב עושים עליכם כסף בפרסומות ואולי עוד צורות). אחרת לא היינו נתקלים באנשים שמתרברבים על טרות האמפישלושים שיש להם, או אנשים שמתהדרים שהם הורידו את ההדלפה של האלבום של הלהקה שעומדת להיות על תקן המועמדת ללהקה הכי חמה הבאה. אגב, למרות החזות הפומבית של התנגדות חברות התקליטים, אני מניאק אם הן לא משתתפות במשחק ההורדות כבר מזמן ודואגות להדליף בעצמן הקלטות מוקדמות לאלבומים כאלה ואחרים.

אבל אין מה לעשות, הזמנים משתנים, ההרגלים לא כתמול שלשום, אני מתבגר, ולא משנה עד כמה אני אוהב דיסקים זה פשוט לא מדבר להרבה אנשים, בטח שלא לישראלי הממוצע שמרגיש שהוא יוצא פראייר כשהוא משלם על מוזיקה או על כל דבר למען העניין. אני רק רוצה שתדעו שאפשר אחרת, שתבחנו לכמה שניות איך אתם מתייחסים למוזיקה שלכם. ככה היא תתייחס אליכם.

Posted in ישראליזם, מוזיקה, מניפסט, פסיכולוגיה בגרוש | 5 Comments »

הלהקה הכי טובה בעולם

Posted by עידו שחם ב- יוני 1, 2008

הגיע הזמן לומר את זה באופן מפורש. די למיוזיקלי קורקט, כל אחד והטעם שלו, וכל השייט הזה. Oceansize היא הלהקה הכי טובה בעולם.

אני כל כך מתבייש שבעולם של היום אנשים, ופי אחת כמה וכמה שוחרי המוזיקה הרציניים בארצינו, לא מכירים את הלהקה האדירה הזו. אפילו חבריי המוזיקליים, חוץ מכמה צדיקים, שואלים בפליאה מי זה? כשאני מזכיר את שמם. בושה, בושה, בושה ועוד הפעם בושה.

בשנים האחרונות איבדתי תקווה ואופטימיות לגבי רוק. מאז הסטרוקס זה כאילו שהזיזו את הגלגל אחורה. מה שישן הוא חדש. אין חדש. פיתחתי אובססיה מאוחרת למניק סטריט פריצ'רס העצומים גם הם (אגב, יש כאלה שחושבים שהסינגל הראשון של הלהקה הוא Design for Life, טעות נפוצה מדי), והתחלתי לחפור אחורה בארכיון המוזיקלי. גיליתי בדרך עוד מוזיקה טובה, ומדי פעם היתה לי גיחה להווה, אבל לא מצאתי משהו שבאמת זרק אותי למימדים אחרים, כמו שהמוזיקה הגדולה באמת עושה לנו.

ואז גיליתי את אושנסייז (רישמי | חללי | ויקי | יאטובה | סיטימיולה). כפי שפורסם בעבר, זה התחיל עם הקליפ לשיר Catalyst מהאלבום הראשון Effloresce שעורר לי את הסקרנות. שמעתי את האלבום, ולא נפלתי, אבל כן נדבקתי לעוד שיר Remember Where You Are. עבר זמן מה, וגיליתי מחדש שיש לי הורדה של האלבום על המחשב. התחלתי לשמוע. לא יכלתי להפסיק. מצאתי את האלבום במבצע בדג'נגוס ז"ל במחיר המגוחך של $2.99. לא הבנתי איך אפשר למכור אלבום כזה נפלא במחיר כזה זול.

כשיצא האלבום השני, Everyone Into Position, לא נפלתי מהרגליים. לקחה לי איזה שנה כדי ליפול ולאהוב את האלבום הזה בשלמותו. אפילו שלקחו את היצירה האדירה Music for a Nurse לפרסומת של אורנג', זה לא עזר ללהקה כמו שזה עזר למובי לפרסם את Play. רנן שראה אותם לייב מספר פעמים סיפר לי שהם מסדרים את הציוד בעצמם לפני ההופעה. ללהקה כזאת שמוציאה אלבום שנשמע ככה זה פשוט לא מסתדר, מגיע להם הרבה יותר מזה.

שנה אזרחית שעברה הם הוציאו את האלבום השלישי Frames. הפעם הייתי מוכן בתור בוגר שנה א' ושנה ב'. וגם אז לקחו לי כמה שבועות באמת להכנס לאלבום הענק והמטורף הזה, ועוד על גבי נגן MP3 זול תוצרת סין ששמעתי בהודו. אבל מאז שנכנסתי ועד היום לא עובר כמעט שבוע מבלי שאשמע משהו ממנו, או מאחד האלבומים הקודמים של הלהקה.

אוסשנסייז בפעולה

מכירים את ההרגשה הזו ששומעים מוזיקה באמת גדולה, של רעידות שמתחילות לאורך עמוד השדרה, מתפשטות לכל הגוף, סוג של אורגזמה, של היי מוזיקלי? מאז רדיוהד לא חוויתי משהו כזה ברמה כזאת וכל כך הרבה פעמים כמו שאני חווה כשאני שומע את המוזיקה של אושנסייז. היא פשוט מכה אותי כמו מתאגרף תאילנדי, בכל מקום, בכל צורה, ללא רחמים.

יש להם השפעות ושומעים אותן. מצד שני הם נשמעים כל כך אושנסייז ורחוקים מלהיות חיקוי. כשמם כן הם, כגודל אוקיינוס, לפעמים אוקיינוס אינטרגלקטי. האוקיינוס הזה נשפך לשני צידי המוח שלי. המוזיקה מתוחכמת ונעה על המון מקצבים לא שגרתיים, חומות של רעש, קונטרפונקט בין שלושת הגיטרות של הלהקה, ומבני שירים/קטעים לא קונבנציונליים. אבל מעל, מתחת, בתוך, ומסביב לזה הכל מוקף בערימות של רגש ושל תשוקה, של דרייב מטורף, של משהו גדול מהחיים שלמרות האתאיזם שלי אקרא לו אלוהי.

יש להם מתופף בלתי יאומן, לשעבר מהנדס הליקופטרים, שמתייחס לתופים שלו כמו כלי נגינה ולעולם לא חוזר על אותו מקצב פעמיים. יש להם סולן כריזמטי שמתפקד ככותב שירים כביר ושיודע להוציא מהקול שלו המון גוונים עם פוטנציאל של סמל מין לבחורות אמיצות. יש להם שלושה גיטריסטים שמשתלבים ויוצרים קולאג' חשמלי גאוני, יורדים לקלידים מדי פעם למען הגיוון. עכשיו יש להם גם באסיסט חדש שמשתלב בצורה מושלמת בחלל הזה בין התופים האימתניים לצוות הגיטריסטים הרצחני.

תשמעו, אני יכול להמשיך ככה נון סטופ. אמרתי ואומר שוב שהמילים, למרות שהן יכולות להיות סוג של משחק מקדים לפני האקט, הן לא הדבר האמיתי. עזבו אתכם מזיוני השכל שלי. אם אתם אוהבים להקות כמו Tool, Smashing Pumpkins, Mogwai, Sigur Ros, Pink Floyd, Faith No More, Radiohead, Muse, ועוד רבות ומשובחות משושלת המלוכה של הרוק, תעצרו את מה שאתם עושים עכשיו. תפסיקו אפילו לקרוא את המילים האלה.

לכו לשמוע Oceansize. תהיו כאן ועכשיו, כשהלהקה עדיין ביחד, מגיעה גבוה יותר וגבוה יותר לשיאים חדשים. אל תחכו לשמוע על זה בדיעבד, אחרי שהיא חס ושלום תתפרק או יהיה איזה 3-נקישות-על-עץ אסון ואז תהיה כתבה באיזה עיתון גדול על הלהקות הגדולות שלעולם לא התפרסמו ואתם תאכלו את הכובע למה לא שמעתם אותם בזמן אמיתי. לא, זה לא יהיה בהכרח קל, וכנראה שלא תאהבו אותם אהבה מלאה מההאזנה הראשונה. אולי בכלל אושנסייז טובים מדי, חכמים מדי, רגישים מדי, מאתגרים מדי מכדי שהם יוכלו אי פעם להגיע למאסות, ואפילו למאסת האלטרנטיב. אבל אני מאמין שיש תקווה. אולי ידבק לכם קטע אחד בראש ובלב. כמו סדק בסכר הוא יביא להצפה של העמק שלכם במי האוקיינוס.

[gv data="c8OzPvNrzP4"][/gv]

Posted in מוזיקה, מניפסט, רוחניות | 15 Comments »

blogito ergo sum

Posted by עידו שחם ב- מאי 9, 2007

אני לא מסוגל להאמין שהרגע הזה הגיע. עידו? כותב בלוג? במשך הרבה זמן הייתי אנטי בלוגים לגמרי. לא קראתי בלוגים, לא התעניינתי לגבי בלוגים, הסתכלתי לכיוון השני בעוד שכל העולם התלהב מלקרוא את קורותיהן של נערות אימו בנות 14. אבל לא חייבים לעשות מזה אגו טריפ של טראש מצציני טהור, אפשר גם אחרת. יש מספיק בלוגים שמביאים לנו את המיטב מעולמם של כל מיני אנשי מקצוע וידע – אנשי מוזיקה, מחשבים, קולנוע, וכו'. בלוגים נהיו למקור לגיטימי ולפעמים אפילו טוב של מידע בכל מיני תחומים, ובלוגים חשפו לנו יהלומים בחיריה שהם יצרו, אנשים שיודעים לכתוב טוב, שמכירים את תחומיהם כמו את כף היד שלהם, ושלא היינו נחשפים אליהם אחרת כי אין להם קומבינות וליקוקי תחת עמוקים בתקשורת. אם בימיו של דיקרט היה מספיק לחשוב כדי להיות קיים, היום צריך לבלג כדי להיות קיים.

אז למה לי בלוג עכשיו? מה יש לי להציע שאין כבר? האם איחרתי את הרכבת? אולי, אבל אני עם עיניים פקוחות לרווחה כרגע לטכנולוגיות החדשות כדי לעקוף אתכם בסיבוב. כמו שהקלישאה אומרת, עדיף מאוחר מדי מאשר אף פעם לא. מה יהיה בבלוג הזה? אולי יותר קל לי להגיד מה לא יהיה בבלוג הזה. לא יהיו שטויות אישיות, תיאורים של ארוחת הבוקר שלי, זיוני שכל מה אני חושב על כל מיני אנשים שאתם לא מכירים, וכו'. במילים אחרות, זה לא הולך להיות בלוג של נערת אימו בת 14.

רנה דאקרט – אולי אפילו הוא היה כותב את הגיונות על הפילוסופיה הראשונית כבלוג?

אני רוצה להתעסק בבלוג הזה בדברים הנשגבים בחיי בתקווה שהם גם נשגבים ומעניינים בחייכם – מוסיקה, פילוסופיה, מדע, טכנולוגיה, פסיכולוגיה בגרוש, טיולים, קולנוע, אמנות, החיים, וכל דבר מעניין שיראה לי לנכון לכתוב עליו. כן, אני מתעניין בהרבה תחומים שונים שלכאורה לא אמורים להתקיים בתוך בן אדם אחד, הרי כל אחד מאיתנו אמור להיות הומאני או ריאלי, נכון? אז זהו שלא. הדבר היחיד שאולי כמעט ולא מעניין אותי נכון לעכשיו הוא ספורט.

אמרו עלי לא מזמן שיש לי עקרונות, אני האחרון שיכחיש את זה, אך מוסיף שהם לא חקוקים בברזל ושהחיים משתנים בין אם נרצה או לא. אולי חלק מהם יצאו לביטוי כאן, אולי תסכימו איתם, אולי לא, אני אשמח לקרוא את התגובות שלכם ולהתדיין בעת הצורך. אז לסיכום, זה בלוג לאנשים שמתעניינים בכל מיני תחומים, או כאלה שרוצים להרחיב קצת את האופקים שלהם, או כאלה שפשוט מתעניינים באחד הדברים שאני עוסק בהם ויבואו לקרוא רק אותם, אולי אפילו יש כאלה שיבואו סתם לקרוא (אומרים לי לפעמים שאני כותב טוב, אני גם אוהב לכתוב), בתקווה יהיו גם בחורות שיתאהבו באישיות הוירטואלית שלי.

אבל לפני הכל, כמה מילים על מי אני ומה אני. בימים הללו אני עומד לסיים תואר דו-חוגי בפילוסופיה ומדעי המחשב. גיטריסט חובבן שהקים ופירק שתי להקות, ובסיסט מתחילן. מכור למוזיקה, מסתובב הרבה בשרת העיוור במיוחד כי אני מנהל אותו עכשיו. עבדתי הרבה בהיי-טק. עבדתי גם קיץ אחד בחברת תיקים. חייתי בחו"ל מספר גדול של שנים מה שמאוד שינה את ההשקפה שלי על העולם ועל הארץ. אוהב מאוד לראות את העולם ולהחשף לחוויות חדשות.

Posted in כללי, מניפסט | 1 Comment »