תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for יוני, 2008

southside festival überpost nummer drei

Posted by עידו שחם ב- יוני 29, 2008

זהו, היום האחרון של הפסטיבל הגיע. תכל'ס זה היום שהכי ציפיתי לו, היום שבו אראה את הלהקה הכי טובה בעולם עושה את מעשי הקודש לנגד עיניי. הקרקסיות של האנשים התפוגגה קצת וה-great teenage wasteland נראתה פחות תוססת. כנראה שהם מיצו את רוב הקטעים הביזאריים שלהם ושרויים בהאנג אובר, מתייבשים תחת קרני השמש היוקדות.

אבל אני, אני שם בשביל המוזיקה. אחרי שלקחתי את היום השני של הפסטיבל די באיזי, הקדמתי קום בשביל ללכת ולראות את ההופעה של להקת Krieger (=לוחמים) מדרסדן. דגמתי אותם מבעוד מועד בבית ואהבתי את מה ששמעתי. גם ההופעה היתה אחלה. היינו קהל די קטן ומצומצם בקדמת הבמה, וקריגר הנחיתו עלינו את המוזיקה הכבדה והלוחמנית שלהם עם הרבה סלייד-גיטר על דיסטורשן, מעין Rammstein עושים את הבלוז. המוזיקה היתה קצת מחזורית ולא הכי מגוונת, אולם הביצוע ההדוק, הסאונד המעולה, והבאסיסט העצבני השאירו טעם טוב מהופעה הקצרה הזו (כ-20 דקות).

הפכתי לצועני הופעת לאחר מכן, חסר בית, בנדידה מתמדת. הלכתי להופעה של Johnny Foreigner שנראתה על הנייר הוירטואלי מאוד מבטיחה, מעין טריו בריטי קופצני שמאוד מושפע מהפיקסיז. בפועל הם התגלו על הבמה כקשקוש אינדי-שמינדי קיטשי, להקת הייפ שנשמעת מגניב ומאוד תזזיתית על הבמה, אבל אתה לא מסוגל לזכור את אף אחד מהשירים שלה.

זזתי לאוהל לדגום אינדי-שמינדי אחר, Does It Offend You, Yeah?. קודם כל, איזה שם מטומטם ללהקה. מהמעט מאוד שראיתי הבנתי שגם אצלם אין לי מה לחפש, עוד להקה שתעלם אל תוך השקט למרות מאסות הרעש שהם עושים עכשיו.

מסתבר שלפעמים אין על הגדולות והותיקות. Apoptygma Berzerk הנורווגיים שנמצאים בשטח כבר מסוף האייטיז, ואגב נוהגים לבקר באופן קבוע בארץ, נתנו הופעה הרבה יותר מוצקת ומהוקצעת משני ההרכבים הנ"ל ביחד. אפילו שאני לא מת על הסגנון הזה של EBM וסצינת הגות', הם היו פי עשר יותר מוזיקליים וידעו איך לתת הופעה לפי הספר שכוללת גם הפעלה של הקהל וגם נגינה ראויה למעמדם.

עדיין במצב רוח תזזיתי שכזה, קפצתי לדגום עוד הרכב מאוד מדובר בימינו, כזה שאפילו הגיעו להשמיע ב-88fm, והם Foals. הספיקו לי כמה דקות של ריפים מקושקשים והמון התלהבות מעל מעט מאוד מוזיקה בשביל להסתלק משם. עמי דווקא אמר שהוא ממש נהנה בהופעה שלהם. זה גורם לי לחשוד שפאקטור מאוד חשוב בהופעה הוא כמה רחוק נמצאים מהבמה, כאשר ככל שנמצאים קרוב יותר מעורבים יותר ונהנים יותר. תבדקו בעצמכם ותראו.

זזתי להרכב יותר פופי שאני מחבב כמה מהשירים שלו, למרות שהם מחקים את The Jam ביג טיים, והם The Enemy. בניגוד למה שציפיתי ההופעה שלהם היתה די רועשת ואי אפשר היה לשמוע את הווקאלז בבירור או הבאס, בעיקר גיטרות ותופים סטייל ווייט סטרייפס. במילה אחת: אכזבה.

רופאים אומרים שצריך 10,000 צעדים ביום, ונראה לי שכיסיתי את זה מרוב התרוצצויות בין הבמות באותו הבוקר. עוד הפעם בבמה הירוקה, חיכיתי שה-International Noise Conspiracy השוודיים יעלו על הבמה. יש להם שיר אחד שחיבבתי בזמנו, Up For Sale, שעשה רעש בזמן העלק-מהפכת רוקנרול המחודשת של הסטורקס וחבריהם. חשבתי שהנה מגיע עוד אינדי-שמינדי מקושקש בהמשך הקו שהסתמן לאותו היום, וכמה אני שמח שטעיתי.

INC נתנו רוקנרול של פעם, סטייל הופעת וודסטוק שכזו . הם עלו לבושים בקטיפה סגולה מדליקה והזמר שלהם, דניס, עטה לא פחות ולא יותר מאשר גלימה. צחוקים בצד, היומרנות הזו התבררה כלגיטימית כשזה התגלה כחיית במה מטורפת, משהו בסגנון מיק ג'אגר פוגש את איגי פופ פוגש את ג'יימס בראון. בהתאם לאגדות במה שכאלה, השקית שלו היתה מלאה בהפתעות – מלהטוטי מיקרופון ועד ריקודים מטריפים על הבמה. הקנקן הזה לא היה רק יפה מבחוץ. הלהקה כולה פשוט ידעה לנגן ונתנה רצף מקפיץ משירי הרוקנרול שלהם בכישרון גדול. הפעם אגב אני עמדתי מקדימה ומאוד נהניתי מההופעה בעוד שעמי עמד איפשהו מאחורה ולא נהנה כמוני. כנראה פאקטור הקרבה לבמה שיחק תפקיד, זה ושאני מעדיף לראות מוזיקאים מאשר ילדים מתלהבים עם גיטרות.

הלאה. מרחוק שמעתי את צלילי ה-Wombats שדווקא נשמעו די בסדר, אבל לא היה לי כוח לגשת. חיכיתי לפייבוריטים ישנים שלי, להקת הPאנק רוק השוודית שכל פעם שאני מנסה לאיית את שמם אני טועה, Millencolin. זה היה מזמן כשאהבתי אותם, תקופת הפופ Pאנק שלי קצת אחרי עליית Green Day ו-Offspring, וכנראה שהזמן עשה את שלו. לא התחברתי למוזיקה שלהם, ולא היה שום דבר מיוחד בהופעה עצמה, הם פשוט עלו ונגנו את השירים. הלכתי הצידה ותפסתי זדים מרוב שיעמום, מתעורר מדי פעם כשמילנכולין ניגנו שיר שאהבתי פעם כמו Bullion ו-Mr. Clean.

ההתרוצצויות המשיכו. ראיתי קצת The Subways שגם רמת ההתלהבות שלהם היתה מעל ומעבר לתוכן המשמים שהם סיפקו, אפילו אם יש להם באסיסטית בלונדינית חמודה אך דקת שפתיים שיודעת כמה מילים בגרמנית עם מבטא בריטי. לא היה מקום באוהל בשביל לראות את Blackmail המקומיים שתייגתי מראש כדומים ל-Placebo, אפילו שהם נשמעו נחמד. בסוף ישבתי כש-Rise Against נגנו אי שם ברקע. אולי אם הייתי צעיר בעשר שנים בטעם המוזיקלי שלי הייתי נהנה מההופעה שלהם, אבל היום זה פשוט לא מדבר אלי.

ההתרוצצויות באו לקיצם סוף כל סוף עם ההופעה של Biffy Clyro. ראיתי את הפאוור טריו הסקוטית הזאת מלא פעמים ב-MTV2, ואפילו בקצה של קוואמי דה לה פוקס השמיעו אותם לא מעט, אבל הם נשמעו לי בסדר ותו לו. בהופעה שלהם חטפתי בעיטה. הם עלו חשופי חזה עם מכנסיים לבנות והרביצו באנשים את תורת הדיסטורשן. זיהיתי שירים מהאלבום החדש Puzzle כמו Saturday Superhouse וגם את Machines המשובח, והבנתי שסתם מנעתי מעצמי כל הזמן הזה פשוט להנות מהם. נראה שהם נתנו בהופעה את כל מה שיש להם, ונתנו את זה טוב, מהשירים היותר פופיים רועשים אה-לה נירוונה, ודרך המוזיקה היותר זוויתית (angular כמו שאומרים בשפת הגויים) נסיונית. ריספקט!

זהו. הגיע הרגע הגדול שיחלתי לו מאז שהגיתי את הרעיון ללכת לפסטיבל הזה. היה גדול לראות את רדיוהד, כמיקל ברת'רס, וכוחות הים הבריטיים. מאוד נהניתי מהקריבס, ג'ניפר רוסטוק, קונספירציית הרעש הבינלאומית, ועוד. אבל עכשיו הגיע תורם של Oceansize. חזרתי לאוהל ההופעות אחרי רענון קצר כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה, וגיליתי שהשמועות נכונות. אושנסייז עושים סאונדצ'ק לעצמם. דווקא היה מישהו או שניים שעזרו להם עם כל מיני דברים תוך כדי ההופעה, מה שגורם לי לחשוב שאולי הם פשוט רוצים לעשות סאונדצ'ק לעצמם, פרפקציוניסטים שכמוהם. מצד שני, האופציה שפשוט אין להם כסף נשמעת מספיק נכונה. כך או כך, התחלתי להריע ביחד עם שאר מעריצי הלהקה השרופים שעמדו באזור  והסתכלנו בהערצה איך הגיבורים מכוונים את כלי הנגינה שלהם.

אושנסייז ירדו מהבמה, אנחנו הרענו מלא, וחזרו אחרי כמה דקות כדי לפתוח את ההופעה! ללא שום דיבורים מיותרים הם לחצו על פדלי הדיסטורשן ונגנו את Unfamiliar ואני מצאתי את עצמי זורק את הידיים לאוויר ב-7/8 ועוד מקצבים אסימטריים. שוב הסאונדמנים המפגרים פישלו ולא שמעו הרבה מהווקאלז, מה שגם הזמר מייק וונארט הודיע אחר כך שהוא קצת חולה. אבל זה לא משנה, כי אני פשוט שרתי את כל השירים בחזרה ישר אליו, ואיכשהו נראה לי שהוא קצת הופתע איך לכל הרוחות הגרמני הזה יודע את כל המילים האלה.

אושנסייז המשיכו עם טור-דה-פורס של הקטעים הכי בומבסטיים שלהם. Sleeping Dogs And Dead Lions, Catalyst, Savant, Trail Of  Life Fire, Music For A Nurse, Women Who Love Men Who Love Drugs, Amputee, ולקינוח, הו הקינוח, את אחד מהשירים האהובים עלי בעשור הזה ובכלל: Ornament/The Last Wrongs.

הביקורת הכי גדולה שיש לי לתותחים האלה, זה שלא היה הרבה אקסטרה בהופעה, כלומר הם די נצמדו לגרסאות המקור של השירים בלי שידרוג חי, למעט רעשי גיטרות מגניבים שמייק השאיר בלופ בין לבין קטעים. אולם כשמדובר במוזיקה כזאת מורכבת שדורשת תיאום מוחלט בין כל חברי הלהקה, וכל מי שהיה אי פעם בלהקה יודע כמה קשה לגרום לכולם לעבוד ביחד בסינכרון מלא, הביצועים החיים שלהם ראויים להמון הערכה.שלישיית הגיטרות נשמעה פשוט כבירה (נגמרו לי המילים הנרדפות לתאר גדולה), כל אחד בחלקו, וגמבלר הגיטריסט השלישי הפליא לנגן על הקלידים. התופים של אושנסייז כמובן אדירים, אם כי ציפיתי שהמתופף שלהם ינגן בצורה יותר חלקה ופחות מאומצת. הבאסיסט איכשהו הוא תמיד החוליה הכי חלשה באושנסייז, אם כי את הג'וב שלו הוא עשה.

אפילו שיש לי את כל הביקורת הזו עכשיו, היא פשוט לא משנה את העובדה שנהנתי בהופעה לגמרי, שאושנסייז הצליחו להביא אותי לרגעים האלה של high מוזיקלי טבעי עם צמרמורות בגוף, ושבמהלך כל ההופעה לא הפסקתי להיות מחובר למוזיקה ולנוע. לא הייתי היחידי שהרגיש ככה ככל הנראה. כשההופעה נגמרה, הקהל לא הפסיק לשאוג ולמחוא כפיים. אושנסייז חזרו, אבל לא להדרן, אלא כדי לפרק את הכלים שלהם ולזוז הביתה. רק שזה לא שינה לאף אחד, המשכנו למחוא כפיים ולשרוק כל כך הרבה שמייק וונארט סימן לנו תודה ולעזוב את המקום. לא היה אכפת לנו, המשכנו עם התרועות בתקווה שאולי בכל זאת יהיה איזה הדרן קטן. חברי הלהקה האחרים באו וסימנו לנו תודה, והמשיכו לפרק את הציוד לקול מחיאות הכפיים שלנו. לא הפסקנו ולא התפנינו עד שדפקו את המסמר האחרון בארון הקבורה – פירוק התופים. הבמה היתה קטנה מדי בשביל הלהקה הגדולה הזו. מי יתן והם יזכו להיות הדליינרים ולהופיע כמו שצריך על הבמה הראשית בשואו הכי מאסיבי של היקום.

לראות את ה-Foo Fighters לא היה מי יודע מה בראש שלי. פעם אהבתי אותם, היום כבר פחות, אך בכל זאת התמקמתי בחלק הקידמי של הבמה. אין כבר הרבה כוח לכתוב אחרי שלישיית הפוסטים הזאת, אז אומר שהפו פייטרז, בראשות הגרוהלמייסטר כמובן, נתנו את הופעת הרוק הכי גדולה בפסטיבל. אם פעם הם היו הרכב פוסט גראנג' קטן שכזה, פרויקט המקלט של דייב, היום הם ממתגים את עצמם כלהקת הרוק הטובה ביותר בעולם. אולי יש דברים בגו. אני לא יודע מי המורה שלו לגיטרה, אבל דייב גרוהל שיפר בטירוף את הנגינה שלו. הוא יצא לקטע בלוז אדיר ועשה תחרות סולואים עם הגיטריסט שלו שהתברר גם ככישרון לא מבוטל בכלל. אז כן, דייב הקיף את עצמו בנגנים מעולים (מאוד רציתי להציג פה תמונה, אבל תקלה טכנית ביזארית ביותר מונעת זאת ממני), כולל כמובן טיילור הוקינס שזכה לאיזה שבע דקות של סולו תופים. היו גם נגני גיבוי כמו פאט סמיר שהיה שם בתחילת הדרך של הלהקה, וגם קלידן, פרקאשניסט, וכנרת חמודה.

לא נראה לי שהם ניגנו כל כך הרבה שירים. היו שם One By One, Times Like These, This Is A Call, Breakout, Monkey Wrench, Learn to Fly, The Pretender, The Best Of You וגרסה מיוחדת שקטה של Everlong. מה שכן, היתה שם הרבה מוזיקה. בניגוד לאושנסייז, פו פייטרז שידרגו את כל השירים שלהם לגרסאות החיות עם המון תוספות ויציאות מוזיקליות, כנראה כדי להראות שהם למדו לעשות מוזיקה מעבר לכמה פאוור-קורדס שהיו להם לפני עשר שנים. אז ריספקט גם לגרוהל וחבריו שהפתיעו אותי לגמרי לטובה.

גרוהל אמר בסוף ההופעה שזו ההופעה האחרונה שלהם לסיבוב הנוכחי ושלמחרת הוא נוסע הביתה. כך למחרת גם אני נסעתי הביתה. עם כל כך הרבה מוזיקה בפסטיבל ומגוון כל כך גדול של הרכבים, היו לי כל מיני רגעים בפסטיבל. זה קצת מבאס להיות מבוגר בין ילדים, ושללהקות יש זמן מוקצב לנגן מה שקצת מדלל, אם כי מזקק, את החומר ומונע מהם לעשות הדרנים מפתיעים. אבל לראות בשלושה ימים ברצף כל כך הרבה דברים, ובטח את ההרכבים שאני הכי אוהב עכשיו מאשר להסתפק בהופעות סיתמיות של has beens כמו סייפרס היל או בלונדי, זה פאקינג עצום. רות סוף.

נ.ב. היה גם קצת Maximo Park בין אושנסייז ללוחמי הפו, תבינו אם לא אפרט עוד הרבה מעבר לזה.


מודעות פרסומת

Posted in southside 2008, מוזיקה | 3 Comments »

southside festival überpost nummer zwei

Posted by עידו שחם ב- יוני 28, 2008

היום השני של הפסטיבל, יום שבת שעבר, התחיל בעצלתיים. חזרנו עייפים ומותשים קצת מהלילה הקודם, מה שגם ההופעות ביום שבת התחילו בכלל ב-12 בצהריים, שזה כמו 6 בבוקר בשביל באי הפסטיבל. ובכל זאת אנשים בחוץ, שומעים מוזיקה, אוכלים נקניקיות, משחקים כדורגל, קופצים באנג'י, ועושים פונדו גבינה באמצע ה-great teenage wasteland.

הגעתי להופעות באיחור קל, אבל בול בזמן בשביל לתפוס את להקת Jennifer Rostock על הבמה. כן, זה השם של הלהקה, למרות שלזמרת קוראים ג'ניפר אבל עם שם משפחה אחר. לפני שהם עולים לבמה יש איזה שיר שלאגר (ז'אנר גרמני של מוזיקה סופר שמאלצית מנייריסטית להיטית, מן מוזיקה מזרחית אשכנזית שכזו) גרמני של פעם. הלהקה עולה לבמה ומתחילה לנגן. ג'ניפר פורצת בפול אנרגיות עם ריקודים בכובע הקאוגירל שלה ומכנסוני ג'ינס קצרצרים. המוזיקה היא משהו כמו דנה ברגר פוגשת את שרון קנטור והגירלז, אולי יותר כמו נו דאובט רק בגרסת פופ/רוק גרמנית ושחרחורת עם מלא פירסינג וקצת יותר חזה. הערות סקסיסטיות בצד, ג'ניפר רוסטוק נתנו הופעה ממש כיפית ואפילו שלא הכרתי בכלל את החומר רקדתי וקפצצתי עם הגרמנידה שסביבי. אה, והצורה שהיא אמרה dankeschön וביקשה מהקהל להגיב ב-bitteschön היתה ממש מתוקה ותקועה לי ולעמי בראש עד עצם היום הזה.

הלכתי לנוח קצת על האדמה לצלילי Turbostaat. הם עשו Pאנק -רוק גרמני קשוח וביקורתי אבל די משעמם בשבילי. היה לי מצב רוח להימורים ונכנסתי לאוהל ההופעות לראות את Bell X1 מבלי לדעת מי הם בכלל ומה הם עושים. למזלי קיבלתי קלפים טובים ליד. זו להקה קטנה וצנועה שנסעה כל הדרך מדאבלין בשביל להופיע בפסטיבל. הזמר שלהם נראה ומתנהג כמו מין שילוב לא ברור בין איאן קרטיס לכריס מרטין – רגיש, שברירי שעלול לקרוס בכל רגע נתון, עם ריקוד מוזר ומכאני שכזה. ההופעה היתה טעונה ברגש דרך הרוק המלנכולי עם הנגיעות האלקטרוניות של הלהקה ועשתה חם על הלב כמו ויסקי אירי חם ביום גשום.

מחוץ לאוהל בבמה הירוקה כיסחו את הגיטרות Enter Shikari. תפסתי מהם להקת MTV2 עלק-אימו פוזיונרית הדבר החם וכו', אבל הם הצליחו להפתיע אותי. למרות שהם ילדים, אולי בעצם בגלל שהם ילדים, הם נתנו שואו אנרגטי ומדויק תוך כדי תקשורת מעולה עם הקהל בין לבין קטעים (למשל בקשה לראות circle pit ענקי). הם נתנו ברוק (יש למישהו תרגום יותר טוב ל-they rocked?) עם שילוב מעניין של אלקטרוניקה עם דיסטורשן וצווחות שנתן למוזיקה שלהם גוון עתידני סייברPאנקיסטי משהו.

אחרי שינה נחמדה באוהל הפרטי לטעינת המצברים, באתי לראות את Tocotronic שגם לגביהם לא היה לי שום מושג. הם התבררו כהרכב אינדי רוק גרמני משובח עם סולן/גיטריסט שנראה כמו הכלאה גנטית בין ברט אנדרסון לבראיין פרי וכריזמה בהתאם. המוזיקה שלהם חדרה לי מתחת לעור במיוחד בגלל המילים היפות בגרמנית והשירה החלקה שמביאה גם מסרים חברתיים לאזניים וללב. בכלל, טוב לי לראות ולשמוע מישהו שאכפת לו ולא מפחד ללכת עם זה עד הסוף. אתמול אגב הם זכו להכנס לאייפוד שלי וכמה מהשירים נתקעו לי חזק בראש, אז דוברי או לומדי גרמנית למיניהם, מומלץ לבדוק את הסחורה.

באוהל ה-Notwist היו אמורים לעלות. אני לא יודע מה קורה שם באוהל, אבל לקח להם המון זמן לעשות סאונדצ'ק עד כדי יאוש. כשהם סוף כל סוף עלו לבמה, זה לא היה כזה שוס בשבילי. כנראה יש להם מוזיקה טובה, אבל תחילת ההופעה לא זרמה טוב מה שנתן לי תירוץ מספיק טוב ללכת לראות את Monster Magnet. הסטונר רוקרים/מטאליסטים האלה נתנו לי אימון ראוי בהדבנגינג והרמת קרני שטן לאוויר. זאת היתה הופעת מטאל לפי הספר – רועשת, עצבנית, עם סולואי גיטרה גדולים מהחיים, וסולן עוד יותר גדול מהחיים. אבל אסור לשפוט ספר לפי העטיפה שלו, גם אם היא בגודל XXXL. הוא נתן ווקאלז מצוינים וסיפר סיפורים על השירים, למשל בלוז על איך הוא שכב עם מישהי שהוא שונא אבל הסקס היה ממש טוב וכל העסק היה מוזר. מבינים על מה הוא מדבר?

במהלך הפסטיבל היו כל מיני התלבטויות את מי ללכת לראות כשהיו כמה הופעות במקביל, אבל היופי זה איך ההתלבטויות האלה פשוט פותרות את עצמן. כך הגעתי לראות את Deichkind, הרכב גרמני מאוד מדובר בגלל השימוש שלהם בכל מיני אביזרים וגימיקים בהופעה. סיפור לי למשל שבאחת ההופעות שלהם הם חילקו לקהל 1000 בירות, אמרו לכולם לנער אותם חזק חזק, ואז לפתוח בשפריץ אחד עצום. אז כן, ראיתי אותם עולים לבמה עם סט שנראה כאילו לקוח מאיזה הופעה של להקת Journey מהאייטיז, והיו להם בגדים מאולתרים משקיות זבל שחורות וצבעי ניאון זוהרים שאייתו את האותיות YEAH על גבם, הם לבשו פיאות מצחיקות, ועוד גימיקים ושטויות שהקפיצו את הקהל מעלה ומטה, אבל לי זה פשוט לא עשה את זה.

אז החלטתי לעזוב את הגימיק וללכת לראות כאלה בלי גימיקים, את NOFX, פעם שניה בעצם מאז שהייתי בהופעה המגה-כיפית שלהם בארץ. אז NOFX יודעים לתת בראש עם המוזיקה שלהם, אבל הכי כדאי ללכת לראות אותם בשביל הבדיחות. מה המדינה הגרועה ביותר בעולם? שואל מייק השמן, סולן הלהקה. מישהו אומר שוודיה ומייק אומר שזו תשובה לא רעה, אבל שגויה. המדינה הגרועה ביותר בעולם היא צרפת גבירותי ורבותי, אומר מייק, ופוצח דקה לאחר מכן בקאבר שלהם לשיר Champs Elysee. היו גם הרבה קטילות על מקסיקנים ודוכן האוכל המקסיקני אי שם מול הבמה, ירידות על להקת ה-Beatsteaks הגרמניים, ועוד יותר ירידות על להקת The Weakerthans שהיו אמורים להופיע אוטוטו (They're weaker than us!). אז היה פאן, וסט ליסט מהמיטב הישן והחדש של נופקס, אבל אין על ההופעה שהם נתנו בארץ כמעט לפני שנה, ובתקווה יחזרו לתת שוב.

המונים התקבצו להופעה של ה-Beatsteaks הברלינאים אחרי נופקס, מסתבר שהם אחו שילינג פופולריים. אבל בשבילי זה היה סתם הופעה רועשת ולא מעניינת, אז הלכתי לנוח ליד הבמה הכחולה מבלי לצפות לכלום. קניתי רום עם קולה בחמש יורו, שזה לא כזה נורא, ושמעתי את צלילי  Jan Delay & Disko No 1 ממשכבי בצד. מדובר בהרכב גדול כולל זמרי רקע ונשפנים שעושים מוזיקה שחורה אה-לה דיסקו, Fאנק, ורית'ם ובלוז. היו להם דווקא נגנים מעולים ונשפכו ימבה גרובים וגוד טיים מהבמה. היה גם ניסיון מעניין לתקשר עם להקת הביטסטיקס על ידי גיוס הקהל לצעוק Hallo Beatsteaks! לא יודע אם זה הצליח לעבור מעל גלי הכאסח של הביטסטיקס, אבל בהחלט ניסיון ראוי להערכה ליצור אחווה בין-הופעתית בפסטיבל הזה.

בשלב הזה הייתי מבואס משהו שהיום השני של הפסטיבל לא היה כזה מוצלח. גם הרגשתי כל כך לא שייך פתאום, זר בין כל כך הרבה גרמנים, בן כמעט 28 בין ילדים בין 18 ו-19, חובב מוזיקה עצבני שמוקף באנשים שלא אכפת להם כל כך איזה מוזיקה תהיה שם, העיקר הבירה. בכל זאת התמקמתי בחלק הקידמי של הבמה לקראת ההופעה של ה-Chemical Brothers וחיכיתי. בינתיים פגשתי כמה זרים חביבים והתפתחה לה שיחה על כל העניין הזה. אבל אז, אז האחים הכימיקליים עלו לבמה והטיסו אותי לאלפא סנטורי.

אני לא יודע איך בדיוק עבד העניין. האם כל המוזיקה היתה כבר מוכנה והם לחצו רק על כפתור הפליי ושיחקו אותה כאילו הם משחקים עם מכשירים מדליקים, או שהם יצרו וסימפלו ומיקססו תוך כדי, או משהו באמצע כמו שהכל מסודר אבל הם עשו עיוותי סאונד ואפקטים ושינו חלק מהתיכנותים. זה לא משנה למען העניין. האחים הכימיקליים האלה הרימו לאוויר מסיבה אימתנית עם חומר מעולה מהישן (Block Rockin' Beats) עד החדש (Do It Again) שמוקסס לכדי מקשה מוזיקלית אחת, המון בעזרת המולטימדיה המטורפת שהם סידרו על הבמה.

נראה לי שזו אותה הטכנולוגיה או משהו דומה למה שהיה לניין אינץ' ניילז בארץ, המסך הרישתי הזה שאיכשהו אפשר להקרין עליו דברים ולשלב אותם באופן מלא בהופעה. אצל הכימיקליים הוקרנה על הדבר הזה מגניבות מזוקקת. החל מדמות ליצן מרושע שרטן את סימפולי הווקאלז עם השיניים הרקובות שלו, כל מיני בעלי חיים כמו סוסים ענקיים שקישטו את המסך, מתקפת של רובוטי צעצוע שבאים לחסל אותנו, כדורי צבע שקפצצו על צידי המסך עד שהם התפוצצו לרסיסי צבעים מרהיבים, ועוד ועוד ועוד טריפים. המיצג האורקולי הזה היה מהפנט לגמרי, והקהל היה באטרף של ריקודים מה שכמובן נתן אווירה של מסיבה סוף הדרך, כמו שהיו אומרים בתקופת המועדונים בניינטיז, רק שהפעם אני באמת מתכוון לזה.

תם ונשלם היום השני של הפסטיבל. היה בינוני יותר, אבל לפחות הוא נגמר בוואחד בום. נשאר לפסטיבל עוד יום אחד ואני חיכיתי לו בכיליון עיניים.

Posted in southside 2008, מוזיקה | Leave a Comment »

southside festival überpost nummer eins

Posted by עידו שחם ב- יוני 27, 2008

תל אביב-פראג על מטוס סילון עם חברת התעופה הצ'כית (מפה עם כל ציוני הדרך פה), פראג-שטוטגרט במטוס עם פרופלורים, שטוטגרט-טוטלינגן על הרכבת עם עוד מלא באי פסטיבל כולל כמה נחמדים שסיפרו לנו על דיל ממש זול כדי להגיע לשם, טוטלינגן-נויהאוזן אוב אק על טרמפ עם נהגת שלחוצה לשמוע את משחק גרמניה-פורטגל אפילו שהיא בקושי מבינה את הצרפתית שבוקעת מהרדיו ורגל שלא עוזבת את הגז בעקיפה של עשרות קילומטרים מסביב לפקקים, נויהאוזן אוב אק-שומקום עם אותה הנהגת המשוגעת, ואנחנו (אני ועמי שלו) נמצאים בתור להחליף את הכרטיסים הממוחשבים שלנו בכרטיסי סאות'סייד (רישמי | יאטובה בעיקר חובבני | דאסדינג (=הדבר) שתיעדו רישמית את האירוע בתמונות, וידאו, ועוד) אמיתיים בליל יום חמישי על גבול יום שישי. גרמניה ניצחה 3:2, והשמחה היתה רבה. הלכנו לאנשהו והקמנו את האוהל.

שש בבוקר ביום שישי והאוהל חם בטירוף מאור השמש ומלא ברעש הדיבורים והמוזיקה של השכנים שלנו. אני מנסה לישון עוד כמה שעות ומגיע בעיקר לנים לא נימי נים. בסוף קמנו, התארגנו, ויצאנו להסתובב. אוהלים עד האופק (שימו לב! שמתי מלא לינקים לתמונות כי פשוט אין מקום בפוסט לכולן. מי שרוצה לראות ברצף, שיכנס לפה), ילדים וילדות גרמנים וגרמניות, ובירה בכל כיוון. מסתבר שסאות'סייד ממוקם על חורבות שדה תעופה ישן ושהשאירו מאחור את מגדל הפיקוח ואת מסלול הנחיתה. מסלול הנחיתה מוביל להמראה שזה השטח של הבמות שסגור עד 3 ורבע. בינתיים יש דוכני אוכל ואת מה שאני קורא לו the great teenage wasteland.

כל אחד והקטע שלו. אנשים חובטים בפחיות בירה עם מקל גולף אל תוך הפח. אחרים לבושים כמו המצילים מבייוואץ' כולל המצוף האדום. אחרים שולפים קרטונים עם ציונים לבחורות שעוברות ליד. וכמובן משחק הספורט הרישמי של סאות'סייד – זורקים כדור כדי להפיל את הבקבוק שבאמצע, וכשזה נופל שותים כמה שיותר בירה שאפשר בעוד שמישהו מהנבחרת השניה רץ להרים אותו כמה שיותר מהר. הנבחרת שגומרת את פחיות הבירה שלה קודם מנצחת.

פה ושם אנחנו מדברים עם אנשים. למרות הגרמנית שלי, אני מסביר שאנחנו לא משם. אז מאיפה אתם? מישראל. אתם סתם מטיילים? לא, באנו במיוחד בשביל הפסטיבל. מה? אתם משוגעים!? כן! אנחנו מכורים למוזיקה. מסתבר שלמרות ההרכבים הבינלאומיים זה פסטיבל מאוד פרובינציאלי, ובאמת כל הזמן שהייתי שם לא פגשתי כמעט זרים, כלומר לא גרמניים, ואפילו קשה לפגוש שם צפון גרמניים כי במקביל התרחש פסטיבל הוריקיין בדיוק עם אותן הלהקות רק בסדר אחר. ובשביל המקומיים בני הזונות האלה פסטיבל שכזה זה לא כמו שחשבנו לפאנטיים של מוזיקה, אלא סתם בילוי פרוע לסופש, כמו שפסטיבל ערד היה בזמנו להרבה אנשים. הרי כל הלהקות עוברות בגרמניה כל השנה. מה הביג דיל בלראות את רדיוהד, האחים הכימיקליים, והפו פייטרז באותו סופש? באים בשביל הבירות והבחורות.

סוף כל סוף מגיעה השעה 4 והלהקה הראשונה עולה לבמה. רשמתי לעצמי בבית שמדובר באינדי קברטי + כוסית. Wrongkong (רוב הזמן אספק רק לינק אחד לחיפוש בגוגל בניגוד להרגלי ובגלל עומס החומר שאני כותב, אתם ילדים גדולים ויודעים להקליק לבד על תוצאות מויקי, יאטובה, וחללי) עולים לבמה ומסתבר שבאמת יש כוסית, אבל קצת יותר סוגי אינדי מרק קברטי. היא מפזזת לה על הבמה כשהבלונד שלה מתנופף בצורה מושלמת ברוח, אבל המוזיקה סבירה מינוס. הגיטריסט נראה בכלל כאילו מישהו מאיים עליו עם אקדח לנגן שם.

אני משתעמם ומדלג לי לבמה הכחולה איפה שעולים לבמה Die Mannequin מטורונטו. טריו רוק כבד שמובילה אותו וואחד כוסית רוק. או שהסאונד מחורבן או שהחומר שלהם ממש מחורבן, אבל הרגעים הכי מעניינים בהופעה היו דווקא בין השירים כשהם עשו פוזות מעל רעש גיטרות לבן. אה, זה, וכשהסולנית עמדה עם הגב לקהל וראו לה קצת את עכוזיה החטובים. גיבורי גיטרה III.

בדיוק כשחשבתי כשהכל אבוד וסתם הוצאתי הון בשביל לבוא לפינה הנידחת הזאת בדרום גרמניה, חזרתי לבמה הירוקה לראות את Elbow. יש הופעות שהולכים אליהן כי חושבים שהלהקה בסדר או נחמדה, ואז פתאום מגלים שהם מעולים. וככה בדיוק היה לי איתם. החבר'ה החביבים האלה ממנצ'סטר נתנו סט מעולה ומדויק כולל נגני ליווי שכלל בעיקר שירים מהאלבום החדש והמשובח The Seldom Seen Kid. הסולן גיא גארבי היה כל כך נינוח על הבמה ושידר חום ואהבה לקהל. השמש והרוח ליטפו אותנו בתורות לאורך כל ההופעה, וזה היה פשוט מושלם כשהוא שר את השורה It's looking like a beautiful day מתוך שיר העל On A Day Like This.

ההופעה נגמרה, הגיעה השעה שש, ואני הייתי בשיא ההתרגשות כשאצתי ורצתי לאוהל ההופעות (הבמה השלישית הקטנה יותר להרכבים עלק אנונימיים) לראות את אחת מהלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות, British Sea Power! נדחסנו בשורות הראשונות ונדהמתי לראות שהבריטים כבר על הבמה! אני ועוד כמה מעריצים הרענו, אבל מסתבר שזה רק הסאונד צ'ק ושהם כנראה עניים מדי מכדי לשלם למישהו אחר לעשות את זה (תעשו טובה ותעזרו להם). היה שם צרות, והסאונד צ'ק לקח מלא זמן. בסוף החבריה ירדו מהבמה, וחזרו שוב לקול התרועות להתחיל את ההופעה עם השיר Atom.

אבוי, הסאונדצ'ק פרקקט ובקושי שמעו את הווקאלז. אבל לא היה אכפת לי. גם כי שמעו מעולה את הגיטרות והתופים, אבל בעיקר כי כוחות הים הבריטים נתנו הופעה אנרגטית ורוקיסטית למהדרין שכללה רק וכמעט את כל השירים מהאלבום החדש. התחברתי לקבוצת מעריצים מאיזשהי מדינה מזרח אירופית, קפצנו בחיבוק אחים שכזה, ורקדתי איתם פוגו כאילו שאני שוב בן 16. כמה גאונים כמה שורות קדימה נפנו ענפים עם עלים בכל הפסקה של מחיאות כפיים (כמו שציינתי, פעם כוחות הים הבריטים היו ידועים בקישוט כל הבמה בעלווה). בסוף ההופעה הגיטריסט ששמו נובל התחרפן קצת, טיפס די גבוה על אחד מעמודי האוהל, ירד בחזרה למטה בשביל סטייג'דייבינג וקראודסרפינג במיטב המסורת, ועזב אחרון את הבמה כשהענפים של ההם מהכמה שורות קדימה בידיו. יצאתי מהאוהל, הרמתי את הידיים באוויר, וצעקתי יה! נדהם שראיתי ושמעתי את הלהקה המעולה הזו. פתאום עמי מגיע אלי בריצה ואמר הנה בריטיש סי פאוור הולכים שם! רצתי אחריו ואחרי דקה ראיתי אותם הולכים שם בין הקהל עם הציוד, מחפשים את היציאה. הם נראו נמהרים והחלטתי לוותר על זה ולא להציק להם, לתת להם את הספייס לעשות את מה שהם עושים כל כך פאקינג טוב.

חזרתי לאוהל למנה נוספת וחטפתי בראש מה-Cribs. כמה פוגואים והגעתי מיד לשורות הראשונות איפה שספגתי את מטח הזיעה וההורמונים ששלישיית האחים הזו העיפה עלינו. לא תיארתי לעצמי שהם יעשו הופעה כזאת עצבנית והדוקה. בטח שלא חלמתי שהם יעשו קאבר לאחד מהשירים האהובים עלי בשנים האחרונות משנים קדומות יותר Bastards Of Young של ה-Replacements שאיכשהו לא קיבלו מספיק כבוד ותהילה על הרוקנרול האלמותי שהם ניגנו. בכל מקרה, צעקתי, קפצתי, והזעתי בטירוף יחד עם הקהל הפסיכי שהיה שם, כל כך שמח שהתחלתי לאהוב את הקריבס מאז האלבום שהם הוציאו אשתקד.

יצאתי החוצה מותש ותפסתי את סוף ההופעה של Razorlight. מהמעט ששמעתי היה נחמד ביותר, ושיש איזשהי כריזמה של רוקסטאר לזמר הזה שלהם, ג'וני בורל, למרות שכולם חושבים שהוא אידיוט. אידיוט, אבל לפניך על הבמה בטח אחרי כמה שורות של קוק משובח מדרום אמריקה וגרופיות דוגמניות צמרת שהוא עשה במקביל בשירותים.

הזמן טס, ובתשע ורבע הוגשה המנה העיקרית על הבמה הירוקה. איחרתי קצת כי רצתי לאוהל שלנו שהיה במרחק של איזה קילומטר וחצי בשביל לקחת כמה בגדים חמים, ונכנסתי באמצע השיר האהוב עלי  Svefn-g-englar של האיסלנדיים והיחידים Sigur Ros. למען האמת, אפילו שאני אוהב, ומעריך, ומעריץ את סיגור רוס, ושהם ניגנו על הרבה כלים, לבשו תלבושות של צבא פסיכדלי, הביאו אותה בקשת על הגיטרה, צירפו נגני ליווי, והביאו איתם כדורים לבנים גדולים, איכשהו ההופעה לא הצליחה לחדור לי למתחת לעור. לא יודע למה. אולי כל העניין היה מהוקצע מדי, בלי מספיק חספוס, אולי עם רגש מזויף ולא קשקע אמיתי. אולי סתם לא הייתי במצב רוח המתאים, למרות שהשקיעה האפוקליפטית שנפרסה אל מול הבמה היתה אמורה לעזור. אז היה יפה, אבל לא עצום.

אני אף פעם לא הייתי איש של מנות עיקריות. בשבילי הקינוח הוא המנה העיקרית. והקינוח שהוגש באותו יום שישי, הו, כמה שהוא היה טוב. מהקינוחים האלה שנמסים לך בפה, מרוקנים את הראש ממחשבות, ומחברות אותך לרגע הנוכחי שמלא בטעם אלוהי אתאיסטי. גבירותי ורבותי, אני מדבר על לא פחות ולא יותר מאשר Radiohead. באתי עם ציפיות ענקיות והרמתי את עצמי לאכזבה, אבל זה פשוט היה בלתי אפשרי איתם. נעמדתי בחלק הקדמי של הבמה אחרי תור מאוד ארוך שאנשי הסקיוריטי איימו לפזר לרסיסים. הלב שלי החסיר פעימה כשחמשת המופלאים עלו לבמה והתחילו לנגן את 15 Steps מתוך האלבום האחרון In Rainbows. איזה סימפולים, איזה גיטרות, איזה תופים, איזה באס, איזה קולות. אין על רדיוהד בכל מה שקשור לאיכות וביצוע חי של המוזיקה שלהם שפשוט מרים אותה אל מחוץ לסטרטוספרה.

הסט ליסט כלל בעיקר מוזיקה מהאלבום החדש שעבדה מעולה על הבמה. אני מדבר על שירים כמו Nude, Appregi/Weird Fishes, The Reckoner, Faust Arp, Video Tape ובטח עוד כמה שאני לא זוכר. הם תיבלו את זה בחומרים קודמים ברמה העליונה ביותר כמו The National Anthem, Lucky, Just, There There, 2+2=5, Optimistic ומה שהיה בשבילי הפתעה מוחלטת וכל כך טעימה, Paranoid Android. טוב, בעצם כל סט ליסט שהם היו בוחרים לנגן לא היה יוצא פחות מגאוני, עם רדיוהד אי אפשר ליפול. היה מעניין לראות עד כמה הם נינוחים על הבמה החבר'ה הטובים האלה (שאגב הם אלה שמופיעים בתמונה של הפוסט הקודם), במיוחד אחרי שצפיתי השנה בסרט הדוקמנטרי המהנה ומחריד בעת ובעונה אחת Meeting People Is Easy. מומלץ במיוחד אגב לחובבי Lost In Translation, התחושות והנושאים שם די דומים.

הדובדבן על הקצפת שכיסתה את מוס השוקולד הטעים הזה היתה הבמה המדהימה שרדיוהד אירגנו. אורות הפלורצנט הארוכים האלה שירדו מהתקרה, או מה שזה לא יהיה, וצבעו את ההופעה בצבעים שונים מצבעי הקשת עם כל שיר הוסיפו המון להרגשה של כל האירוע הזה. ומעבר לזה, על מסכי הצד הוקרנו מה שנראה כמו צילומים ממצלמות אבטחה בלתי נראות שצילמו את כל אחד מחברי רדיוהד בשלו. לפעמים לא יכלתי להסיר את המבט משם כי זה היה פשוט יצירת אמנות בהתהוות והציג את חמשת המופלאים האלה כמו שמעולם לא ראיתי אותם קודם לכן. הביאה לי את הפראנויה במיוחד מצלמת פיש-איי שחור-לבן על הפסנתר של תום יורק שנדלקה כשהוא בא לנגן את You And Who's Army בעוד שהוא נושא פרצוף תמהוני במיוחד וג'וני גרינווד פורט מאחוריו על הגיטרה כשהשיער מכסה את כל הפנים שלו. אלים, הם פשוט אלים ואני סוגד להם.

גבוה כמו לווין ועם ידיים כואבות מרוב מחיאות כפיים שנתתי כל היום עם כל הכוח לכל המוזיקאים הנפלאים האלה שמתי פעמי לכיוון ה-Kooks.  הם ילדים שנראים כמו רוקסטארס, ויש להם כמה שירים נחמדים שהתחבבו עלי. אממה, מהמעט שראיתי בהופעה היה משעמם וממש צולע. או זה או שלהיות פולו-אפ לרדיוהד (שלא לדבר על Black Rebel Motorcycle Club המסכנים שנאלצו להופיע במקביל להופעה של רדיוהד!) פשוט לא יכול לעבוד. המשכתי את פעמי לכיוון האוהל איפה שהתמוטטתי לתוך השק"ש, תוהה מה יביא לי היום הבא. תצטרפו אלי מחר ותגלו.

Posted in southside 2008, מוזיקה | 1 Comment »

dankeschön southside!

Posted by עידו שחם ב- יוני 24, 2008

חזרתי מסאות' פאקינג סייד 2008! היה סוף שבוע פרוע לגמרי מלא בהופעות, הופעות, ועוד הופעות, בלונדיניות עם עינים כחולות וכרס בירה קטנה, אוהלים מאופק לאופק, גרמנית במבטא דרומי בלתי מובן, ושמש(!). הדברים שראיתי ושמעתי שם עדיין נמצאים בתהליכי עיכול.

כדי לשתף אתכם בחוויה הפסיכדלית הזו ולהשאיר משהו בשביל עצמי העתידי שיזכור וילך לחרוך עוד פסטיבלים, אני הולך לפרסם בסופש הנוצרי הקרוב (שישי-שבת-ראשון) פוסט כל יום על כל אחד מימי הפסטיבל בהתאמה. תארגנו בירה במקרר ובואו לחוות בגוף שלישי סופש של רוקנרול!

בינתיים כטיזר, נראה אם תנחשו מי האנשים הטובים האלה:

Posted in southside 2008, מוזיקה | 2 Comments »

חיל הים הבריטי

Posted by עידו שחם ב- יוני 17, 2008

אני מתרגש. בסופש הקרוב אני הולך להיות בפסטיבל סאות'סייד בדרום גרמניה. שלושה ימים של הד בנגינג, קפיצות במקום, קרואד סרפינג, פוגו, ואקסטזה מוזיקלית שתגרום לי לשפוף ליטרים של דם, שפיך, וזיעה סביבי במשך שבועות. מי שיש לו ריר להזיל שיסתכל מיד בפוסטר. רדיוהד, סיגור רוס, פו פייטרז, כמיקל פאקינג ברת'רס!

אבל דווקא בפונט הקטן יותר, כביכול ההרכבים הפחות מצליחים ומוכרים, יש שני הרכבים שהכי מסעיר אותי ללכת לראות כאן ועכשיו ובכל מקום. הראשון הוא אושנסייז כפי שאתם בודאי יודעים. והשני, השני הוא להקה קטנה מברייטון באנגליה שגם אותם לא מספיק אנשים מכירים וממש, אבל ממש לא ברור למה. הם אולי לא הלהקה הכי טובה בעולם, אבל הם פשוט עושים לי את זה.

הלהקה הזו היא British Sea Power (רישמי | ויקי | חללי | יאטובה). ממש במקרה יצא שאני מאוד אוהב שתי להקות עם רפרנס למים, או שאולי לא!? בכל מקרה, אני קצת עייף כי אני צריך ללכת ולארוז תיק לקראת טיסה מאוד מוקדמת מחר בבוקר, ואין לי יותר מדי זיוני שכל כרגע בראש. כן אומר שכוחות הים הבריטיים עושים אינדי שממש כיף לשמוע, אך לוקח לא מעט האזנות כדי לאהוב.

הם מנותקים משהו מהאופנות המוזיקליות, עם ליריקה איזוטרית כמו שאני אוהב, ריפים משובחים תודות לגיטריסט הראשי, שני אחים סולנים יאן והמילטון למען הגיוון, ושירים קליטים אבל עם אקסטרה פלפל. הם עומדים על כתפי ענקים כמו דויד בואי, ג'וי דיווז'ן, פיקסיז, ופאלפ. יש להם גם הרבה הומור וחיבור הזוי לעולם הבריטי של פעם. ההופעות שלהם בכלל אמורות להיות פרועות, עם טוטם אנושי של נגנים, במה מכוסת בעלים, האבקות חובבנית, ועוד. אני מצפה בכיליון עיניים לראות אותם קורעים את הבמה.

בינתיים תראו אותם קורעים את אחת הבמות בתכנית המ-ע-ו-ל-ה של ג'ולס הולנד עם הסינגל האחרון שלהם No Lucifer מהאלבום הבומבסטי Do You Like Rock Music? (כן כן כן כן כן!!!):

[gv data="zfzsCKOsMRE"][/gv]

Posted in southside 2008, מוזיקה | 3 Comments »

ג'קאסית

Posted by עידו שחם ב- יוני 11, 2008

אחרי פוסט איכותי ובומבסטי שזכה להרבה קוראים (תודה אנשים!) ובתקווה מאזינים חדשים, ושבוע עבודה טחון ביותר, הגיע הזמן לקצת טראש טהור! יה בייבי, סמאשינג!

בגלישה רנדומלית ביאטובה נתקלתי בוידאו הדפוק והזיבלי לחלוטין של טיינאייג'רית אמריקאית שיכורה שחבריה החביבים ביותר גילחו לה את הגבות ותיעדו את כל העסק. בדרך כלל אני לא סובל שטויות כאלה, אבל יש משהו מצחיק ומציצני בלהיות חלק מהדחקה הג'קאסית הזאת.

[gv data="MzoISoil3yE"][/gv]

Posted in כלבו | 1 Comment »

הלהקה הכי טובה בעולם

Posted by עידו שחם ב- יוני 1, 2008

הגיע הזמן לומר את זה באופן מפורש. די למיוזיקלי קורקט, כל אחד והטעם שלו, וכל השייט הזה. Oceansize היא הלהקה הכי טובה בעולם.

אני כל כך מתבייש שבעולם של היום אנשים, ופי אחת כמה וכמה שוחרי המוזיקה הרציניים בארצינו, לא מכירים את הלהקה האדירה הזו. אפילו חבריי המוזיקליים, חוץ מכמה צדיקים, שואלים בפליאה מי זה? כשאני מזכיר את שמם. בושה, בושה, בושה ועוד הפעם בושה.

בשנים האחרונות איבדתי תקווה ואופטימיות לגבי רוק. מאז הסטרוקס זה כאילו שהזיזו את הגלגל אחורה. מה שישן הוא חדש. אין חדש. פיתחתי אובססיה מאוחרת למניק סטריט פריצ'רס העצומים גם הם (אגב, יש כאלה שחושבים שהסינגל הראשון של הלהקה הוא Design for Life, טעות נפוצה מדי), והתחלתי לחפור אחורה בארכיון המוזיקלי. גיליתי בדרך עוד מוזיקה טובה, ומדי פעם היתה לי גיחה להווה, אבל לא מצאתי משהו שבאמת זרק אותי למימדים אחרים, כמו שהמוזיקה הגדולה באמת עושה לנו.

ואז גיליתי את אושנסייז (רישמי | חללי | ויקי | יאטובה | סיטימיולה). כפי שפורסם בעבר, זה התחיל עם הקליפ לשיר Catalyst מהאלבום הראשון Effloresce שעורר לי את הסקרנות. שמעתי את האלבום, ולא נפלתי, אבל כן נדבקתי לעוד שיר Remember Where You Are. עבר זמן מה, וגיליתי מחדש שיש לי הורדה של האלבום על המחשב. התחלתי לשמוע. לא יכלתי להפסיק. מצאתי את האלבום במבצע בדג'נגוס ז"ל במחיר המגוחך של $2.99. לא הבנתי איך אפשר למכור אלבום כזה נפלא במחיר כזה זול.

כשיצא האלבום השני, Everyone Into Position, לא נפלתי מהרגליים. לקחה לי איזה שנה כדי ליפול ולאהוב את האלבום הזה בשלמותו. אפילו שלקחו את היצירה האדירה Music for a Nurse לפרסומת של אורנג', זה לא עזר ללהקה כמו שזה עזר למובי לפרסם את Play. רנן שראה אותם לייב מספר פעמים סיפר לי שהם מסדרים את הציוד בעצמם לפני ההופעה. ללהקה כזאת שמוציאה אלבום שנשמע ככה זה פשוט לא מסתדר, מגיע להם הרבה יותר מזה.

שנה אזרחית שעברה הם הוציאו את האלבום השלישי Frames. הפעם הייתי מוכן בתור בוגר שנה א' ושנה ב'. וגם אז לקחו לי כמה שבועות באמת להכנס לאלבום הענק והמטורף הזה, ועוד על גבי נגן MP3 זול תוצרת סין ששמעתי בהודו. אבל מאז שנכנסתי ועד היום לא עובר כמעט שבוע מבלי שאשמע משהו ממנו, או מאחד האלבומים הקודמים של הלהקה.

אוסשנסייז בפעולה

מכירים את ההרגשה הזו ששומעים מוזיקה באמת גדולה, של רעידות שמתחילות לאורך עמוד השדרה, מתפשטות לכל הגוף, סוג של אורגזמה, של היי מוזיקלי? מאז רדיוהד לא חוויתי משהו כזה ברמה כזאת וכל כך הרבה פעמים כמו שאני חווה כשאני שומע את המוזיקה של אושנסייז. היא פשוט מכה אותי כמו מתאגרף תאילנדי, בכל מקום, בכל צורה, ללא רחמים.

יש להם השפעות ושומעים אותן. מצד שני הם נשמעים כל כך אושנסייז ורחוקים מלהיות חיקוי. כשמם כן הם, כגודל אוקיינוס, לפעמים אוקיינוס אינטרגלקטי. האוקיינוס הזה נשפך לשני צידי המוח שלי. המוזיקה מתוחכמת ונעה על המון מקצבים לא שגרתיים, חומות של רעש, קונטרפונקט בין שלושת הגיטרות של הלהקה, ומבני שירים/קטעים לא קונבנציונליים. אבל מעל, מתחת, בתוך, ומסביב לזה הכל מוקף בערימות של רגש ושל תשוקה, של דרייב מטורף, של משהו גדול מהחיים שלמרות האתאיזם שלי אקרא לו אלוהי.

יש להם מתופף בלתי יאומן, לשעבר מהנדס הליקופטרים, שמתייחס לתופים שלו כמו כלי נגינה ולעולם לא חוזר על אותו מקצב פעמיים. יש להם סולן כריזמטי שמתפקד ככותב שירים כביר ושיודע להוציא מהקול שלו המון גוונים עם פוטנציאל של סמל מין לבחורות אמיצות. יש להם שלושה גיטריסטים שמשתלבים ויוצרים קולאג' חשמלי גאוני, יורדים לקלידים מדי פעם למען הגיוון. עכשיו יש להם גם באסיסט חדש שמשתלב בצורה מושלמת בחלל הזה בין התופים האימתניים לצוות הגיטריסטים הרצחני.

תשמעו, אני יכול להמשיך ככה נון סטופ. אמרתי ואומר שוב שהמילים, למרות שהן יכולות להיות סוג של משחק מקדים לפני האקט, הן לא הדבר האמיתי. עזבו אתכם מזיוני השכל שלי. אם אתם אוהבים להקות כמו Tool, Smashing Pumpkins, Mogwai, Sigur Ros, Pink Floyd, Faith No More, Radiohead, Muse, ועוד רבות ומשובחות משושלת המלוכה של הרוק, תעצרו את מה שאתם עושים עכשיו. תפסיקו אפילו לקרוא את המילים האלה.

לכו לשמוע Oceansize. תהיו כאן ועכשיו, כשהלהקה עדיין ביחד, מגיעה גבוה יותר וגבוה יותר לשיאים חדשים. אל תחכו לשמוע על זה בדיעבד, אחרי שהיא חס ושלום תתפרק או יהיה איזה 3-נקישות-על-עץ אסון ואז תהיה כתבה באיזה עיתון גדול על הלהקות הגדולות שלעולם לא התפרסמו ואתם תאכלו את הכובע למה לא שמעתם אותם בזמן אמיתי. לא, זה לא יהיה בהכרח קל, וכנראה שלא תאהבו אותם אהבה מלאה מההאזנה הראשונה. אולי בכלל אושנסייז טובים מדי, חכמים מדי, רגישים מדי, מאתגרים מדי מכדי שהם יוכלו אי פעם להגיע למאסות, ואפילו למאסת האלטרנטיב. אבל אני מאמין שיש תקווה. אולי ידבק לכם קטע אחד בראש ובלב. כמו סדק בסכר הוא יביא להצפה של העמק שלכם במי האוקיינוס.

[gv data="c8OzPvNrzP4"][/gv]

Posted in מוזיקה, מניפסט, רוחניות | 15 Comments »