תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for the ‘פסיכולוגיה בגרוש’ Category

טכנולוגיה אנושית

Posted by עידו שחם ב- ינואר 14, 2009

זה פוסט מאוד קצר להשב את תשומת ליבכם לעמוד החדש שפתחתי בבלוג בשם טכנולוגיה אנושית.

בעקבות הפוסט האחרון שלי על טכנולוגיה, וסקרנות של אנשים שקראו אותו, החלטתי להתחיל רשימה של חברות היי-טק שיש להן תרומה לעולם מעבר לכסף. אני קורא לכם להשתתף – אם אתם מכירים חברות כאלה, אנא תשאירו איזה תגובה על איזה פוסט ותספרו עליהם.

למה אני עושה את זה? כדי שנעצור שנייה ונבחן מה אנחנו עושים, במה אנחנו עובדים, ומה זה שווה, במיוחד אלה בינינו שהשתעבדו לעולם ההיי-טק. כדי לתת כבוד לחברות שלא רק עושות כסף, אלא שמביאות טכנולוגיות עם תרומה אמיתית וברורה לעולם, ואולי אפילו ליצור מוטיבציה לאנשים לעבוד בחברות כאלה או להקים אותן.

מקווה שנראה בשנים הקרובות פריחה של טכנולוגיה אנושית.

Posted in איכות הסביבה, היי-טק, ווב, טכנולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה בגרוש, רוחניות | 4 Comments »

אז למה לי טכנולוגיה עכשיו?

Posted by עידו שחם ב- ינואר 4, 2009

בדרום מלחמה ואני בבועה. בתור איש תוכנה נהיה לי משבר עם הטכנולוגיה והמקום שלה בחיינו, באופן ספציפי עולם ההיי-טק ועולם התוכנה (פטישים ומכוניות מעולם הלואו-טק אלה טכנולוגיות משובחות ביותר). מה לנו ולזה?

אחת הצורות הדומיננטיות שבהן עולם ההיי-טק נמצא בחיינו היא בכסף. מלא אנשים הולכים ללמוד מחשבים כי "יש בזה כסף", משכורת התוכניתן הממוצעת נמצאת הרבה מעל השכר הממוצע במשק, המוני סטארטאפים מוקמים בשביל לעשות את המכה (אם כי השמועה אומרת ש-9 מתוך כל 10 יכשלו), וחברות קונות חברות אחרות בסכומי עתק שגורמים לדוד סקרוג' להראות כמו אביון. זו תעשייה וכתעשייה נבנות סביבה עוד תעשיות כדי לתמוך בה, כמו מסעדות היי-טק, חברות השמה, קורסים, מטפלים בשיאצו וכו'. כולם סופרים את הדולרים בדרך אל הבנק, או שזה בכלל הרבה יותר מדי דולרים מכדי שבן תמותה מסוגל לספור.

כשאני מסתכל לאחרונה על אתרים של כל מיני חברות היי-טק, אני כבר לא רואה טכנולוגיה בעיניים או סושי לארוחת צהריים, אני רואה מכונות כסף משומנות, קופות מצלצלות או לפחות את מראית העין של קופות מצלצלות. אני רואה חברות פיננסיות ולא חברות טכנולוגיה. וזה לא שכולם צריכים לעבור לקוד חופשי ולעבוד בחינם. לגיטימי להרוויח פרנסה עבור המחייה שלך. אבל מה שכן, נהיה לי ממש חורה שהרבה מהחברות בעצם לא עושות כלום חוץ מכסף. הן עוסקות בטכנולוגיה שכל כך רחוקה מהחיים שלנו שהאפקט שלה על חיינו והעולם מאוד קלוש, אם יש אפקט כזה בכלל.

זה מחזיר אותי להתנפצות בועת ההיי-טק בתחילת שנות האלפיים. מה בעצם קרה בהתנפצות הבועה? התפכחות. הבינו שהילד הצעקן ההוא צודק. המלך הוא עירום ולקנות מניות של בגדיו החדשים כמו להשקיע בסטארט אפ של תופריהם שווה לתחת. במילים אחרות, גילו שיותר מדי חברות עושות טכנולוגיה שבעצם לא עושה שום דבר, ושיותר מדי אנשים מקבלים יותר מדי כסף על כלום.

האם נשארנו פיכחים ופיקחים, או שחזרנו ללבוש את המשקפיים הורודות שדרכן בגדי המלך החדשים נראים הו כה נפלאים? לצערי אני חושד שאופציה מספר 2 היא הנכונה. רוצים לעשות ניסוי? תצטיידו בדף ועט ותגלשו לאתר של חברת היי-טק שבה אחד מחבריכם עובד. הגעתם? מעולה. תציצו בעמוד הראשי, בדרך כלל יש תיאור קצר עם מילים גבוהות מה החברה עושה. תקראו אותן. עכשיו תחזרו לדף ולעט ותרשמו במילים הכי פשוטות שלכם מה החברה עושה. הצלחתם? אם לא כנראה שהחברה עושה צ'וקומוקו.

hitech.jpg

זה גורם לי לחשוב, מה ראוי להיות מקומה של הטכנולוגיה בחיינו? איך עולם ההיי-טק יכול לשפר את חיינו, וספציפית, עולם התוכנה? מן הסתם זה קורה בכל מיני צורות. החל מבידור (משחקי מחשב, סרטים, ועוד), דרך אמנות (בין אם כלים לאמנויות הקימות ויצירת אמנויות חדשות), הפצה של מידע (כמו הויקיפדיה או מנוע החיפוש של גוגל), תקשורת מהירה וזמינה כמעט בחינם (אימייל, מסנג'ר), התגברות על נכויות (יש תוכנות Text2Speech שמקריאות בקול רובוטי עמודי טקסט ללקויי ראיה), ועוד.

אם אכליל את זה תחת איזשהי מדבקת פגוש, אז אומר שטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות את העל-אנושי. בן אדם רגיל לא יכול לשלוח הודעה במהירות האור מעבר לאוקינוס האטלנטי או אפילו לקצה השני של העיר. בן אדם לא יכול לחפש מילים בגוגלים של עמודי טקסט תוך שניות ספורות. אפילו בלואו-טק טכנולוגיה פשוטה כמו סכין מאפשר לבן אדם לחתוך דברים שציפורניו או שיניו לא יכולים לחתוך.

הטכנולוגיה הראויה ביותר, לפחות לדעתי, היא זאת שמשפרת את חיינו ו/או את הסביבה שלנו. לדוגמה, תוכנות להקראת טקסט בשביל עוורים בהחלט משפרת את חייהם. יש להם גישה, גם אם רובוטית משהו, למאסות פסיכיות של חומר כתוב שכנראה לא היה נגיש להם בעבר. אפילו התוכנה הקטנה שיושבת על הדסקטופ שלי וקרויה Edison, שכל מה שהיא עושה זה לסדר לבד את ההגדרות של המחשב כדי לחסוך חשמל, משפרת את הסביבה. המחשב צורך פחות חשמל, מה ששווה לפחות זיהום אוויר ממקורות האנרגיה המזהמים שלנו ולכן קצת יותר אוויר נקי לריאותינו.

התחלתי לחפש חברות כאלה בארץ, חברות שעושות טכנולוגיה שהערך שלה הוא מעבר לפיננסי, חברות עם חזון טכנולוגי אמיתי. גיליתי למשל את Ginger שעושים מתקן שגיעוט קטיב שיודע לתקן שגיאות של דיסלקטים ולקויי למידה. גיליתי גם את Notal Vision שמיצרים מכשיר שמאפשר לאבחן מחלת ראיה ולטפל בה בזמן כדי למנוע עיוורון. אפילו חברה כמו Youlicense עם רעיון מסחרי של מנגנון לרכישת זכויות למוזיקה תורם לחברה, כי זה עלול להוות מקור פרנסה למוזיקאים רעבים ללחם.

אז אחרי זיון השכל המאסיבי הזה, מה אתם חושבים? האם אכן עולם ההיי-טק בעצם נהיה לעולם פיננסי כמעט בכללותו? האם כל אלפי החברות האלה טובות למשהו מעבר למשכורות לעובדים? מה לדעתכם ראוי שטכנולוגיה תעשה בעולמינו? והאם אתם מכירים חברות נוספות בארץ שלדעתכם משפרות את חיינו בעזרת טכנולוגיה, אולי אתם עובדים באחת? ספרו לי בתגובות!

Posted in היי-טק, טכנולוגיה, ישראליזם, פילוסופיה, פסיכולוגיה בגרוש | 4 Comments »

הדיסק מת. יחי הדיסק!

Posted by עידו שחם ב- אוקטובר 18, 2008

פוסטים לבלוג מתחילים בדרך כלל באופן ספונטני, וכך יצא שבמהלך העונג שבת השבועי שלי הגעתי לעוד כתבה על מות הדיסק. באופן ספציפי, על מות חוויית הקניה של הדיסק בגלל עידן המוזיקה הדיגיטלי שאנו חיים בו. ייפי קאיי יאיי, מאת'ר פאקר.

אולי נולדתי טיפה מוקדם מדי, על קו התפר בין דור ה-X לדור ה-Y, אולי יש לי חיבה לנוסטלגיה מסוימת כמו כמעט כל אחד מאיתנו, אולי סתם יש לי באג בראש, אבל אני אוהב דיסקים. לא סתם אוהב, יש לי פטיש לדיסקים. אם אני נכנס לחנות דיסקים הסיכוי שאצא משם בידיים ריקות שואף לאפס. זה אחד המצבים הבולטים בחיי שאני מוריד את הידיים מההגה בהנאה ונותן לאוטו לנסוע לאיזשהו מקום. חיטוט במבצעים, בערימות היד שניה, בחדשים, נגיעה אקראית באיזשהי אות מהאלפבית, ויש לי דיסק חדש בידיים. או שניים. או שלושה.

גם אם המקורות להתמכרות הקטנה שלי לא רציונאליים לגמרי, בכל זאת אני רוצה להסביר ולחלוק את החוויה עם המורידים למיניהם. ולחילופין, לומר מה קלוקל לי בחווית הצריכה המודרנית של מוזיקה ומה מתפספס בה.

נתחיל בשלילי לכאורה, בריקבון של הורדות המוזיקה החופשיות. אנלוגיה: נגיד והיינו יכולים להוריד אוכל. כן, ממש להוריד מנה מוכנה מראש דרך האינטרנט ישירות לשולחן שלנו ואפילו בחינם דרך ביטורנט. למעשה במסע בין כוכבים: הדור הבא חזו כבר טכנולוגיה כזאת והיא נקראית  Replicator. מבקשים מהמחשב את מה שרוצים והוא מייבא את זה לצלחת או לכוס תוך שניות ספורות.

בעולם המחושב והמגה רציונאלי של הסדרה האנשים מאוד רגועים לגבי הטכנולוגיה הזו. אפילו שהיא זמינה כל הזמן, הם הולכים לאכול רק כשהם רעבים ומזמינים מנה אחת סולידית, כמו חתול בריא שמשאיר קערת אוכל מלאה כי הוא כבר שבע. אממה, במציאות החזירית של היום זה לא היה פועל ככה. אם הרפליקטור היה זמין כבר עכשיו, מעט מאוד אנשים היו משתמשים בו בצורה תובנית. רוב האנשים היו מתפרעים.

אני מדמיין לעצמי אנשים שמארגנים ארוחות של עשרות מנות ממלא סוגים ולוקחים ביס או שניים מכל אחת וזורקים את השאר לפח. או אנשים שהיו מורידים מנה אחת, טועמים, מחליטים מאוד מהר שלא בא להם, מייצרים מנה אחרת, שוב טועמים, וכו'. או אנשים שהיו מורידים מלא מנות ואוגרים אותם בפריזר, למקרה שיגיע החורף הגרעיני (אתם מכירים את הטיפוס) ומתפארים כמה אוכל יש להם בבית. רוב הסיכויים שהמשקל הממוצע של האוכלוסיה היה עולה בגלל אובר-צריכה, ושהמאכלים הווביים היו מתאימים את עצמם מראש  לצורת האכילה החדשה – קטנה, מהירה, רדודה, ותזזיתית.

אתם מוזמנים להמשיך ולהפליג הלאה עם הדמיון שלכם באנלוגיה, אני בטוח שאפשר. אבל אם נקרקע אותנו בחזרה לעולם הכיבכול אמיתי, זה בדיוק המצב עם המוזיקה הדיגיטלית בעידן האובר אינפורמציה. אנחנו צורכים מוזיקה בקצב הרבה יותר מהיר ממה שאנו יכולים לעכל. אנחנו עושים זאת ללא מעצורים וכמה שיותר רק בגלל שאנו יכולים וכל כך בקלות ובחינם. מחזיקים אוספים של עשרות ג'יגה, ולעיתים אפילו טרות של מוזיקה רק כי אפשר. את רוב המוזיקה ששם אנחנו לא שומעים, ולא נשמע. בטח שלא נעמיק בה. נשמע שיר פה ושיר שם. אבל אנחנו רוצים שהכל יהיה זמין "למקרה שיהיה לנו חשק". כמה פעמים כבר החשק מגיע? כמה אבק וירטואלי יש לכם באייפוד על אמפישלושים שנוגנו פעמים בודדות אם בכלל?

פעם זה לא היה ככה. קודם כל היתה כמובן המגבלה הכספית שמנעה מאיתנו לקנות יותר מדי מוזיקה, לפחות לפני עידן הצריבות. וגם עם הגעת עידן הצריבות היתה את המגבלה שאפשר לצרוב רק דיסק שמשיגים באופן פיזי (לפני עידן ההורדות), מה שגם דיסקים צרובים עלו כסף, זמן, וכמות מסוימת של עצבים כדי לארגן אותם. כנ"ל לגבי עידן הקסטות.

השורה התחתונה היא ששמענו מוזיקה בקצב שאנחנו יכולים להתמודד איתו. היה מספיק זמן ורצון להשקיע כמה האזנות באלבום לפני שזורקים אותו הצידה, ואת ההזדמנות המופלאה לשקוע עמוק בתוך אלבומים שאוהבים. מכירים את ההרגשה המופלאה הזו של לשמוע אלבום מיליון פעם בזמנים שונים ומצבי רוח שונים, אולי אפילו גילאים שונים, ולמצוא בו משהו חדש כל פעם? לא?

דווקא בגלל הקושי שהיה פעם להשיג מוזיקה שווה, היינו מעריכים אותה הרבה יותר. למצוא במקרה איזה אלבום נידח שחיפשת הרבה זמן הסב לא מעט אושר והנאה. או זמן ההמתנה לשחרור של אלבום חדש של הלהקה האהובה עליך, לנסות לדמיין לפי הסינגל שהם שחררו לרדיו איך זה ישמע ואם תתחבר לזה. כל זה נלקח מאיתנו היום. אלבומים חדשים דולפים לאינטרנט חודשים לפני היציאה הרשמית שלהם. כמעט כל אלבום נידח זמין לנו ברשת בלחיצת כפתור. ואין מה לעשות, יש לנו באג במוח או בחינוך שלנו או איפה שזה לא יהיה – את מה שאנחנו משיגים בקלות או בחינם אנחנו לא מעריכים כמו את מה שהתאמצנו עבורו. אחד מחברי אמר שאת המוזיקה שיש לו על דיסקים הוא שומע הרבה יותר. ומנסיוני, הוא פשוט צודק.

לעומת עידן בלאו, אני עדיין נהנה ללכת לחנויות דיסקים ולמצוא מציאות, להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה. אחד הדברים האהובים עלי אפילו בטיוליים אורבניים בחו"ל הוא לפשוט על חנויות הדיסקים המקומיות. אני אוהב להסתכל על העטיפות, לפשפש בין הדיסקים, לדבר עם המוכרים על מה שהם משמיעים עכשיו, לקפוץ לעמדת ההאזנה כדי לשמוע אם שווה לי לקנות את הערימה שצברתי, וכו'.

יש שיגידו שאני צרכן קפיטליסטי ממושמע, כמו שלמעשה אמרו עלי בעבר. אני אומר שגם אתם, המורידים החינמיים, צרכנים. המדיה הוחלף, ההתנהגויות הן שונות, וגם אם לא מעורב בכך כסף לעיתים תכופות (אם כי האפל סטור עושה הון) עדיין יש כאן צריכה וחומרנות ותעשייה (אתרי הביטורנט אגב עושים עליכם כסף בפרסומות ואולי עוד צורות). אחרת לא היינו נתקלים באנשים שמתרברבים על טרות האמפישלושים שיש להם, או אנשים שמתהדרים שהם הורידו את ההדלפה של האלבום של הלהקה שעומדת להיות על תקן המועמדת ללהקה הכי חמה הבאה. אגב, למרות החזות הפומבית של התנגדות חברות התקליטים, אני מניאק אם הן לא משתתפות במשחק ההורדות כבר מזמן ודואגות להדליף בעצמן הקלטות מוקדמות לאלבומים כאלה ואחרים.

אבל אין מה לעשות, הזמנים משתנים, ההרגלים לא כתמול שלשום, אני מתבגר, ולא משנה עד כמה אני אוהב דיסקים זה פשוט לא מדבר להרבה אנשים, בטח שלא לישראלי הממוצע שמרגיש שהוא יוצא פראייר כשהוא משלם על מוזיקה או על כל דבר למען העניין. אני רק רוצה שתדעו שאפשר אחרת, שתבחנו לכמה שניות איך אתם מתייחסים למוזיקה שלכם. ככה היא תתייחס אליכם.

Posted in ישראליזם, מוזיקה, מניפסט, פסיכולוגיה בגרוש | 5 Comments »

פייס נו מור! שבוע מס' 2

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 5, 2008

fuck facebookלא, אין מה לדאוג. הפוסט בא באיחור קל כי הפירסט לייף שלי עמוסים עד לעייפה, ועד להנאה מוחלטת. לא נכנעתי, לא נשברתי, לא נכנסתי לפייסבוק! שמישהו יכין את הסטיקר בבקשה.

אז מה קרה השבוע?

  • אין חשק לפייסבוק. אותו הדחף להכנס לפייסבוק ולזרוק את התכנית לעזאזל נעלם. זה אפילו יותר חזק מזה – התחלתי לפתח שנאה ותחושה של גועל כלפי פייסבוק. איך האפליקציה הדבילית הזאת לא רק שמה אותי בשבי, אלא שמה מאות אלפי אחרים בכף ידה! איזה פראיירים אנחנו.
  • מצד שני יש איזה סקרנות קטנקנה להכנס לפרופיל שלי איזה פעם אחת אחרי שהגמילה תסתיים כדי לראות מה קרה שם מאז שהתנתקתי מהמערכת. לא, זה לא נוגד את הסעיף הקודם מי יודע מה, כי זה לא דחף לעשות את זה עכשיו, וגם אם זה נוגד, אז שיהיה. אני בן אדם, לא מכונת לוגיקה.
  • יש חברטואלים חברים! הגיעו מספר איחולי יומולדת מאנשים שחשבתי שהם חברטואליים בלבד ומחוץ לפייסבוק באימייל, סמס, ושיחות טלפון! איזה כיף ותודה לכם האנשים הטובים! אם כי ללא פייסבוק הם לא היו יודעים שיש לי יומולדת, אבל זה בסדר, גם אני לא זוכר ימי הולדת של מכרים. אני סומך על אשתי לעתיד שתעזור לי בעניין.
  • תזכורות פייסבוק קטנות. מסתמן שלא יכול לעבור שבוע מבלי שמישהו יזכיר את פייסבוק. אם זה חבר, או סתם פיסה של שיחת חולין שאני תופס ברחוב, כל רגע מישהו פאקינג מזכיר את פייסבוק. התזכורת שהכי נחקקה בראשי היא שאחד מחברי סיפר על כך שיש קבוצה בפייסבוק, משהו בסגנון גם אני מקבל כוויות מעגבניות חמות בטוסט בעוד הוא אוכל טוסט. ג'יזוס. קצת מצחיק, אבל כל כך לוזרי ששמעון פרס מתחיל להראות פתאום כמו ווינר.
  • דיון על השמדת פייסבוק, בהמשך לסעיף הקודם. דיברתי עם אחד מחברי, מכור פייסבוק קשה, שצריך להשמיד את הגועל הזה. הוא טען בתגובה שבלי פייסבוק הוא לא היה פוגש נשים, כמו האקסית שלו שהוא פגש משם. אני לא יודע האם זה באמת נכון, או שבלי פייסבוק הביצים שלו היו יותר שעירות כי הוא היה צריך להתמודד עם בחורות קודם כל בעולם האמיתי? לאללה שאני לא מאמין בו התשובה. כלומר לאף אחד.
  • עלייה בפרודוקטיביות. אני עובד יותר טוב, והזמן החופשי שלי נראה חופשי יותר. לא זוכר כבר על מה בזבזתי אותו, אבל סביר להניח שלא מעט ביציאות ושמיעה של מוזיקה.

זה הכל לשבוע זה. שיהיה סופש מענג ביותר ונשתמע שבוע הבא!

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, ישראליזם, פסיכולוגיה בגרוש | 2 Comments »

פייס נו מור! שבוע מס' 1

Posted by עידו שחם ב- אוגוסט 28, 2008

שבוע ראשון ללא פייסבוק עבר על כוחותינו. מתקבלים כרגע דיווחים מהשטח, אז נעבור לכתבינו שנמצא אי שם בשביל לקבל את הפרטים העדכניים:

  • בן דוד שלי הוסיף אותי לפייסבוק. נתקלתי פתאום בבן דוד שאני לא בקשר איתו. תוך כדי השיחה הקצרה ביננו, הוא הודיע לי שהוסיף אותי לפייסבוק, כנראה מן נסיון כזה לחזור להיות בקשר מבלי להיות בקשר, אמנות הפייסבוק הידועה. אמרתי לו שאני לא נכנס לשם בחודש הקרוב, אבל לא החלפנו טלפונים או איזשהם פרטי התקשרות אחרים.
  • הציעו לי לדגום שידך בפייסבוק. דווקא בדרך כלל לא משדכים לי, מניחים שאני יודע לדאוג לעצמי מה שנכון בחצי מהזמן. בכל אופן, הציעו לי מישהי שנשמעת מסקרנת (מורה לבלט!) ושאבדוק אותה בפייסבוק לפני שעושים איזשהו מהלך. וידאתי מהמקור שלי שהבחורה נראית טוב, והצעתי לעשות את זה כמו פעם, שיביאו לי את המספר שלה, אתקשר אליה, ואם יש דיבור אקח את זה משם. שום דבר לא קרה בינתיים, לא תראו אותי עושה פירואטים היום.
  • תמיכה בתכנית הגמילה. כמה מחברי בעולם האמיתי שמו לב להודעת הסטטוס האחרונה לחודש הפייסבוקי ואמרו לי שזה הרשים אותם שלא אכנס לפייסבוק בחודש הקרוב. טוב לשמוע עידודי תמיכה כשנמצאים בתחילת הגמילה. תנו עידודים כאלה לנגמל הקרוב לביתכם, לא משנה ממה הוא נגמל.
  • חשק חוזר ונשנה להכנס לפייסבוק. מדי פעם השתלטה עלי איזה רוח וויראלית ונתנה לי חשק לעזוב שטויות ולהכנס בכל זאת לפייסבוק. לראות אם אולי השאירו לי איזה הודעה, איזה בחורה שווה רוצה להוסיף אותי, או לא יודע מה. זו אותה ההרגשה כמו שכתבתי בפוסט הקודם על החשק לקנות עוד חפיסת סיגריות. אבל הייתי חזק, התבוננתי בהתמכרות, ולא נכנסתי. אגב – רק כדי לוודא ושתדעו שאני הארד קור בעניין, יש לי יבוא אוטומטי לפוסטים מהבלוג הזה אל תוך פייסבוק. הגדרתי את זה לפני כך וכך זמן וזה פועל אוטומטית. אז אם זה נראה כאילו שנכנסתי לפייסבוק, תבדקו שנית ותראו שזה יבוא הפוסטים האוטומטי ולא אני.
  • החברטואלים לא חברים. חוץ מחברי בעולם האמיתי שיש לי דיבור שותף איתם, לא היה דיבור מחוץ לפייסבוק עם אחד מחברי הפייסבוק. לא אני ולא הם יצרנו איזשהו קשר. ולמען האמת, יותר קל ככה. אני לא צריך לחפור בתמונות ולהתעדכן בעידכוני סטטוסים כל הזמן מה קורה עם האנשים. איך לכל הרוחות שכנעו אותי שמעניין וחשוב לעשות את זה נונסטופ?
  • רשתות חברתיות אחרות קמות לתחייה. יש לי גם פרופיל בחללי וגם בדה מארקר קפה, את זה פתחתי לאחרונה כי חשבתי שזה יעזור לקדם את העסק שלי. בכל מקרה, איכשהו יצא פתאום שהתחלתי לקבל נוטיפיקציות גם משם וגם משם על חברים חדשים שמוסיפים אותי, אירועים שקורים, והודעות. האם זה צירוף מקרים, או כשהייתי מחובר לפייסבוק הייתי מתעלם בנונשלנטיות משאר הרשתות החברתיות? לא ברור.

סיכום שבוע מס' 1 ללא פייסבוק – פייסבוק מנסה להתקיף אותי ולהחזיר אותי אליו מבפנים ומבחוץ כמו אקסית דביקה. בינתיים אני חזק ולא נכנע לדחפים. אנשים מעריכים את כל הסיפור הזה ואני מקווה שגם הם יצטרפו למהפכה.

נ.ב. אחלו לי מזל טוב על הגעתי לגיל 28 ב-28.8.08 כאשר אני גר בדירה מס' 8! אם זאת לא תהיה שנת המזל שלי, אני מפסיק להאמין במספרים ומכריז עליהם כפיקציה אנושית.

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, ישראליזם, פסיכולוגיה בגרוש | 6 Comments »

פייס נו מור!

Posted by עידו שחם ב- אוגוסט 23, 2008

כשחזרתי לארץ מהטיול בהודו הופתעתי לשמוע את המילה פייסבוק נזרקת בכל משפט שלישי. זה נראה כאילו מישהו שם באתר עשה עבודה טובה מדי, ושהאתר החברתי הוירלי אשכרה הדביק את כולם. לכל מקום שלא הלכתי ועם מי שלא דיברתי, זה היה כל הזמן פייסבוק פה, פייסבוק שם, פייסבוק כל הזמן.

פייסבוק נראה פתאום כמו חלק מאוד אינטגרלי וכל כך טבעי בחברה שהסתובבתי בה, דהיינו בני עשרים ומשהו משכילים מאזור המרכז. שם הולכים כל הדיבורים, פוגשים שם בחורות, מתעדכנים על האירועים הכי חמים, ומה לא.

בחלוף כמה חודשים גם אני נדבקתי במחלה. מצאתי את עצמי נכנס לפייסבוק עשרות פעמים ביום, מחכה שמישהו ישלח לי איזה הודעה, יעלה את התמונות הפקציות שלו מאיזשהי מסיבה אקראית, או שאיזשהי מישהי תקליק עלי בחזרה באפליקציה המגה-פקצית האם את מעוניינת? (ראו הוזהרתם, החרא הזה ממכר). הייתי מכור, בזבזתי יותר מדי זמן בפייסבוק, והיו לי ציפיות לא ראליות לפגוש שם מישהי ועכשיו.

החלטתי להחזיר את המושכות לידיים. שיניתי את הודעת הסטטוס בפעם האחרונה לחודש הקרוב:

Ido is not going to be in Facebook for the next month. If you want to contact him, call or email him.

הסטטוס אגב בפראפרזה, כי אני אשכרה לא נכנס לפייסבוק בחודש הקרוב ולא מעוניין להפר את זה.

אז למה? מדוע אני מסרב לשים את פעמיי בפייסבוק בחודש הקרוב? ובכן:

  1. התמכרתי. כשהייתי בבאנגלור בהודו קניתי חפיסת סיגריות כי רציתי לראות איך זה להיות מעשן לאיזה שבוע. גיליתי שעם כל סיגריה בא לך לעשן עוד אחת ועם החפיסה שהסתימה בא לך לקנות עוד אחת. אבל החזקתי חזק ועשיתי שבועה עצמית שזו תהיה חפיסת הסיגריות היחידה שאקנה אי פעם. אז ההרגשה מאוד דומה בכל מה שקשור לפייסבוק. אחרי שנכנסת פעם אחת, אתה רוצה עוד. אתה אף פעם לא מסופק, לא משנה כמה פעמים ביום נכנסת וכמה זמן היית שם. בספר שלי זה נקרא התמכרות, ואחת שאני לא מעוניין להיות בה.
  2. בזבזתי שם הרבה יותר מדי זמן. אתם מכירים את זה. נכנסים לחמש דקות, ופתאום מגלים שנמצאים שם שעה ומבלים בהסתכלות על תמונות של חברים של חברים של חברים, אנשים שאתם לא מכירים בכלל ובעצם לא מעניינים אתכם, אבל הדחף המציצני דוחף אתכם להמשיך הלאה. רציתי לראות איך זה ירגיש לקבל את הזמן הזה בחזרה ומה אעשה איתו.
  3. לבדוק מה אני מפספס אם אני לא שם. זה נראה קצת כאילו כל החיים החברתיים כבר לא קורים במציאות, אלא בפייסבוק. אירועים קורים קודם כל בפייסבוק לפני שהם קורים במציאות, מגלים שם על פרידות טריות, וסוגרים חברות חדשה עם ההוספה לפייסבוק. אם אתה לא שם, אז אתה מפספס. מפספס הכרויות חדשות, עדכונים ברכילות האחרונה מחברים שלא ראית איזה חמש עשרה שנה, מפספס את האירועים המדליקים של התקופה. האמנם?
  4. לבדוק כמה מחבריי בפייסבוק הם לא רק חברטואליים אלא גם חברים. יש בפייסבוק את האימייל שלי, אני לא זוכר אם יש שם את הטלפון. בכל מקרה, עם כל הסמול-וירטואלטוק שקורה בפייסבוק, עניין אותי לדעת כמה מהאנשים שחברים איתי שם אשכרה ידברו איתי גם מחוץ לפייסבוק. בעצם האם יש אנשים שיתגעגעו עד כדי כך שהם יעשו מאמץ עילאי ויצרו איתי קשר, או שלא.

החלטתי לפתוח את תיקי המעבדה ולשתף אתכם בניסוי. אעדכן את הבלוג מדי שבוע בתוצאות, דהיינו איך פייסבוק ניסה שוב להשתחל לחיים שלי למרות שאני לא שם.

מוכנים להשתתף בניסוי? וודאו שיש איזשהם פרטי התקשרות בפרופיל שלכם, תכבו את כל הנוטיפיקציות כדי להמנע מהסחות דעת (שלי היו מכובות כבר), תסירו את פייסבוק מהסימניות שלכם בכל דפדפן שאתם עובדים איתו, ותפרסמו עדכון סטטוס שאתם לא נכנסים בחודש הקרוב. אה, כן, ואל תיכנסו לפייסבוק בחודש הקרוב, לא משנה עד כמה חשק יש לכם ואפילו אם איכשהו סקרלט ג'והנסן הוסיפה אתכם בתור חברים. אם מתעורר חשק להכנס למרות הכל, במקום לתת לו להשתלט עליכם פשוט תתבוננו בו כצופה מהצד. תבדקו עד כמה פייסבוק עובד בשבילכם או האם אתם עובדים בשביל הפייסבוק, עד כמה אתם צריכים את פייסבוק, ומה קורה עם חייכם כשהוא לא שם. ואם תבלגלגו את זה, ידעו אותי בתגובות ותקבלו לינק באחד הפוסטים. בהצלחה לכולנו!

Posted in היי-טק, ווב, טכנולוגיה, ישראליזם, כלבו, פסיכולוגיה בגרוש | 6 Comments »

חברטואליים

Posted by עידו שחם ב- אוגוסט 19, 2007

קהילות חברתיות באינטרנט זה הדבר כרגע, כל כך הדבר שזה כבר כמעט פסה. FaceBook רוחש מלא חיים ותופס המון תאוצה בימינו. תכל'ס לא מדובר בשום דבר מי יודע מה חדש. סך הכל הרעיון מאוד דומה ל-MySpace, רק שהביצוע יותר חלק לטעמי (אם כי לא מושלם), ונוגע לסקטורים יותר אליטיסטיים של האוכלוסיה, אקדמאיים למשל, לעומת נערות אימו יפיפיות והתאבדותיות או להקות שיש בחללי.

אבל לא באתי לדבר פה על הסיבה להצלחת פייסבוק, זה נושא לפוסט אחר. באתי לדבר על מושג ה-"Friend", או בעברית ה-"חבר", שעליו נשען פייסבוק. מי מכם שמשתמש באתר, או גולש באיזשהו אתר אחר שמבוסס קהילות חברתיות, מתחזק שם רשימת חברים. אולם האם הפרצופים שנמצאים אצלכם ברשימות הם אכן חבריכם?

בואו נשמע כמה סיפורים אנושיים מעניינים שנוצרו בעקבות פייסבוק, ואחרי זה אדון בהם קצת. הסיפוריים הינם אמיתיים בהחלט, השמות בדויים למען מעט הפרטיות שעוד נותרה לנו היום. השמות האמיתיים כמובן שמורים במערכת וימכרו למרבה במחיר.

מקרה האקסית המיתולוגית הוירטואלית

אחד מחברי, נקרא לו שלומי, גולש לו בפייסבוק. כרעם ביום בהיר, הופיעה לפתע בקשה מהאקסית שלו, מיכל, להצטרף לרשימת החברים בפייסבוק. עכשיו, הוא לא בקשר עם האקסית הזאת. למעשה היתה להם פרידה נוראית שהסתימה בריב ענק. הוא היה מאוהב בה קשות והלב שלו נשבר לרסיסים כל כך קטנים, שעד היום, כבר כמה שנים טובות לאחר מכן, הוא עדיין לא הצליח לאחות אותו. והנה היא שולחת לו בקשה לצירוף כ-"חבר" בפייסבוק. וכל זאת כשהוא גילה שהיא בכלל מאורסת. כן, זה גרם לו להיות עוד יותר שבר כלי.

שלומי הגיע לדילמה בלתי אפשרית ומתסכלת – האם לצרף את מיכל לרשימת החברים שלו? הוא התחבט בעניין במשך כמה ימים טובים ונהיה מתוסכל מכל הסיפור, עד כדי כך שזה הדיר שינה מעיניו. בסוף הוא החליט לצרף אותה, אבל הנוכחות הוירטואלית שלה נהיתה כל כך מאיימת עבורו שהוא נמנע לאחרונה מלהכנס לפייסבוק.

Hey! Hey! You! You! I want to be your (FaceBook ex-)girlfriend!

הצעתי לו כמובן להסיר אותה מרשימת החברים, אולי היא לא תשים לב בכלל שכל זה קרה. אם מתכנתי האתר עשו משהו טוב, זה שאין כמעט אינדיקציה כשמישהו דוחה בקשה שלך או מעיף אותך מהרשימה שלו ומונע ככה לא מעט אי נעימות. אבל הוא לא רצה לקחת את הסיכון שהיא תגלה את זה ותבין שהוא עדיין שבור מהפרידה שלהם.

וכך הוא נכנס לסיטואציה מוזרה. האקסית שהוא לא רוצה לראות או לשמוע ממנה בכלל נמצאת ברשימת החברים שלו בפייסבוק. אולי הייתם נוהגים אחרת בסיפור הזה, אבל נראה לי שלא מעט מאיתנו היו נאלצים להתנהג באותה צורה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ווב, טכנולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה בגרוש | 6 Comments »