תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

אושנסייז להופעה בארץ!

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 17, 2009

קיץ ההופעות הופך ברגעים אלה לסתיו של הופעות וגשמי הברכה של המוזיקה ממשיכים ליפול עלינו (טפו-טפו-טפו). בקרוב יגיעו מדהאני הגראנג'יסטים, מומ האיסלנדים, וגוגול בורדלו המשוגעים. ואני שואל אתכם, מה עם הלהקה הטובה בעולם? מה עם Oceansize? למה הם לא באים להופיע בארץ?

אמונה לא עוד. במקום רק לשבת ולהתפלל שאירוע נשגב שכזה יקרה פה בעירינו החלטתי לעשות מעשה ופתחתי קבוצת פייסבוק לכל מי שרוצה לראות את אושנסייז בארץ. עכשיו, זו לא קבוצת בולשיט. זו קבוצה מחייבת. כל מי שמצטרף לקבוצה מתחייב לבוא להופעה של אושנסייז אם הם יבואו לארץ ללא תירוצים. אם יהיו מספיק אנשים בקבוצה זה יעזור למפיקים להזיז את התחת ולהביא את התופעה המטורפת הזאת לארץ.

אז, אם אתם שייכים לדת ההולכת וגדלה של מעריצי אושנסייז, או שאתם סקרנים ורוצים לראות הופעת רוק שמימית (תאמינו לי, ראיתי אותם בשנה שעברה), אז בבקשה תצביעו ברגליים ותצטרפו לקבוצה. יש שם גם הוראות מה עוד אפשר לעשות חוץ מלהצטרף לקבוצה. בגדול, לצרף את כל מי שאוהב את הלהקה או עלול לאהוב אותה, ולפרסם את ההופעה בסטטוסים השונים למיניהם ברשת. לפחות בתור התחלה.

אני פוגש כל הזמן אנשים פה ושם שאוהבים את אושנסייז וכולם אנשים מובחרים. הגיע הזמן להתאגד ולעשות משהו עם האהבה שלנו למוזיקה. אז יאללה, מקווה לראות אתכם אינשאללה בהופעה של אושנסייז בתל אביב, בינתיים הנה דוגמית מהופעה שלהם במנצ'סטר לפני שנה:

נ.ב. לאחרונה נתקלתי "בעולם האמיתי" בקוראים שקטים של הבלוג, אז המון תודה לכם שאתם פה איתי! מאוד אשמח אם תגיבו מדי פעם, ככה גם אוכל ליצור אתכם קשר באופן אישי.

מודעות פרסומת

Posted in מוזיקה | 4 Comments »

מוזיקאי הארץ, התכנסו!

Posted by עידו שחם ב- ספטמבר 6, 2009

עם כל חגיגת ההופעות המטורפת הזו שסיכמה את הקיץ בבום גדול התרחש לו בשקט בשקט כנס המוזיקה הראשון בישראל. היינקן שנתנו חסות להופעות של פיית' נו מור ו-MGMT נתנו חסות גם לזה (ואני מקווה שהם נהנים מהאזכור המותגי). רוב הסיכויים שלא שמעתם על הכנס הזה כי הוא לא היה פתוח לכל אחד ולא היו לו פרסומים מאסיביים. התמזל מזלי שיש לי עכשיו הרבה זמן פנוי ושקיבלתי הזמנה לכנס בעזרת חברי הטובים ממונוקרייב (תודה חמודים!) וכך מצאתי את עצמי ביומיים של דיבורים, בירה, ורוקנרול.

ובכן, מה הסיפור? בכל מדינה מתוקנת יש כנסים של מוזיקה. בפרנקפורט למשל יש כנס ענק ומאוד ידוע שקוראים לו Musikmesse. הכנס עוסק בכל זווית אפשרית של ענף המוזיקה החל מצדדים מאוד טכניים של סאונד וכלי נגינה וכלה בהפקה וניהול מוזיקלי וכל מה שביניהם. אז סוף כל סוף גם בארץ נערך כנס כזה בפעם הראשונה. קצת מפתיע כי יש כנס כמעט לכל קשקוש אפשרי בגני התערוכה (בקרוב כנס על פלסטיק!) ורק עכשיו נזכרו שגם למוזיקה מגיע. לא נורא, עדיף מאוחר מדי מאשר אף פעם לא

ההתרשמות הכללית שלי מהכנס היא שהוא היה קצת בוסר ומוגבל. בוסר כנראה כי זו הפעם הראשונה שלו ולדעתי הכנס לא מימש את הפוטנציאל הגלום בו. מוגבל כי עיקר הכנס היה דיבורים. לא היה שום דוכן של אף חברת יחצ"נות, הפקות, גיטרות, ומה לא שהיה נותן הזדמנות לאמנים ואנשי מקצוע אחרים בענף להרחיב את המעגל המקצועי שלהם. מצד שני כמו בכל כנס טוב היה מלא נטוורקינג לכל מי שחפץ בכך בין לבין בירה חינמית והרבה מינגל וית' דה ג'ינגל.

חוץ מזה שהוא לא היה מקיף ולא היו דוכנים, הברנז'ה המוזיקלית שיוצגה בכנס היתה מאוד מצומצמת. אפשר להגיד שהיה שם ייצוג למיינסטרים כמו הליקון, ידיעות אחרונות, ועברי לידר ואינדי כמו אירסיי (הלייבל של האוזן השלישית), קול הקמפוס, וקוואמי דה לה פוקס. מה עם ג'אז? היפ הופ? מוזיקת עולם? ומה עם המוזיקה המזרחית שהזכירו אותה כמעט בכל פורום בכנס כדוגמה להצלחה תוססת ובלתי פוסקת, איפה הייצוג שלה? דווקא היה יכול להיות מאוד מעניין לשמוע איך עושים את הדברים שם, אולי ללמוד דבר או שניים מהגרילה (guerrilla) המזרחית על קידום אמנים ומכירה של מוזיקה ושיווק ויחצ"נות שלא ידענו ולא חשבנו עליהם קודם.

אבל היו כמה רגעים. היה למשל את הפורום על מוזיקה אלטרנטיבית נגד המיינסטרים בהנחיית קוואמי דה לה פוקס ובהשתתפות לא פחות ולא יותר מאשר בילי גולד, בסיסט פיית' נו מור. אבל מי שגנב את ההצגה ובגדול היה עמי שלו, סולן המונוטוניקס. אתם יודעים איך הוא נראה ואיך הוא מתנהג ואתם בטח חושבים שהוא אידיוט. כמה שאתם טועים. ברגע שהוא התחיל לדבר על מה זה באמת להיות אלטרנטיבה (איין מקאיי לטענתו הוא אלטרנטיבה אמיתית לתעשייה ונירוונה לא כי הם היו חלק מאותו מנגנון רק באריזה אחרת), ומתי כדאי ללהקה ללכת להופיע בחו"ל (עכשיו) היה ברור שהבן אדם לא פראייר. גם רוקר וגם אופה.

monotonix01.jpg
עמי שלו, צולם ע"י גוני ריסקין
פורום נוסף שהתברר כחי ובועט היה הפורום על אינדיטרוניקה בהנחיית נדב רביד. ישבו שם מכובדים כמו תמיר מוסקט, אסף אמדורסקי, סקאזי, וג'יימס מרפי מ-LCD Soundsystem. כמו שאחד מהנוכחים אמר בסוף הפורום, ג'יימס מרפי הוא teddy bear, אמריקקי מצחיק שמודע למגבלויות שלו ושבעצם לא מבין מה רוצים מהחיים שלו בדיון השכלתני הזה שעות ספורות ככל הנראה לאחר שנחת בארץ. הוא מביא מוזיקה מהקצה השני של הגוף, מהרגליים. סקאזי החליט כנראה שהבמה היא לרשותו וניהל מופע סטנדאפ בלתי פוסק, כולל הדילמה האם לצאת לשירותים אחרי שהוא בלע שתי בירות להנאתו. אסף אמדורסקי לעומת זאת התברר כצנון מוזיקלי שטוען שאסור לשים טראקים עם עברית בשום פנים ואופן ברחבת הריקודים (טענה שהוכחה כשגויה בעליל על ידי מרטין מנוטוויסט) ושאלתור בהופעות מקלקל אותן. מזל שתמיר מוסקט היה שם בשביל לתת לו סטירת לחי מצלצלת על השטויות האלה.

היה גם פורום עם מיטב מאנשי המדיה המוזיקלית בארץ תחת הכותרת הבומבסטית בעלת המשמעות הלא ברורה קידום מוזיקה דרך המדיה ותרומתה למוזיקה המקומית. הפורום הזה הפך במהרה לשדה קרב בין העיתונאים ליח"צנים, בין האינדי לגלגל"צ, ודנה קסלר על כולם. לא יצא מזה משהו פרודוקטיבי, אבל לפחות כולם הוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה לעיני כולם ובטח לא בפעם האחרונה. רק חבל שלקחו את דנה קסלר להנחות. היא התחילה ברגל ימין ושאלה שאלות נוקבות, אך במהרה עירבה את עצמה עמוק בדיון ולא נתנה למשתתפים לדבר שזה בדיוק ההיפך ממה שמנחה האירוע אמור לעשות. חבל.

כך או כך, מה שאני הכי אוהב בכנסים זה שגם אם ההרצאות נוראיות תמיד צומחת לי בכנסים השראה לרעיונות חדשים ו/או שאלות מעניינות. אז הפעם צצו כמה שאלות שהדהדו לי בראש לאורך הכנס, נושאים בוערים בין השורות שלא קיבלו יותר מדי התיחסות ישירה והיה יכול להיות מגנובי להתעסק בהם. חלקם אולי ישמעו לכם מוכרים, חלקם לא, אבל החלטתי להוציא אותם לאור בכל מקרה:

  1. האם בסופו של דבר להקת אינדי שרוצה לחיות בכבוד מהמוזיקה שלה חייבת להתרחב חו"לה (ראה ערך מונוטוניקס)? כי אין פה מספיק קהל נישתי לעומת מדינות גדולות בחו"ל, אין כסף שאנשים משקיעים בכשרונות צעירים ולא סטנדרטיים, אין כמעט רדיו מפרגן, וכו'.
  2. מדיה חדשה אה-לה טוויטר ורשתות חברתיות, עד כמה זה עובד? אמנדה פלמר עשתה $20,000 בטוויטר, אבל גם מישהו זכה בלוטו החודש. הרכבים אנונימיים שלא נהנים מהמעמד הכבר מפורסם של אמנדה פלמר, שלמעשה הגיע אליה מהמנגנון המוזיקלי המסורתי, האם הם יכולים להרוויח מהרשתות החברתיות או שהסיכוי הוא אפסי וזה סתם הייפ ללא כיסוי?
  3. האם ההנהלה המוזיקלית הולכת למות? האם אמן צריך לייבל? מנהל אישי? אנשי PR, A & R ושאר הקרנבל? או שאולי בכל זאת אמנים לא יודעים להסתדר לבד כי לרובם אין ראש עסקי וזמן/אנרגיה להתעסק בזה? או האם לאמנים החדשים חייב להיות לא רק חזון אמנותי אלא ראש עסקי/שיווקי כדי להצליח?
  4. כמה אמנים אנונימיים שחילקו את המוזיקה שלהם בחינם הרוויחו מזה בסופו של דבר או אפילו זכו לפופולריות? והאם זה משנה משהו אם נותנים את המוזיקה בחינם, כי בכל מקרה אנשים צורכים מוזיקה בגלל שיקולים נוספים חוץ מכמה זה עולה להם (איכות, פופולריות, השמעה ברדיו, רעש בעיתונות, שיווק מאסיבי, וכו')? האם לחלק אלבומים בחינם נתפס כזול וברור מאליו בעוד שלהשיג מוזיקה באופן לא חוקי נתפס כמרגש יותר ולכן מוצלח יותר שיווקית? ניין אינץ' ניילז ורדיוהד זה לא חוכמה כי לפני הגימיקים החדשים שלהם המנגנון המוזיקלי המסורתי הוא זה שהרים אותם לגדולה.
  5. האמא של כל השאלות היום – תעשיית המוזיקה לאן? מהן האפשרויות למודלים הכלכליים החדשים בשביל תעשיית המוזיקה? האם המוזיקה המוקלטת תמות או תדעך תחת המודלים החדשים? איזה גורמים בתעשייה ישרדו ואיזה יעברו מהעולם?

מקווה שלא שיעממתי אתכם עם כל השכלתנות הזאת. מצד שני זה מבטא את רוח הכנס שכללה מעט רוקנרול והמון בלהבלהבלה. ברקע של הכנס שמענו את בדיקות הסאונד להופעות של פיית' נו מור ולמחרת מג'מט והזלנו ריר מהצד של הפה. חבל שהסאונד בהופעות נע בין ככה ככה ועד לגרוע בניגוד מוחלט לשעות שהושקעו בו. חבל גם על המוזיקה הצ'יזית שהושמעה בפרוזדורי הכנס. מגניב על הבירה בחינם. כך או כך, נתראה שם בתקווה גם בשנה הבאה!

נ.ב. לתשומת לב מארגני הכנס – לחלק כרטיסים לפורומים השונים בכנס היה שטות מוחלטת. לא עושים את זה בשום כנס וגם ככה בסופו של דבר האולמות היו חצי ריקים. אל תתקמצנו ותנו לאנשים להכנס בכיף למה שהם רוצים על בסיס מקום פנוי, זה מה שקרה בין כה וכה.

Posted in אקטואליה, מוזיקה | 11 Comments »

מוזיקה מהשנה שריגשה אותי עד כה

Posted by עידו שחם ב- אוגוסט 23, 2009

לא מזמן ידידה שלי ששמה מיכל הכריזה ששום מוזיקה שיצאה השנה לא ריגשה אותה. זה העלה בי תמיהה עמוקה כי דווקא השנה הזו מרגישה לי עד כה כשנה מאוד פוריה ומאוד מרגשת במוזיקה, נסיון נואש של אמנים לתקוע מסמר אחרון בעשור הזה שנקבור בעוד כארבעה חודשים, לפני שישתלט עלינו עשור חדש עם שגעונות מוזיקליים וסטארים משלו. איך יקראו אגב לעשור הזה? אם היו הסבנטיז, האייטיז, הניינטיז, אז אלה יהיו האו-אוז (oh-ohs)?

גם התגנבה מחשבה למוחי לא מזמן – עם כל ההתעסקות בסיכומי העשור בסוף העשור, השנה הזו לא תלך לאיבוד? והנה, באייפוד הרעב כבר מסכמים את העשור עוד לפני שהעשור הסתיים! הלו הלו, קחו רברס. מה עם השנה הזו? תנו לה להסתיים, אחרי זה נדבר על העשור בכיף. אבל אני מבין את המהלך השיווקי שלהם שבטח מביא לא מעט קוראים לסיפור, כי הם הראשונים שעושים את זה לפני שכולם יתנפלו על הטרף הקל והמרתק הזה.

פאק דאט. בואו נרגיע את הרוחות ונחזור לכאן ולעכשיו. בואו תשמעו על המוזיקה מהשנה שריגשה אותי עד כה. אני לא מתיימר לדבר על המוזיקה הכי טובה, הכי חשובה, או לתת איזשהם טענות אסטתיות או מטפיזיות גרנדיוזיות, אלא להשאר בסוביקטיביות במחשבה התמימה שאם מוזיקה מסוימת ריגשה אותי יש סיכוי לא רע שהיא תרגש גם אתכם.

יאללה!

Future of the Left – Travels With Myself And Another

פאוור טריו עצבני, ציני, ושנון היישר מוויילס שהוציא אלבום חדש עם שם מעולה. לאוהבי Queens Of The Stone Age, קין והבל 90210, ובכלל למי שאוהב רוק מלוכלך עם ליריקה מבריקה ושירים שנתקעים בראש ופותחים אותו עם פטישים ומקדחות. כל פעם שאני שומע את האלבום הזה אני מתפלא שהוא נגמר כל כך מהר ושאשכרה לא דילגתי על שום שיר ובינתיים שיחררתי אגרסיות ותסכולים שנצברו במאגר. אז הנה אחד מהמשובחים עם הסלוגן האדיר אתם צריכים את השטן יותר משהוא צריך אתכם.

[gv data="JoqG-3quxJQ"][/gv]

The Horrors – Primary Colors

זה אלבום מהסוג האהוב עלי. הוא נשמע רק נחמד בהתחלה, אבל עם כל שמיעה תקע עוד סיכה בליבי עד שיום אחד גיליתי שהלב נכבש כליל כמו במשחק ריסק שלא הייתי בו בפוקוס. האלבום הזה הוא פשוט וטוב. אין בו שום תו מיותר, ההורורז יודעים בדיוק מה הם עושים שם ועושים את זה מעולה. ככה בונים חומת רעש – מינימליזם, סינתיסייזרים מעולים, קריצות לשוגייז, ומונומנטליות מרגשת. הנה השיר שגרם לי ולעוד המון בריטים לשמוע את האלבום הנפלא הזה ולהתרגש עמוק בפנים. מומלץ מאוד לשמוע את השיר עד הסוף, להסחף, ולטבוע בים שבתוך הים.

[gv data="K1lD5cE6Bwc"][/gv]

Bat For Lashes – Two Suns

בינתיים אני וכל גבר שנתקל בבחורה המדהימה הזו שקוראים אותה נטשה קאן מתאהב בה קשות. היא יוצרת דרך המוזיקה והמראה שלה מן עולם קסום שכזה שבו היא שילוב של הנסיכה שאני רוצה להציל מהמכשפה המרושעת וגם המכשפה המרושעת עצמה. אני לא כזה סאקר של זמרות, אבל הקול הקריר והשברירי שלה הקפיא את ליבי והיא ללא ספק אחד הדברים השונים ששמעתי השנה ובכלל מבין כל הסינגר-סונגרייטרים המצ'עממים האלה. היא משתמשת באינסטרומנטציה לא שגרתית, שמה פס על איזה ז'אנרים מותר ואסור לנגן (מי אמר דאנס? ומוזיקת עולם?), ומעריצה את קייט בוש. היא אפילו מועמדת לפרס מרקורי השנה אחרי שהאלבום הקודם שלה גם היה מועמד. אם יש מישהי כזו בסביבה הקרובה, בואו תעשו בינינו שידך ותזכו לעלות לגן עדן.

[gv data="2G0Fbmiz3kg|][/gv]

Manic Street Preachers – Journal For Plague Lovers

נסעתי עד לונדון כדי לראות אותם מופיעים. לא רק בגלל שאני מת עליהם ועל המוזיקה שלהם, אלא במיוחד עכשיו שהם הוציאו את האלבום הגדול הזה. לצערי הם נגנו ממנו רק 4 שירים, את ארבעת השירים שפותחים אותו, ועדיין זאת הייתה הפגזה של ארטילריה כבדה לפנים. אם אתם לא מכירים את הסיפור אז האלבום כתוב בהשראת ליריקה של ריצ'י אדוורדס, חבר הלהקה הרביעי שנעלם באמצע שנות התישעים והוכרז לאחרונה כמת למרות שלעולם לא מצאו גופה. הליריקה הישנה שריצ'י השאיר מאחוריו הציתה מחדש את הליבה של המניקס להתפוצץ כמו הר געש רדום ולקבור מתחת ללבה הרותחת את הסאונד הבורגני שהם ביססו לעצמם בעשר השנים האחרונות. האלבום אפילו התקבל אוניברסלית על ידי המבקרים. אבל זה לא העניין. אותי הוא מאוד ריגש השנה. מומלץ אגב לתת לו 10 האזנות בשביל להתחיל ולחשוף את גדולתו.

 [gv data="SreTg9Bpoa8"][/gv]

Mastodon – Crack The Skye

לפני עשר שנים הייתי מאוד חזק בעניין של המטאל. היום כמעט ולא. אולי נמאס לי מהפוזה, מהרעש המוגזם, מזה שיותר מדי להקות נשמעות אותו הדבר. אולי כי עשיתי שיפט מוזיקלי מהיבשת האמריקאית, איפה שקורה רוב המטאל, לאיים הבריטיים איפה שיש היום פחות מטאל למרות שהם התחילו את השיגעון הזה. אבל לכל כלל יש את היוצא מן הכלל והיוצאים מן הכלל הזה הם מאסטודון. כן, הם פומפוזים, גדולים מהחיים, ומאוד אוהבים לנגן סולואים. רק שאצלם זה לא להראות שהם הכי באד-אס כמו איזה ראפר שחצן, אצלם זה הכל אלמנטים מוזיקליים שמשתמשים בהם בשביל לספר סיפור. ועוד איזה סיפור. האלבום שהם הוציאו השנה מספר את סיפורו של צאר שנרצח, עובר לעולם של רוחות, ואז חוזר בחזרה, או משהו כזה. מומלץ לקרוא בעצמכם. אני שומע במוזיקה שלהם הרבה דמיון והסתכלות מעבר להרי החושך, למה שאי אפשר לבטא במילים אבל אפשר לבטא באינסטרומנטציה מטורפת. ופאק איט, הם פשוט סחפו אותי לעולם המוזר שלהם, בטח שעם השיר הבא.

[gv data="Aynm0sWpNSo"][/gv]

ואתם, איזה מוזיקה ריגשה אתכם עד כה השנה?

מוזיקה שחדרה לנשמתכם וגלגלה אותה בגלגל? ספרו בתגובות, אולי עוד מישהו יתרגש. אם יש לכם בלוג, ספרו בהרחבה בבלוג ותנו איזה לינק לפה, בכיף!

Posted in מוזיקה | 5 Comments »

זמנים טובים/רעים

Posted by עידו שחם ב- אוגוסט 9, 2009

אני ושלל הכותבים, החל מבלוגרים חובבניים וכלה בעיתונאים מקצוענים, כותבים בעיקר בזמנים בעייתים ובצורה ביקורתית. אז נכון, אלה לא בדיוק זמנים טובים. יורים באנשים בגלל נטייתם המינית, מגרשים פליטים ואת ילדיהם, האח הגדול רוצה לעקוב אחרינו, אם מרעיבה את ילדיה, ומה לא. כאילו שעוד מעט נמצא את עצמינו בפרק של באפי ציידת הערפדים שטרם שוחרר ויסתבר שהמדינה בעצם הוקמה מעל פתח לשאול, שכל הרוע הזה זה כולה טריילר לקראת הגעת אדון האופל לפני האדמה. אגב, זה מסתדר יפה עם התחזיות שיום אחד תהיה בארץ רעידת אדמה עצומה, מווה הה הה!

אבל כמו שאני אומר לפעמים טוב ורע הם קודם כל סקאלה ולא דיכוטומיה ויכולים להתקיים בעת ובעונה אחת. למעשה כשבאמת תחשבו על זה תגלו שבכל מצב "רע" יש גם "טוב", הכל תלוי בפרספקטיבה. אז בעוד שהמדינה שלנו מרגישה כמו גיהינום עלי אדמות, בטח שעם הקיץ הלוהט הזה, מצב ההופעות בארץ מעולם לא היה כל כך טוב. בהתחלה חשבתי שרק אני שמתי לב לזה, אבל שיחה חטופה עם אלעד ליבמן אישרה את הסיפור.

תגידו, אתם זוכרים מתי בפעם האחרונה היו פה כל כך הרבה הופעות מעולות מחו"ל? ועוד ללא ביטולים ושאר תירוצים? של אמנים שאשכרה נוחתים פה ונותנים שואו מול הקהל הישראלי הצמא? כי אני ממש לא זוכר. התלוננתי פעם שמביאים רק דינוזאורים לארץ. אז עכשיו לא רק שהדינוזאורים באים, ואפילו מפתיעים לטובה, אלא גם היונקים באים, אם תרשו לי להשאר עם האנלוגיה. אני מדבר על הלהקות החדשות, הצעירות, והתוססות שבאות לפה כמו Why?, MGMT, ו-Okkervil River. נראה שהחזון של טל ברודי הקדים את זמנו, כי מבחינה מוזיקלית רק עכשיו אנחנו על המפה.

לא ברור לגמרי מה הביא את תור הזהב הזה עלינו. אנחנו לא בדיוק צוברים קארמה טובה בתור מדינה, אז אולי שילוב של כמה גורמים אחרים. קודם כל הקמת חברות ההפקה החדשות יחסית Alive, Monocrave  ו-Naranja. לפני כן המפיקים אה-לה שוקי וייס לא דיברו עם אמנים פחות גדולים ממדונה, אמנים שיש להם פוטנציאל קהל של עשרות אלפי איש. היום מדברים גם עם אמנים שיש להם פוטנציאל קהל של כמה מאות איש. יש פה בארץ נישה שהיתה עד כה מוזנחת של אוהבי מוזיקה פחות מוכרת ומוכרת. אולי אנחנו לא רבים כמו אוהבי מדונה, אבל אנחנו דתיים לגבי המוזיקה שלנו ובשום פנים ואופן לא מוכנים לפספס הופעה טובה. אם תשאלו גאוני שיווק כמו סת' גודין, הם יגידו לכם שנישה דתית זה בדיוק מה שצריך בשביל להרים עסק.

כנראה שגם המצב הפוליטי השקט יחסית עוזר. הסערות האחרונות בארצינו הקטנטונית הן מחורבנות, אבל לפחות קורות בינינו לבין עצמינו. זה אומר שבשביל צופי CNN ישראל נראית כמו מקום רגוע יחסית בעת האחרונה. בתקווה שלא מחכה לפנינו ירידה נוראית לתהום חדשה, אמנים שכחו מהמבצעים שהיו בעזה (ששש, אל תזכירו להם!) וישראל נראית כמו יעד חופשה מדליק בשביל לסגור בו את הטור העולמי עם המון שמש, ים, וחומוס (זה נדמה לי, או כל אמן שבא לפה מבלה כל היום על החוף לפני ההופעה ובטח יוצא לאכול חומוס לפני כן?).

אולי גם האינדי הוא פחות אינדי. אם אסף אבידן הופך לשם בית, תמר איזנמן מושמעת בגלגלצ, ואפילו ההיא מלהקת כל החתיכים אצלי כובשת את כוכב נולד, יכול להיות שהתרחב מעגל המאזינים למוזיקת שוליים מעבר להיפסטרים יודעי דבר. אני לא אומר שהאינדי נהייה מיינסטרים. אני אומר שאם פעם קומץ של אנשים הכירו מוזיקה שלא מושמעת בגלגלצ, היום יש יותר, וככל הנראה מעבר למאסה הקריטית בשביל להרים אירועים.

אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד, אם תור הזהב הזה של הופעות מחו"ל הוא איזה מובלחה זמנית של שפיות או מבוא לקראת התענוגות המוזיקליים שמחכים לנו מעבר לפינה. כל מה שאני אומר זה איזה כיף פה עכשיו, ואיזה פינוקים אנחנו מקבלים הקיץ. נהיה כל כך עמוס שאני מוצא את עצמי שוקל לאיזה הופעה ללכת ולאיזה לא מאשר לטרוף כל אמן סוג ד' שרק היה מוכן לבוא לפה בתקופות עניות יותר. אם הייתי חוזר אחורה בזמן ומספר את זה לעצמי בטח שלא הייתי מאמין למשמע אזניי.

האם אתם מסכימים? גם אתם נהנים מגל ההופעות מחו"ל שמגיעות אלינו לאחרונה? למה אתם חושבים שכל זה נפל עלינו פתאום? או שאני סתם הוזה שטויות מרוב הלחות? תשאירו תגובה ותספרו מה אתם חושבים.

Posted in אקטואליה, מוזיקה | 4 Comments »

גם אני פליט

Posted by עידו שחם ב- יולי 23, 2009

אני שונא פוליטיקה ומעדיף לא להתעסק בה ואיתה. אבל אני עוד יותר שונא טמטום. המדינה הפאשיסטית שלנו והעם הגזעני הצדקני שלנו (ברובו לצערי) עשו את זה שוב. הכנסת אישרה חוק לגירוש ומאסר פליטים והחל מבצע גירוש שטני של פליטים, להפריד אותם מילדיהם, ואף לשים את חלק מהילדים המסכנים בכלא (כי לפי אמנת האו"ם אי אפשר לגרש את הילדים). רבים מהילדים האלה גדלו בארץ, מדברים עברית, לא קשורים לארץ המוצא שלהם (כמו שאני לא קשור למשל לבלרוסיה, מקום מוצאה של סבתי ז"ל) והולכים להפריד אותם בכוח מהוריהם מבלי למצמץ. זה לא מזכיר לכם משהו, משהו שקרה לנו פעם?

שימו לב שמדובר בפליטים! אלה אנשים שנרדפים במדינתם, אנשים שבאו לחפש מקלט ומצאו אותו אצלינו. דהיינו כשיגרשו אותם בחזרה למדינתם לא ברור כלל וכלל איזה מן גורל מר יחכה להם שם. סביר להניח לצערי שעבור רבים זה יהיה כאילו גזרנו עליהם גזר דין מוות. אבל כמובן שאנחנו דואגים אך ורק לתחת היהודי שלנו ולא אכפת לנו מצרות של אחרים.

לא נתאמץ חס ושלום לחשוב עם המוח היהודי הכה גאון שלנו על פתרון שיספק את כל הצדדים, פתרון שדווקא ישלב את הפליטים כמו שצריך בחברה הישראלית, שנהיה חס ושלום דוגמה למופת של הומאניזם. במקום להיות אמיצים ומוסריים וחכמים אנחנו מראים כמובן את פרצופה הפחדן המושחת והמפגר של החברה שלנו. העיקר שפעם בשנה נזכרים בשואה ונותנים פרסים לחסידי אומות העולם כדי ששאר השנה יהיה לנו רישיון להתנהג כמו נאצים.

תודה לאל שיש גם צדיקים בסדום, כמו הצדיק הגדול קוואמי דה לא פוקס הלא הוא אייל פרידמן. לא רק שהוא משדר מוזיקה של קודש בקצה בגלגלצ מידי יום ראשון ושלישי, אלא הוא התארגן צ'יק צ'ק עם להקת הליווי שלו, החלבות, והקליט שיר מחאה פוליטי לפנים אה-לה רייג' אגנסט דה משין נגד הגירוש הנוראי הזה שניתן להורדה בחינם. כולי אמונה שהוא לא רק מטיף למקהלה ושהשיר הזה יופץ לכולם ויעורר פרובוקציות.

אז יאללה, המינימום שאתם יכולים לעשות בתור קוראים של הבלוג שלי, בני אנוש, וסוג של פליטים בעצמכם זה לשמוע את השיר, להפיץ אותו הלאה, ולחתום על העצומה ההולכת וגדלה נגד הגירוש. אם יש לכם בלוג, תעשו טובה ותכתבו איזה פוסט מחאה נוטף בדם ויזע. אמן שהשיר של קוואמי יהפוך ללהיט בגלגלצ ושהמדינה תלך למצוא תחביבים אחרים מאשר גירוש פליטים כמו הטפלת מים והשקעה במקורות אנרגיה חלופיים או אפילו איזה סקנדל פוליטי על תרומות ושטויות.

[gv data="Kq8PhSsHyco"][/gv]

Posted in אקטואליה, ישראלוצנטריות, ישראליזם, כלבו, מוזיקה, מניפסט, תל אביב | 2 Comments »

מוות, מוזיקה, ו-M83

Posted by עידו שחם ב- יוני 27, 2009

אני לא מפחד מהמוות. הוא יקרה כשהוא יקרה, ולא במובן הפטליסטי, אלא במובן שזה פשוט יגיע יום אחד (וזה יגיע לכולנו חוץ מהאלים, הערפדים, ושאר בני האלמוות המהלכים בין החיים). זה לא שאני רוצה למות עכשיו, נהפוך הוא, אני רוצה לנצל כל רגע בחיי עד כמה שאפשר, לחיות אותם במלואם עם מינימום חרטות ומקסימום טירוף. זה למה בתור ג'אנקי של מוזיקה אני הולך לראות את הגיבורים המוזיקליים שלי בהופעה. כשיגיע יום הדין אז לפחות אוכל לנוח על משכבי בשלום עם כל המוזיקה שראיתי ושמעתי מבלי הצורך לחזור בתור רוח רפאים ולרדוף הופעות.

הספקתי לראות כמעט את כל האלילים שלי מהיום ומפעם. רדיוהד (פעמיים), אושנסייז, מניק סטריט פריצ'רס (לפני שבועיים), בריטיש סי פאוור, סיגור רוס, פיית' נו מור (ב-97, בקרוב שוב), פיקסיז (אכזבה גדולה), רד הוט צ'ילי פפרז (גם אכזבה), דאוס, פו פייטרז, נופקס (גם פעמיים), רוקפור (מספר פעמים), מידנייט פיקוקס (מיליון פעמים), ובטח עוד כמה שלא עולים לי לראש כרגע.

יש עוד בודדים שלא כיסיתי עדיין. עולים לי לראש מיד מיוז (העצומים), באטלס (בתנאי שהאלבום הבא שלהם גם הוא יפגיז לפנים), ו-M83. למזלי ומזלינו הפעם ההר בא למוחמד ואוכל לסמן בהתרגשות עוד וי מענג. M83 מגיע להופעה בארץ ביום רביעי הזה, הראשון ביולי.

מה שמפתיע אותי לגבי M83 זה איך לכל הרוחות אף אחד לא שמע את המוזיקה שלו אפילו בקהילת האינדי-שמינדי. טוב, בעצם זה לא מפתיע בכלל. הוא טוב מדי. הוא עושה מוזיקה מעולה שאפילו המיינסטרים יכל להתחבר אליה אילו גלגלצ היו שואבים אותו לפלייליסט או איזה קופירייטר היה משתמש בה לפרסומת של פוקס. החל מאלקטרוניקה, דרך שוגייז חלומי, פופ אפל, ומוזיקה סינמטית, M83 עושה את זה ועושה את זה מדהים. המוזיקה שלו רוויה בדימיון, שכבות על גבי שכבות של סאונד קסום, ומעל הכל מלודיה ושירים מרגשים שנשארים בראש ובלב ומסרבים להשתחרר מבלי לקרוע אותך לגזרים.

אמנם לא פירסמתי בסוף את אלבומי השנה שלי ל-2008 שהם מ-2008, אבל אחד מהם הוא ללא ספק saturdays=youth של גיבור הפוסט הזה. עם כל הרטרו לאייטיז שחווינו בעשור האחרון, אנטוני גונזלס האיש והצרפתי שעומד מאחורי M83 לקח את זה כמה רמות מעל כל חקיני הג'וי דיוויז'ן למיניהם. הוא עשה מחווה לסוף התמימות הכיף וחוסר האחריות של הנעורים ולפופ הפוסט מודרני של אמנים כמו קייט בוש ופיטר גבריאל. אלבום שהיה יכול להיות סאונדטרק לאחד מסרטי הנעורים הכיפיים שהיו כל כך פופולריים בזמנו.

גם עם כל התגיות וזיוני השכל שלי השורה התחתונה היא שהאלבום מלא בשירי פופ יפיפיים ממדרגה ראשונה שאתם חייבים לשמוע, ו-M83 זה אמן שלדעתי מאוד מאוד כדאי לראות. אני מקווה שהסאונד בבארבי יחזיק מעמד ושאנטוני והצוות שלו לא יאכלו איזה חומוס קלוקל באותו היום וישבו אותנו בקסמם לשעה-שעתיים. כך או כך אני אהיה שם, ממשיך במשימתי לחזות במוזיקה הכי אדירה ברחבי הגלקסיה בעודי בחיים. למי שמתלבט, הנה קטע מתוך הופעה של M83 בתחנה המעולה KCRW. חיים רק פעם אחת (ככל הנראה) וכו'. מקווה לשמוע אתכם שם.

[gv data="KpUzGHDUc1s"][/gv]

Posted in מוזיקה | 2 Comments »

כך שהיאוש נעשה יותר נוח

Posted by עידו שחם ב- יוני 20, 2009

הכל התחיל מרגע של שיעמום בעבודה. הבנתי שאחת הלהקות היחידות שלא ראיתי עדיין בהופעה ואני חייב לראות לפני שחס ושלום יקרה להם או לי משהו הם המניק סטריט פריצ'רס (אגב, שמו של הבלוג שעיניכם בוהות בו עכשיו לקוח משירם Little Baby Nothing).

לא רק הבנתי שאני חייב לראות אותם בהופעה, אלא שעכשיו זה הזמן. יצא להם אלבום חדש ומשובח ביותר בשם Journal For Plague Lovers שבעצם מבוסס על ליריקה שהשאיר מאחוריו ריצ'י ג'יימס אדוורדס, חבר הלהקה הרביעי הגאון וההרסני שנעלם לו באמצע הניינטיז והוכרז כמת לפני כשנה. זו אגב חתיכת היסטוריה על רגל אחת, אני ממליץ בחום גבוה לקפוץ לויקיפדיה ולקרוא עוד על התלאות המעניינות של המניקס.

בכל מקרה, זיק המחשבה הוביל אותי לאתר של המניקס לבדוק מתי ואיפה הם מופיעים. הפלה ופלה, הסתבר שיש להם הופעה בלונדון עוד שבועיים ואפילו יש כרטיסים. מיד קפצתי לבוסים והודעתי שאני לוקח חופש. רצתי בחזרה להזמין ולהדפיס בו במקום כרטיס להופעה (סחטיין על טיקט מאסטר הקפיטליסטים על הטכנולוגיה!). יותר מאוחר באותו היום סגרתי את כרטיס הטיסה גם באינטרטנט. פאק, באיזה קלות ומהירות אפשר לארגן חופש היום. זהו. אני נוסע לפאקינג לונדון. אני הולך לראות את המניקס.

יצרתי קשר עם שחר מונוקרייב האדיר, לונדוני זה זמן מה שמכיר מקרוב את סצינת המוזיקה ורואה שם בהופעה להקות שלא קיימות עדיין. מיד הוא שלח לי מיליון אירועים. אחרי שנכנסתי בעצמי ללאסט אף אם וחיפשתי אירועים בלונדון פשוט חטפתי שוק מכמות ההופעות שיש שם והשמות הגדולים שמגיעים לעיר. הייתי יכול למשל ללכת לראות גם את ביונסה ובריטני ספירס. בארץ כל אחת מהן היתה גורמת לקרקס. ובלונדון? קרקס זה רק שם הטור של בריטני.

מילא הפאקצות האלה. אם הייתי נשאר עוד יום הייתי יכול לראות, למשל, את מופע הפתיחה של סיבוב ההופעות העולמי של פיית' נו פאקינג מור את גאוני המטאל Mastodon או את ההיפסטרים The Pains Of Being Pure At Heart . ועוד שחר אומר לי שהם כלומניקים בעוד כאן הם נראים כמו סופרסטארים. אבל הוא צודק. דה פיינז בתחרות עם עוד עשרות או אפילו מאות להקות אחרות על כיס חובב המוזיקה הלונדוני. כי יום של תרבות בלונדון זה כמו שבוע של תרבות בארץ. שבוע של תרבות בלונדון זה כמו שנה של תרבות בארץ. סורי איזראל.

horrors.jpg

חמשת הימים שביליתי בלונדון עברו חלפו להם במהירות בזק והרגישו כמו חלום רטוב. בדרך הצלחתי לתפוס גם את ההורורז בהופעה ברגע האחרון אחרי שכל הכרטיסים נמכרו (ותודה לאישה החביבה שמכרה כרטיסים מיותרים בכניסה במחיר רכישה לעומת הספספרים השיכורים והמגעילים). יש סביבם לא מעט הייפ באנגליה והשירים שלהם נמצאים שם ברוטציה כבדה ב-H&M בעוד שפה כאילו כלום. והפעם ההייפ מוצדק לדעתי. הם חזרו עם אלבום משובח בפנייה חדה לכיוון של שוגייז אפל ומכושף שגדל עלי בכל האזנה.

ובהופעה? בהופעה ההורורז טובים גם הם. הם פשוט יודעים להופיע. נגנו מדויק, בביטחון, נראו מגניב (ח"ח לסטייליסט הלהקה ולתיאורן), ונראו כאילו שזה הפעם האלף שהם מופיעים ומצד שני כאילו שהם הגיעו כרגע טריים מהשדה. אפילו הזמר שלהם שהייתי בטוח שיאכזב בהופעה ידע טוב מאוד מה הוא עושה הן בשליטה חדה בקול שלו והן ביציבה שלו על הבמה.

אפילו הרכבי החימום הפגיזו. בכלל, אחד הדברים שהעיפו אותי בלונדון (לא שחסר כאלה) זה שגם להקות החימום נותנות את כל מה שיש להן ומופיעות בצורה מקצוענית לגמרי לא משנה כמה אנשים יש, או יותר נכון אין, בקהל. במקרה של ההורורז אלה היו 1000 רובוטה מגרמניה ופאקטורי פלור הבריטיים. שני ההרכבים שידרו דחיפות, שלא משנה מה אתה עושה אתה צריך לעצור ולשמוע את מה שיש להם לנגן בין אם תאהב את זה או לא. זה אלמנט שחסר פה בארץ לדעתי להרבה להקות מופיעות, שכאילו באות בשיא הזולה שלהן לעשות לנו טובה קטנה מאשר למשוך לנו את הקרביים החוצה דרך הפה.

והמניק סרטריט פריצ'רס. אחחחח, המניק סטריט פריצ'רס. אם הגיחה ללונדון היתה חלום רטוב אז ההופעה של המניק סטריט פריצ'רס זה החלק הכי ארוטי שלו, כזה ששומרים לעצמכם ולא מספרים לאף אחד מרוב שזה פרוע. אתם מכירים את ההרגשה הזו שבהופעות הממש טובות הראש מתרוקן מכל מחשבה אפשרית, מכל הסחת דעת, עד כדי כך שאתם שוכחים אפילו את עצמכם? ככה היה לי במניקס.

bradfield.jpg

הרי הציפיות שבניתי לקראת ההופעה נכבשו כליל. המניקס נגנו מעולה, היו אנרגטיים להחריד, והשירים שהם נגנו, אפשר פשוט להנמס אל תוך שלולית זיעה על הרצפה מרוב עונג. הם פתחו במחרוזת העצבנית שפותחת את האלבום החדש והמעולה, המשיכו אל תוך כל השירים הגדולים שלהם מכל האלבומים (Motorcycle Emptiness, Design For Life, If You Tolerate This Then Your Children Will Be Next וכל שיר גדול אחר שלהם שאתם יכולים לדמיין) פלוס פייבוריטים של המעריצים, שירים מוקדמים, וגם הסולן ג'יימס דין בראדפילד סולו על גיטרה אקוסטית. זה מה שנקרא בביקורות לועזיות טור דה פורס. באמת שאי אפשר לבקש יותר מזה כי המניקס לא עושים הדרנים, אלא אם כן הם מנגנים בקובה לכבוד פידל קסטרו.

גם הם לקחו חימומים ראויים ביותר אם כי לא הכי קשורים מוזיקלית. אולי בעצם יותר קשורים לרוח הלהקה. ראשון היה Adem ולהקתו שבעצם ראיתי אותו כבר בצורה אקראית לגמרי כשהייתי בברלין לפני שנתיים. אולי איזשהו כוח גדול ממנה מנסה להגיד לי שאני צריך להקשיב למוזיקה שלו? ברור שלא, זה סתם צירוף מקרים מהנה, אבל למען העניין יש לו מוזיקה יפה וההופעה שלו היתה מאוד חביבה, עד כדי כך ששיכור נחמד צעק ללהקתו (ולא בציניות) Your music is lovely! אחריהם עלו New Young Pony Club שככל הנראה תופסים תאוצה בימים אילו. יש דימיון ביניהם לבין טרי פויזן הכחולות לבנות/נורווגיות גם חזותית, וגם מוזיקלית. מה שכן, הקלידנית, Lou Hayter, כבשה את ליבי, התאהבתי בה קשות. סורי גילי סער, אבל אני חושב שהיא יותר סקסית ממך עד שיוכח אחרת. ולראית תמונה לדוגמה מהבוק שעשיתי לה, למתחרמנים/ות עוד תמונות רבות בגוגל.

lou-hayter.jpg

הנחיתה בארץ היתה קשה ביותר. גם כי שעות ספורות אחרי החזרה הייתי צריך להתייצב במשרד, וגם כי היה לי כל כך כיף והרגשה כל כך ביתית שם בלונדון. קחו את השמש ואת העלק-חמימות הישראלית, תנו לי את השמיים האפורים ואת העלק-קרירות האנגלית. במילותיו האלמותיות של ארנולד שוורצנגר, אייל בי באק.

Posted in טיול, מוזיקה | 4 Comments »

הישרדות איי הפסטיבל

Posted by עידו שחם ב- מאי 23, 2009

שלום קוראים יקרים! תדירות הכתיבה שלי נמוכה לאחרונה. כמו שכתבתי בעבר(?) אני לא עובד בשביל הבלוג שלי כמו שהבלוג שלי עובד בשבילי. כשיש לי משהו בוער לכתוב עליו, אני כותב. אין פה פוסטים מאולצים. זה עולה בפופולריות של הבלוג שלי, וכן, יש לי לפעמים קנאת פין בבלוגי המוזיקה "הגדולים" (אני משתמש במילה הזו בצורה מאוד יחסית). מצד שני כיף להיות קטן ולהתריס "בגדולים", מה שגם זה נותן זמן לעשות דברים בחיים הראשונים, ואני תמיד מעדיף איכות מעל כמות ויש פה קוראים איכותיים ביותר 🙂  אה, ויש לי טוויטר שהוא אופציה עצלנית מהירה ואפילו כיפית, בואו לשמוע אותי מטוויט שם.

אוקיי, הקדמות מתנצלות ומלקקות בצד, יש לי משהו לכתוב עליו. נשאלתי באחת התגובות השבוע שאלה לגבי סאות'סייד וזה הזכיר לי פרויקט קטן שמאוד רציתי לעשות שנה שעברה כשחזרתי מפסטיבל החלומות ההוא. אז עונת הפסטיבלים שוב בפתח, ולמרות שהשנה דווקא מגיע לארץ יבול שווה ביותר של אמנים (M83, Notwist, וככל הנראה אפילו Faith No More) רבים מחולי המוזיקה בארצינו יסעו חו"לה לקבל זריקת אינסולין של הופעות לוריד באחד מהפסטיבלים הגדולים. ולכן אני לוקח את הצ'אנס הזה כדי לכתוב מדריך הישרדות לפסטיבלי מוזיקה!

כדי שהמדריך ישאר למען דורות עתידיים פתחתי אותו בתור עמוד אקסקלוסיבי משלו. אתם מוזמנים לקרוא, להפיץ, ולהגיב. אם יש לכם תוספות, אז בבקשה להגיב בעמוד של המדריך כדי שהטיפים האלה יהיו מרוכזים בעמוד אחד. כמובן אם יש שאלות ספצפיות לסאות'סייד או בכלל אשמח לענות. תהנו!

Posted in טיפים, מוזיקה | 2 Comments »

היהודי המיצי

Posted by עידו שחם ב- אפריל 24, 2009

ב-24 לדצמבר האחרון, ערב חג המולד, נסעתי לגיחה של כמה ימים לעיר הבירה, ירושלים. רציתי לראות מיסה של חג המולד, להפגש עם חברים שלומדים שם, ולטבול בסצינת האינדי הירושלמית. הזמנתי למסע את אסף קורן, חבר טוב שהוא הגיטריסט של סרין וידוע גם בתור ג'ואי סאנטיאגו על נרגילה (חפשו את המילה סרין בלינק).

החופשה הקצרה הזו היתה מעולה. הגענו למיסה בכנסיית הגואל כמו המונים רבים אחרים, והתרגשנו מאווירת החג והמוזיקה הכנסייתית ואפילו התפילות. ההסתובבות עם החברים בסצינת האינדי הירושלמית (שתי ציפורים במכה אחת!) גם היתה מוצלחת ביותר, אפילו שהיה ממש קר ורטוב בימים ההם. זה גרם לי להבין שכל התחרות הסמויה והדבילית הזאת בין תל אביב לירושלים מיותרת. לשתי הערים יש מה להציע, ושהתל אביביים הסנובים והירושלמיים עם רגשי הנחיתות ילכו בצד להרגע.

בשבילי זה היה איזשהו פסק זמן סמי-תירותי מחיי השגרה, אבל בשביל אסף זה היה יותר מזה. זה התחיל, לדבריו, איזשהו הלך רוח של סנטימנטליזם ונתן לו השראה להסתגר לשבועיים בדירתו ולהקליט מוזיקה בקדחתנות על המחשב. הסתקרנתי לשמוע על מה לכל הרוחות הוא עובד שם, אבל הוא סירב לתת לי לשמוע עד שכל היצירה תהיה ממוקססת ומוכנה קומפלט כולל האמנות.

סוף כל סוף בפסח השיק אסף תחת השם Juicy Jew את ה-e.p. שלו, Sentimentalism, בדירתו במסיבת השקה קטנה, אינדי במלוא מובן המילה (שהגיעה במקור מהמילה independent, דהיינו עצמאי). קיבלנו עותקים צרובים עם עטיפה מודפסת על נייר אדום בוהק וציור אישי על הדיסק בהשראת משחק הזוי שלימד אותו ילד אוטיסיט. כמובן שזכינו להשמעת בכורה של המיני אלבום וביצוע של כמה שירים לייב בחדר השינה.

משום מה לא באות לי כרגע בקלות המילים בשביל לתאר את המוזיקה של סנטימנטליזם. אני כן יכול להגיד שאני לא מכיר שום דבר שנשמע ככה באזורינו, שאולי הדבר הכי קרוב אליו זה אלבומי הסולו של ג'ון פרושייאנטה, ושזה מיני אלבום שאי אפשר לשים ברקע, חייבים לשבת ולשמוע אותו. אתם מוזמנים לעשות בדיוק את זה בחללו של היהודי המיצי ואם באות לכם מילים ביתר קלות ממני אז להשאיר תגובה. אגב, אסף ישמח לתת לכם עותק אישי של סנטימנטליזם אם תיצרו איתו קשר או תבואו לסלון מזל בתל אביב. ומי יודע, אולי גם אתם תקבלו השראה ליצור מוזיקה או לפחות לנסוע לסופש בירושלים.

Posted in חללי, מוזיקה | 1 Comment »

דבר האוזן

Posted by עידו שחם ב- אפריל 18, 2009

הלייבל Earsay חוגג 10 שנים במיני פסטיבל באוזןבר. הלכתי לשני ערבי החגיגות אתמול ושלשום (ברגעים אלו מתרחש הערב השלישי!), ונחה עלי המוזה לכתוב משהו על המאורע. גילוי נאות – אני מכיר את אחת מאנשי הלייבל, אורלי נקלר הנפלאה, אבל לא רק שאני שומע מוזיקה מאירסיי הרבה לפני שהכרתי אותה, אלא אני שונא לתת חנופה ומחמאות למי שלא מגיע לו. תשאלו את החברים שלי, הם ודאי יתלוננו שאני לא מפרגן סתם ככה!

ניתוחי אישיות בגרוש בצד, אירסיי נולד בתחילת השבר הנוראי הזה בין המיינסטרים לאינדי. מהפכת הרוקנרול של להקות תחילת הניינטיז נגמרה, רבין נרצח ואיתו הרבה תקווה ושמחת חיים, והקהל הרחב רצה מוזיקת פיגועים שקטה. רוקפור, או יותר נכון Rockfour, היו סדק גדול בשבר הזה עם Supermarket שבא בהפתעה גדולה. אחרי האלבום הפנומנלי מסחרית ואמנתית האיש שראה הכל פתאום נשברו הכלים – לא חייבים לשיר עוד בשפת הקודש ולא חייבים להיות חתומים בהד ארצי. אולי זה עלה לרוקפור בקהל, בהצלחה, בהשמעות בגלגלצ, ומה לא, אבל לפחות הם המשיכו בדרך האמנתית שלהם ובתנאים שלהם (אני מקווה). קצת מזכיר את המקרה של רדיוהד ו-קיד איי.

סופרמרקט היה אלבום אחד מיני רבים שיצאו תחת הלייבל אירסיי. לפני שבאו לייבלים כמו פאסט ופאקט (ואחר כך התרסקו), זה היה הבית הראשון למוזיקאים שרצו לשיר באנגלית ו/או לא מעוניינים בהכרח לפנות לאזרח הממוצע בעל הטעם הממוצע. המיני-פסטיבל נתן הזדמנות מעניינת לראות ולשמוע את אמני הלייבל בתמהיל מרוכז לוריד. הזדמנתי לראות את dysfunctional heroes עם ניחוחות של dEUS, שלום גד קורע הלב, Panic Ensemble הלולייניים, קצת יובל גורביץ' לרוקר המתבגר, Mad Bliss שסחפו את הקהל, geishaNo המבריקים, Midnight Peacocks הזרנגוליים, וגם קצת Pאנק-רוק של Man Alive. בלטו בהעדרם רוקפור, אבל ניחא.

היומיים הללו הזכירו לי מחדש איזה מוזיקה נפלאה נוצרה תחת מטריית אירסיי ואיזה אמנים מעולים מקבלים בעזרת הלייבל במה, גם אם היא די קטנה. פשוט תענוג לאזניים. מה שגם ההרכבים הפגינו סוג של בשלות, שהם השתדרגו מאז תחילת ימי האינדי העליזים של לפני עשר שנים. כיף במיוחד לראות את הקהל שהגיע והתרגש מהמוזיקה, לגלות בשיחות אקראיות עם אנשים שלא מעט מהם גילו את כל העסק הזה רק עכשיו, עשר שנים מאוחר מדי. אבל עדיף מאוחר מדי מאשר אף פעם לא.

איש הלייבל אלי חיון מספר בראיון לוואלה שהוא חושב שהמוזיקה היתה נוצרת בכל מקרה גם ללא אירסיי. אני לא כל כך בטוח. תחת איזה לייבל רוקפור היו יכולים לשחרר בזמנו את החומר האנגלופילי שלהם? אחרי הסגירה של פאסט מיוזיק וההתפרקות של הפלסטיק פיקוקס, לאיזה לייבל היו ממשיכים המידנייט פיקוקס להנצחת הטירוף שלהם על גבי הפס המוקלט? עצמאית? אולי. בלייבל אחר שהיה מתקיים אם אירסיי לא היו באזור? אולי. ואולי לא. אולי כל אף אחד מהתווים האלה לא היו מתנגנים בנגני האמפישלוש שלנו אם אירסיי לא היו שם, וכל האמנים האלה היו מתפיידים אל תוך השקט.

אז אני רוצה להגיד תודה לאירסיי שהייתם פה בעשר השנים האחרונות ועזרתם להוציא לאור את כל המוזיקה הנפלאה שהוצאיתם. גם בעידן של כביכול הוצאות עצמיות ואינטרטנט חשוב שיהיו לייבלים משובחים שיספקו רוח גבית ומנגנונים משומנים ליצירה והפצה של מוזיקה, על אחת כמה וכמה של מוזיקה משובחת. תמשיכו ככה, ומקווה שנזכה לעוד פסטיבל אירסיי מעולה בעוד עשר שנים!

Posted in מוזיקה | Leave a Comment »