הודעה קצרה שהטיול שלי הסתיים וחזרתי לארץ. היתה חוויה חזקה ביותר. רכבת הרים עם עליות, ירידות, ולופים. כל מיני אנשים אומרים לי שהם מרגישים עצובים בשבילי, אבל אני מרגיש גם שמח לחזור. נמאס לי להסתובב ממקום למקום ולהפרד כל הזמן מאנשים נפלאים שפגשתי בדרך, מה שגם מאוד התגעגתי לכלב, למשפחה, ולחלק מהחברים. נכון לעכשיו נראה שאני פה כדי להשאר, לפחות לזמן מה, עד שחידק הטיולים שוב יתפשט לי במערכת ויעלה לי את החום.
אז כן, הטיול מאוד העסיק אותי בטיוליות שלו ככה שלא היה לי חשק לכתוב בבלוג. אפילו ביומן האישי שלי המעטתי לכתוב ובסופו של דבר הפסקתי לגמרי. מילים ומחשבות לא נראות לי כל כך חשובות כמו שהן נראו פעם. מצד שני בכל זאת שלחתי אימיילים ארוכים לחברי עם סיפורים מהשטח כמעט מדי שבוע, זה יותר אישי לדעתי מאשר לפרסם את זה בבלוג ולהגיד לאנשים ללכת לקרוא שם. וגם הסיפורים האלה, כמו שכתבתי לחברי, בקושי מתחילים לכסות את המקומות, האנשים, הטעמים, הריחות, או במילים אחרות, את החוויות שחוויתי בכמעט חצי השנה האחרונה.
אני לא מתכנן לכתוב בבלוג הזה עוד, למרות שלכו תדעו, יש הפתעות בחיים. יותר חשוב לי כרגע לחיות אותם מאשר לדבר או לשמוע עליהם. תודה למי שהיה כאן וקרא והתעניין והגיב. קחו את שארית חמש הדקות שנועדו לקריאת הפוסט הזה, ותהנו מהשקט, מהחלל הפנוי. אתם יכולים לעזוב את המסך לאחר מכן וללכת לעשות משהו שם בחוץ.
תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש 