זהו, היום האחרון של הפסטיבל הגיע. תכל'ס זה היום שהכי ציפיתי לו, היום שבו אראה את הלהקה הכי טובה בעולם עושה את מעשי הקודש לנגד עיניי. הקרקסיות של האנשים התפוגגה קצת וה-great teenage wasteland נראתה פחות תוססת. כנראה שהם מיצו את רוב הקטעים הביזאריים שלהם ושרויים בהאנג אובר, מתייבשים תחת קרני השמש היוקדות.
אבל אני, אני שם בשביל המוזיקה. אחרי שלקחתי את היום השני של הפסטיבל די באיזי, הקדמתי קום בשביל ללכת ולראות את ההופעה של להקת Krieger (=לוחמים) מדרסדן. דגמתי אותם מבעוד מועד בבית ואהבתי את מה ששמעתי. גם ההופעה היתה אחלה. היינו קהל די קטן ומצומצם בקדמת הבמה, וקריגר הנחיתו עלינו את המוזיקה הכבדה והלוחמנית שלהם עם הרבה סלייד-גיטר על דיסטורשן, מעין Rammstein עושים את הבלוז. המוזיקה היתה קצת מחזורית ולא הכי מגוונת, אולם הביצוע ההדוק, הסאונד המעולה, והבאסיסט העצבני השאירו טעם טוב מהופעה הקצרה הזו (כ-20 דקות).
הפכתי לצועני הופעת לאחר מכן, חסר בית, בנדידה מתמדת. הלכתי להופעה של Johnny Foreigner שנראתה על הנייר הוירטואלי מאוד מבטיחה, מעין טריו בריטי קופצני שמאוד מושפע מהפיקסיז. בפועל הם התגלו על הבמה כקשקוש אינדי-שמינדי קיטשי, להקת הייפ שנשמעת מגניב ומאוד תזזיתית על הבמה, אבל אתה לא מסוגל לזכור את אף אחד מהשירים שלה.
זזתי לאוהל לדגום אינדי-שמינדי אחר, Does It Offend You, Yeah?. קודם כל, איזה שם מטומטם ללהקה. מהמעט מאוד שראיתי הבנתי שגם אצלם אין לי מה לחפש, עוד להקה שתעלם אל תוך השקט למרות מאסות הרעש שהם עושים עכשיו.
מסתבר שלפעמים אין על הגדולות והותיקות. Apoptygma Berzerk הנורווגיים שנמצאים בשטח כבר מסוף האייטיז, ואגב נוהגים לבקר באופן קבוע בארץ, נתנו הופעה הרבה יותר מוצקת ומהוקצעת משני ההרכבים הנ"ל ביחד. אפילו שאני לא מת על הסגנון הזה של EBM וסצינת הגות', הם היו פי עשר יותר מוזיקליים וידעו איך לתת הופעה לפי הספר שכוללת גם הפעלה של הקהל וגם נגינה ראויה למעמדם.
עדיין במצב רוח תזזיתי שכזה, קפצתי לדגום עוד הרכב מאוד מדובר בימינו, כזה שאפילו הגיעו להשמיע ב-88fm, והם Foals. הספיקו לי כמה דקות של ריפים מקושקשים והמון התלהבות מעל מעט מאוד מוזיקה בשביל להסתלק משם. עמי דווקא אמר שהוא ממש נהנה בהופעה שלהם. זה גורם לי לחשוד שפאקטור מאוד חשוב בהופעה הוא כמה רחוק נמצאים מהבמה, כאשר ככל שנמצאים קרוב יותר מעורבים יותר ונהנים יותר. תבדקו בעצמכם ותראו.
זזתי להרכב יותר פופי שאני מחבב כמה מהשירים שלו, למרות שהם מחקים את The Jam ביג טיים, והם The Enemy. בניגוד למה שציפיתי ההופעה שלהם היתה די רועשת ואי אפשר היה לשמוע את הווקאלז בבירור או הבאס, בעיקר גיטרות ותופים סטייל ווייט סטרייפס. במילה אחת: אכזבה.
רופאים אומרים שצריך 10,000 צעדים ביום, ונראה לי שכיסיתי את זה מרוב התרוצצויות בין הבמות באותו הבוקר. עוד הפעם בבמה הירוקה, חיכיתי שה-International Noise Conspiracy השוודיים יעלו על הבמה. יש להם שיר אחד שחיבבתי בזמנו, Up For Sale, שעשה רעש בזמן העלק-מהפכת רוקנרול המחודשת של הסטורקס וחבריהם. חשבתי שהנה מגיע עוד אינדי-שמינדי מקושקש בהמשך הקו שהסתמן לאותו היום, וכמה אני שמח שטעיתי.
INC נתנו רוקנרול של פעם, סטייל הופעת וודסטוק שכזו . הם עלו לבושים בקטיפה סגולה מדליקה והזמר שלהם, דניס, עטה לא פחות ולא יותר מאשר גלימה. צחוקים בצד, היומרנות הזו התבררה כלגיטימית כשזה התגלה כחיית במה מטורפת, משהו בסגנון מיק ג'אגר פוגש את איגי פופ פוגש את ג'יימס בראון. בהתאם לאגדות במה שכאלה, השקית שלו היתה מלאה בהפתעות – מלהטוטי מיקרופון ועד ריקודים מטריפים על הבמה. הקנקן הזה לא היה רק יפה מבחוץ. הלהקה כולה פשוט ידעה לנגן ונתנה רצף מקפיץ משירי הרוקנרול שלהם בכישרון גדול. הפעם אגב אני עמדתי מקדימה ומאוד נהניתי מההופעה בעוד שעמי עמד איפשהו מאחורה ולא נהנה כמוני. כנראה פאקטור הקרבה לבמה שיחק תפקיד, זה ושאני מעדיף לראות מוזיקאים מאשר ילדים מתלהבים עם גיטרות.
הלאה. מרחוק שמעתי את צלילי ה-Wombats שדווקא נשמעו די בסדר, אבל לא היה לי כוח לגשת. חיכיתי לפייבוריטים ישנים שלי, להקת הPאנק רוק השוודית שכל פעם שאני מנסה לאיית את שמם אני טועה, Millencolin. זה היה מזמן כשאהבתי אותם, תקופת הפופ Pאנק שלי קצת אחרי עליית Green Day ו-Offspring, וכנראה שהזמן עשה את שלו. לא התחברתי למוזיקה שלהם, ולא היה שום דבר מיוחד בהופעה עצמה, הם פשוט עלו ונגנו את השירים. הלכתי הצידה ותפסתי זדים מרוב שיעמום, מתעורר מדי פעם כשמילנכולין ניגנו שיר שאהבתי פעם כמו Bullion ו-Mr. Clean.
ההתרוצצויות המשיכו. ראיתי קצת The Subways שגם רמת ההתלהבות שלהם היתה מעל ומעבר לתוכן המשמים שהם סיפקו, אפילו אם יש להם באסיסטית בלונדינית חמודה אך דקת שפתיים שיודעת כמה מילים בגרמנית עם מבטא בריטי. לא היה מקום באוהל בשביל לראות את Blackmail המקומיים שתייגתי מראש כדומים ל-Placebo, אפילו שהם נשמעו נחמד. בסוף ישבתי כש-Rise Against נגנו אי שם ברקע. אולי אם הייתי צעיר בעשר שנים בטעם המוזיקלי שלי הייתי נהנה מההופעה שלהם, אבל היום זה פשוט לא מדבר אלי.
ההתרוצצויות באו לקיצם סוף כל סוף עם ההופעה של Biffy Clyro. ראיתי את הפאוור טריו הסקוטית הזאת מלא פעמים ב-MTV2, ואפילו בקצה של קוואמי דה לה פוקס השמיעו אותם לא מעט, אבל הם נשמעו לי בסדר ותו לו. בהופעה שלהם חטפתי בעיטה. הם עלו חשופי חזה עם מכנסיים לבנות והרביצו באנשים את תורת הדיסטורשן. זיהיתי שירים מהאלבום החדש Puzzle כמו Saturday Superhouse וגם את Machines המשובח, והבנתי שסתם מנעתי מעצמי כל הזמן הזה פשוט להנות מהם. נראה שהם נתנו בהופעה את כל מה שיש להם, ונתנו את זה טוב, מהשירים היותר פופיים רועשים אה-לה נירוונה, ודרך המוזיקה היותר זוויתית (angular כמו שאומרים בשפת הגויים) נסיונית. ריספקט!
זהו. הגיע הרגע הגדול שיחלתי לו מאז שהגיתי את הרעיון ללכת לפסטיבל הזה. היה גדול לראות את רדיוהד, כמיקל ברת'רס, וכוחות הים הבריטיים. מאוד נהניתי מהקריבס, ג'ניפר רוסטוק, קונספירציית הרעש הבינלאומית, ועוד. אבל עכשיו הגיע תורם של Oceansize. חזרתי לאוהל ההופעות אחרי רענון קצר כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה, וגיליתי שהשמועות נכונות. אושנסייז עושים סאונדצ'ק לעצמם. דווקא היה מישהו או שניים שעזרו להם עם כל מיני דברים תוך כדי ההופעה, מה שגורם לי לחשוב שאולי הם פשוט רוצים לעשות סאונדצ'ק לעצמם, פרפקציוניסטים שכמוהם. מצד שני, האופציה שפשוט אין להם כסף נשמעת מספיק נכונה. כך או כך, התחלתי להריע ביחד עם שאר מעריצי הלהקה השרופים שעמדו באזור והסתכלנו בהערצה איך הגיבורים מכוונים את כלי הנגינה שלהם.
אושנסייז ירדו מהבמה, אנחנו הרענו מלא, וחזרו אחרי כמה דקות כדי לפתוח את ההופעה! ללא שום דיבורים מיותרים הם לחצו על פדלי הדיסטורשן ונגנו את Unfamiliar ואני מצאתי את עצמי זורק את הידיים לאוויר ב-7/8 ועוד מקצבים אסימטריים. שוב הסאונדמנים המפגרים פישלו ולא שמעו הרבה מהווקאלז, מה שגם הזמר מייק וונארט הודיע אחר כך שהוא קצת חולה. אבל זה לא משנה, כי אני פשוט שרתי את כל השירים בחזרה ישר אליו, ואיכשהו נראה לי שהוא קצת הופתע איך לכל הרוחות הגרמני הזה יודע את כל המילים האלה.
אושנסייז המשיכו עם טור-דה-פורס של הקטעים הכי בומבסטיים שלהם. Sleeping Dogs And Dead Lions, Catalyst, Savant, Trail Of Life Fire, Music For A Nurse, Women Who Love Men Who Love Drugs, Amputee, ולקינוח, הו הקינוח, את אחד מהשירים האהובים עלי בעשור הזה ובכלל: Ornament/The Last Wrongs.
הביקורת הכי גדולה שיש לי לתותחים האלה, זה שלא היה הרבה אקסטרה בהופעה, כלומר הם די נצמדו לגרסאות המקור של השירים בלי שידרוג חי, למעט רעשי גיטרות מגניבים שמייק השאיר בלופ בין לבין קטעים. אולם כשמדובר במוזיקה כזאת מורכבת שדורשת תיאום מוחלט בין כל חברי הלהקה, וכל מי שהיה אי פעם בלהקה יודע כמה קשה לגרום לכולם לעבוד ביחד בסינכרון מלא, הביצועים החיים שלהם ראויים להמון הערכה.שלישיית הגיטרות נשמעה פשוט כבירה (נגמרו לי המילים הנרדפות לתאר גדולה), כל אחד בחלקו, וגמבלר הגיטריסט השלישי הפליא לנגן על הקלידים. התופים של אושנסייז כמובן אדירים, אם כי ציפיתי שהמתופף שלהם ינגן בצורה יותר חלקה ופחות מאומצת. הבאסיסט איכשהו הוא תמיד החוליה הכי חלשה באושנסייז, אם כי את הג'וב שלו הוא עשה.
אפילו שיש לי את כל הביקורת הזו עכשיו, היא פשוט לא משנה את העובדה שנהנתי בהופעה לגמרי, שאושנסייז הצליחו להביא אותי לרגעים האלה של high מוזיקלי טבעי עם צמרמורות בגוף, ושבמהלך כל ההופעה לא הפסקתי להיות מחובר למוזיקה ולנוע. לא הייתי היחידי שהרגיש ככה ככל הנראה. כשההופעה נגמרה, הקהל לא הפסיק לשאוג ולמחוא כפיים. אושנסייז חזרו, אבל לא להדרן, אלא כדי לפרק את הכלים שלהם ולזוז הביתה. רק שזה לא שינה לאף אחד, המשכנו למחוא כפיים ולשרוק כל כך הרבה שמייק וונארט סימן לנו תודה ולעזוב את המקום. לא היה אכפת לנו, המשכנו עם התרועות בתקווה שאולי בכל זאת יהיה איזה הדרן קטן. חברי הלהקה האחרים באו וסימנו לנו תודה, והמשיכו לפרק את הציוד לקול מחיאות הכפיים שלנו. לא הפסקנו ולא התפנינו עד שדפקו את המסמר האחרון בארון הקבורה – פירוק התופים. הבמה היתה קטנה מדי בשביל הלהקה הגדולה הזו. מי יתן והם יזכו להיות הדליינרים ולהופיע כמו שצריך על הבמה הראשית בשואו הכי מאסיבי של היקום.
לראות את ה-Foo Fighters לא היה מי יודע מה בראש שלי. פעם אהבתי אותם, היום כבר פחות, אך בכל זאת התמקמתי בחלק הקידמי של הבמה. אין כבר הרבה כוח לכתוב אחרי שלישיית הפוסטים הזאת, אז אומר שהפו פייטרז, בראשות הגרוהלמייסטר כמובן, נתנו את הופעת הרוק הכי גדולה בפסטיבל. אם פעם הם היו הרכב פוסט גראנג' קטן שכזה, פרויקט המקלט של דייב, היום הם ממתגים את עצמם כלהקת הרוק הטובה ביותר בעולם. אולי יש דברים בגו. אני לא יודע מי המורה שלו לגיטרה, אבל דייב גרוהל שיפר בטירוף את הנגינה שלו. הוא יצא לקטע בלוז אדיר ועשה תחרות סולואים עם הגיטריסט שלו שהתברר גם ככישרון לא מבוטל בכלל. אז כן, דייב הקיף את עצמו בנגנים מעולים (מאוד רציתי להציג פה תמונה, אבל תקלה טכנית ביזארית ביותר מונעת זאת ממני), כולל כמובן טיילור הוקינס שזכה לאיזה שבע דקות של סולו תופים. היו גם נגני גיבוי כמו פאט סמיר שהיה שם בתחילת הדרך של הלהקה, וגם קלידן, פרקאשניסט, וכנרת חמודה.
לא נראה לי שהם ניגנו כל כך הרבה שירים. היו שם One By One, Times Like These, This Is A Call, Breakout, Monkey Wrench, Learn to Fly, The Pretender, The Best Of You וגרסה מיוחדת שקטה של Everlong. מה שכן, היתה שם הרבה מוזיקה. בניגוד לאושנסייז, פו פייטרז שידרגו את כל השירים שלהם לגרסאות החיות עם המון תוספות ויציאות מוזיקליות, כנראה כדי להראות שהם למדו לעשות מוזיקה מעבר לכמה פאוור-קורדס שהיו להם לפני עשר שנים. אז ריספקט גם לגרוהל וחבריו שהפתיעו אותי לגמרי לטובה.
גרוהל אמר בסוף ההופעה שזו ההופעה האחרונה שלהם לסיבוב הנוכחי ושלמחרת הוא נוסע הביתה. כך למחרת גם אני נסעתי הביתה. עם כל כך הרבה מוזיקה בפסטיבל ומגוון כל כך גדול של הרכבים, היו לי כל מיני רגעים בפסטיבל. זה קצת מבאס להיות מבוגר בין ילדים, ושללהקות יש זמן מוקצב לנגן מה שקצת מדלל, אם כי מזקק, את החומר ומונע מהם לעשות הדרנים מפתיעים. אבל לראות בשלושה ימים ברצף כל כך הרבה דברים, ובטח את ההרכבים שאני הכי אוהב עכשיו מאשר להסתפק בהופעות סיתמיות של has beens כמו סייפרס היל או בלונדי, זה פאקינג עצום. רות סוף.
נ.ב. היה גם קצת Maximo Park בין אושנסייז ללוחמי הפו, תבינו אם לא אפרט עוד הרבה מעבר לזה.