עלילות עידו בעיר הגדולה

אז, עברתי לתל אביב. עדיין לא התאקלמתי לגמרי, זה בתהליך פרוגרסיבי. מדהים שלמרות שאני מבלה בתל אביב כבר כמה שנים טובות, מסתבר שלגור פה זה ממש שונה.

אני יורד למטה וכל המקומות השווים נמצאים במרחק הליכה. העיר ממש צעירה וקשה שלא להתקל ברחוב בכוסיות. מסתבר שהמבטים הבוחנים שהייתי נתקל בהם בלילות כשהייתי יוצא לעיר מהפרבר ההרצליני שלי רצים פה גם בבוקר וגם בצהריים. ואתה נשאב לזה ונותן אותם בחזרה לשולחות.

כל השכנים שלי עם מרפסות וחלונות גדולים ופתוחים בלי תריסים, וככה גם שלי. כולנו וויוריסטים-אקסהיביסיוניסטים. זה כמו לצפות בחיי הסימס על גבי מסך המחשב, כמו הסיפור הזה מהטרילוגיה הניו-יורקית של פול אוסטר על מרגל שעוקב אחרי מרגל שעוקב אחריו. אז מי עוקב אחרי מי?

לפני כמה ימים אחת השכנות הורידה שיערות מהרגליים במרפסת. זה לא ביג דיל, אבל לא משהו שרואים סתם ככה בהרצליה. אני אוהב את הפתיחות הזו.

לכבוד האירוע והסופש הקרב עלינו לטובה, החלטתי לכייף ולהכין לכם מיקסטייפ מעבר לעיר הגדולה. הוא מוקדש לכל מי שעובר עכשיו לעיר גדולה, ובמיוחד לתל אביב, כל מי שעדיין לא התאקלם, ובכלל לכל הלבבות הבודדים. תהנו, סופש משובח.

כוכבי העבר נמאסתם!

זה פוסט שרציתי לכתוב כבר זמן מה מאז שחזרתי מסאות'סייד, הפוסט של טאפאס וטאפאס על בואם של אנימל קולקטיב הזכיר לי את זה (תודה!).

יש לי שאלה: איך, לכל הרוחות, מחליטים את מי להביא להופעה בארץ? מה השיקול? מי עומד מאחורי זה?

נראה שלאחרונה, לעומת תקופות מאוד לא זוהרות שהיו כולה לפני כמה שנים, מוזיקאים כבר לא מפחדים לבוא לארץ. כל חודש יש לפחות כמה הופעות של אמנים מחו"ל בכל מיני סדרי גודל. כנראה שהם נזכרו שיש פה כסף לעשות, ושהקהל הנואש צמא לתרבות מעבר לים ומוכן למכור בשבילה את תחתוני המשי שלו.

אממה, כמעט כל המוזיקאים שמגיעים להופיע בארץ הם, מה שקרוי באנגלית, has beens. מוריסי, בלונדי, אפילו סייפרס היל. לא תצליחו לשכנע אותי עם תירוצים כמו קאמבק, אמן גדול, האלבום החדש דווקא בסדר ושאר ירקות רקובים. אם הייתם יכולים לראות את מוריסי עכשיו, או ב-1985 כשהוא עוד היה עם הסמית'ס במה הייתם בוחרים? בלונדי עכשיו, או בלונדי לפני 30 שנה כשדברה הארי באמת היתה שווה זיון? סייפרס היל עכשיו, או בסיבוב ההופעות המסטול מהחיים של Black Sunday? איי רסט מיי קייס.

איכשהו אנחנו מקבלים את הפירורים של תעשיית המוזיקה, את הקוראסונים שאפו לפני שבוע, את הפלייליסט של סוף שבוע רגוע בגלגלצ עם כל הלהיטים מכל התקופות. למה!? ניסיון להשלמת חסכי העבר? קהל רדוד שרוצה את הלהיטים הישנים? אמרגנים שהולכים על "בטוח"? חוסר באמנים שמסכימים להגיע לפה? WTF???

אני נוטה להאמין שלכל אחד יש מחיר. תציעו הצעה מספיק טובה, תוכלו להביא לפה את מי שאתם רוצים, ועם שיווק טוב לעשות רווחים נאים ביותר. זה אומר שאפשר להביא את האמנים הכי חמים עכשיו להופעה בארץ, לראות אותם בפיק ולא בצביקה. אני מדבר על אמנים כמו איימי וויינהאוס (רק צריך לתפוס אותה בדיוק אחרי שתצא מעוד ריהב, נו, נו, נו), MGMT, ריהאנה, הטינג טינגס, אפילו את הפאקינג קוקס. זה לא שאני בהכרח מת על האמנים האלה, זה פשוט שנראה שעכשיו הם בשיא הבשלות שלהם, עכשיו הזמן לקטוף את פירותיהם ולראות אותם בהופעה לפני שיצללו לתהומות הנשייה.

נמאס לי מלאכול את הקוראסון הישן ועוד לשלם עליו מחיר מלא, אני רוצה טרי. אני רוצה לראות בהופעה את האמנים ששווים משהו עכשיו ולא את האלה שהיו שווים משהו לפני X שנה. שהאמרגנים יתאפסו על עצמם, על התאריך והשעה הנוכחית, ויתחילו להתנהג כמו מקצוענים ולא חלטוריסטים של כוכבי העבר. אה, ושמישהו יביא את רדיוהד להופיע שוב בארץ, הם עדיין רלוונטיים וגדולים מהחיים.

באש ובמים (אבל עדיף במים)

תודה לאל שגם כשאין לי השראה מגיעה לארץ להקה מעולה להביא אותה במוזה. ראיתי אותם לפני כמה שנים בימי הג'ה-פאן ההו כה עליזים, ואפילו שלא הכרתי אפילו שיר אחד זאת היתה הופעה אדירה. אני מדבר על הפרויקט האמריקנו-ישראלי Firewater (רישמי | ויקי | חללי | יאטובה), שהיא בעצם להקה שבבסיסה עומד Tod A, מי שהיה באחד ההרכבים היחידים בעולם עם 2 באסיסטים – Cop Shoot Cop. מסביבו יש כל מיני כשרונות ישראלים מכובדים כמו תמיר מוסקט, ואורי כנרות.

אני מכיר ואוהב את האלבום The Man on The Burning Tightrope (האלבום הראשון שלהם ששמעתי, תיאורית האלבום הראשון מכה שנית!). היציאה האחרונה שלהם היא The Golden Hour, אלבום שהוקלט בעצם תוך כדי טיול אחרי צבא של טוד על השירות שהוא מעולם לא עשה. בדרך הוא אירגן ג'אמים עם להקות חתונות מקומיות שהוא הקליט לתוך לאפטופ, ובסוף החזיר את החומר לארץ הקודש לעיבוד כחול-לבן של חטיבת הרוקנרול הבאלקנית.

אם לא הבנתם, שווה שווה שווה לראות את הלהקה הזו בהופעה, מה שהולך לקרות בדיוק היום ומחר בלבונטין 7 בתל אביב. בשביל לקבל קצת חשק, הנה וידאו בו גיבורינו מסביר מה עבר עליו בעבודה על האלבום. תהנו, ותגידו שלום אם אתם מאתרים אותי עם כפכפים ברחובות תל אביב או בהופעה:

[gv data="-eyn-OSDQp0"][/gv]

נ.ב. 2 נקודות למי שמזהה מאיפה לקחתי את שם הפוסט

אנרגיה נמוכה

אין לי לאחרונה על מה לכתוב. מן תקופה שכזו על אנרגיה נמוכה בלי הרבה השראה. עסוק מאוד בחיים הרגילים – בעבודה איפה שאנחנו עומלים יומם וליל על שחרור גרסה 1.0, ומעבר דירה סוף כל פאקינג סוף לתל אביב שאינשאללה הולך לקרות בסופש הקרוב.

בינתיים חזרתי לקרוא קצת יותר בלוגים והתחלתי להשתמש בפונקציית השיתוף ברידר. אז אפילו שאני לא מייצר תוכן, נהייתי די ג'יי שכזה, ואתם יכולים לבוא ולקרוא את הסט הבלתי נגמר שלי.

מרשם הרופא

הרוק הישראלי מת. איכשהו מאז סוף הניינטיז קיבלנו חלוקה כמעט גסה של להקות בארץ לשניים:

1. אינדי שהרבה ממנו מושר באנגלית ולא מעוניין בכלל לפנות למיינסטרים.
2. להקות ממוסחרות כמו סינרגיה ובית הבובות שפונות עמוק לתוך המינסטרים ומוכרות את אמא שלהן לסלקום.

אין כמעט להקות באמצע, אם בכלל (אולי דבק? הבילויים?). להקות שמביאות את החזון שלהן בצורה מוצלחת פלוס פוטנציאל לפנות גם להמונים כמו שפנו בזמנו להקות כמו איפה הילד ומופע הארנבות של ד"ר קספר. להן אני קורא רוק ישראלי. איכשהו נשברה שושלת המלוכה הזאת ולא ברור למה.

אבל יש תקווה. יצא לי להכיר דרך חללי לפני מלא זמן את להקת אנטיביוטיקה (רישמי | חללי | וואלה) ולדגום אותם בהופעה מספר פעמים. מדובר בפאוור טריו כחול לבן שיש לו שורשים ומתחיל להצמיח ענפים בימים אלו. מדובר בשורשים חזקים ביותר כמו פורטיס, הקליק, נושאי המגבעת, גם קצת איפה הילד. אבל אנטיביוטיקה לא מסתפקת בלהשמע כמו חיקוי פוסט-פוסט-Pאנקי, אלא לוקחת את ההשפעות האלה למקום משלה. דרך הגיטרה המינימליסטית של גיא רוזנבלאט שתוקעת ריפים מלודיים ללא הפסקה (מזכיר לי מאוד את הגיטריסט של הקריבס), התופים ההדוקים של טל גלעם, וכמובן הסולן-באסיסט הזועם דן בלוך שמתעל בהצלחה את האנרגיה והאגרסיה לקהל. מה שגם מאז אוהד פישוף לא שמענו מעל גלי ה-FM ליריקה גאונית-אידיוטית כמו שהוא כותב.

הגלולה האנטיביוטית הראשונה שלהם, אי פי הבכורה לאור היום משאיר המון טעם לעוד ומומלץ ביותר. בפגישה מקרית עם דן הסולן בלילה לבן ההמוני והמגעיל שהיה בתל אביב, נאמר לי שהאלבום המלא יצא כשהאיש שלוחץ על הכפתורים יחליט. אז אם אתה זה שלוחץ על הכפתור ואתה קורא את השורה הזו עכשיו, ראבאק, תלחץ מהר כדי שנקבל תשובה.

יש ללהקה מספר הופעות בזמן הקרוב. תוכלו לראות אותם וגם אותי מחר בתיאטרון תמונע במסגרת הליין של פריצת דיסק. לוקיישן אולי קצת נקי וישיבתי מדי ללהקה מלוכלכת ואנרגטית כמוהם, אבל אם גם אתם מרגישים בחוסר של להקת רוק ישראלית אמיתית, בואו בהמוניכם לראות אותם שם או באחת ההופעות הקרובות שמפורסמות בחללם. בואו נחזיר את אלה שיש להם דם סגול בעורקיהם בחזרה לכס המלכות ונעיף קיבינימט את המתחזים.