לא מזמן ידידה שלי ששמה מיכל הכריזה ששום מוזיקה שיצאה השנה לא ריגשה אותה. זה העלה בי תמיהה עמוקה כי דווקא השנה הזו מרגישה לי עד כה כשנה מאוד פוריה ומאוד מרגשת במוזיקה, נסיון נואש של אמנים לתקוע מסמר אחרון בעשור הזה שנקבור בעוד כארבעה חודשים, לפני שישתלט עלינו עשור חדש עם שגעונות מוזיקליים וסטארים משלו. איך יקראו אגב לעשור הזה? אם היו הסבנטיז, האייטיז, הניינטיז, אז אלה יהיו האו-אוז (oh-ohs)?
גם התגנבה מחשבה למוחי לא מזמן – עם כל ההתעסקות בסיכומי העשור בסוף העשור, השנה הזו לא תלך לאיבוד? והנה, באייפוד הרעב כבר מסכמים את העשור עוד לפני שהעשור הסתיים! הלו הלו, קחו רברס. מה עם השנה הזו? תנו לה להסתיים, אחרי זה נדבר על העשור בכיף. אבל אני מבין את המהלך השיווקי שלהם שבטח מביא לא מעט קוראים לסיפור, כי הם הראשונים שעושים את זה לפני שכולם יתנפלו על הטרף הקל והמרתק הזה.
פאק דאט. בואו נרגיע את הרוחות ונחזור לכאן ולעכשיו. בואו תשמעו על המוזיקה מהשנה שריגשה אותי עד כה. אני לא מתיימר לדבר על המוזיקה הכי טובה, הכי חשובה, או לתת איזשהם טענות אסטתיות או מטפיזיות גרנדיוזיות, אלא להשאר בסוביקטיביות במחשבה התמימה שאם מוזיקה מסוימת ריגשה אותי יש סיכוי לא רע שהיא תרגש גם אתכם.
יאללה!
Future of the Left – Travels With Myself And Another
פאוור טריו עצבני, ציני, ושנון היישר מוויילס שהוציא אלבום חדש עם שם מעולה. לאוהבי Queens Of The Stone Age, קין והבל 90210, ובכלל למי שאוהב רוק מלוכלך עם ליריקה מבריקה ושירים שנתקעים בראש ופותחים אותו עם פטישים ומקדחות. כל פעם שאני שומע את האלבום הזה אני מתפלא שהוא נגמר כל כך מהר ושאשכרה לא דילגתי על שום שיר ובינתיים שיחררתי אגרסיות ותסכולים שנצברו במאגר. אז הנה אחד מהמשובחים עם הסלוגן האדיר אתם צריכים את השטן יותר משהוא צריך אתכם.
[gv data="JoqG-3quxJQ"][/gv]
The Horrors – Primary Colors
זה אלבום מהסוג האהוב עלי. הוא נשמע רק נחמד בהתחלה, אבל עם כל שמיעה תקע עוד סיכה בליבי עד שיום אחד גיליתי שהלב נכבש כליל כמו במשחק ריסק שלא הייתי בו בפוקוס. האלבום הזה הוא פשוט וטוב. אין בו שום תו מיותר, ההורורז יודעים בדיוק מה הם עושים שם ועושים את זה מעולה. ככה בונים חומת רעש – מינימליזם, סינתיסייזרים מעולים, קריצות לשוגייז, ומונומנטליות מרגשת. הנה השיר שגרם לי ולעוד המון בריטים לשמוע את האלבום הנפלא הזה ולהתרגש עמוק בפנים. מומלץ מאוד לשמוע את השיר עד הסוף, להסחף, ולטבוע בים שבתוך הים.
[gv data="K1lD5cE6Bwc"][/gv]
Bat For Lashes – Two Suns
בינתיים אני וכל גבר שנתקל בבחורה המדהימה הזו שקוראים אותה נטשה קאן מתאהב בה קשות. היא יוצרת דרך המוזיקה והמראה שלה מן עולם קסום שכזה שבו היא שילוב של הנסיכה שאני רוצה להציל מהמכשפה המרושעת וגם המכשפה המרושעת עצמה. אני לא כזה סאקר של זמרות, אבל הקול הקריר והשברירי שלה הקפיא את ליבי והיא ללא ספק אחד הדברים השונים ששמעתי השנה ובכלל מבין כל הסינגר-סונגרייטרים המצ'עממים האלה. היא משתמשת באינסטרומנטציה לא שגרתית, שמה פס על איזה ז'אנרים מותר ואסור לנגן (מי אמר דאנס? ומוזיקת עולם?), ומעריצה את קייט בוש. היא אפילו מועמדת לפרס מרקורי השנה אחרי שהאלבום הקודם שלה גם היה מועמד. אם יש מישהי כזו בסביבה הקרובה, בואו תעשו בינינו שידך ותזכו לעלות לגן עדן.
[gv data="2G0Fbmiz3kg|][/gv]
Manic Street Preachers – Journal For Plague Lovers
נסעתי עד לונדון כדי לראות אותם מופיעים. לא רק בגלל שאני מת עליהם ועל המוזיקה שלהם, אלא במיוחד עכשיו שהם הוציאו את האלבום הגדול הזה. לצערי הם נגנו ממנו רק 4 שירים, את ארבעת השירים שפותחים אותו, ועדיין זאת הייתה הפגזה של ארטילריה כבדה לפנים. אם אתם לא מכירים את הסיפור אז האלבום כתוב בהשראת ליריקה של ריצ'י אדוורדס, חבר הלהקה הרביעי שנעלם באמצע שנות התישעים והוכרז לאחרונה כמת למרות שלעולם לא מצאו גופה. הליריקה הישנה שריצ'י השאיר מאחוריו הציתה מחדש את הליבה של המניקס להתפוצץ כמו הר געש רדום ולקבור מתחת ללבה הרותחת את הסאונד הבורגני שהם ביססו לעצמם בעשר השנים האחרונות. האלבום אפילו התקבל אוניברסלית על ידי המבקרים. אבל זה לא העניין. אותי הוא מאוד ריגש השנה. מומלץ אגב לתת לו 10 האזנות בשביל להתחיל ולחשוף את גדולתו.
[gv data="SreTg9Bpoa8"][/gv]
Mastodon – Crack The Skye
לפני עשר שנים הייתי מאוד חזק בעניין של המטאל. היום כמעט ולא. אולי נמאס לי מהפוזה, מהרעש המוגזם, מזה שיותר מדי להקות נשמעות אותו הדבר. אולי כי עשיתי שיפט מוזיקלי מהיבשת האמריקאית, איפה שקורה רוב המטאל, לאיים הבריטיים איפה שיש היום פחות מטאל למרות שהם התחילו את השיגעון הזה. אבל לכל כלל יש את היוצא מן הכלל והיוצאים מן הכלל הזה הם מאסטודון. כן, הם פומפוזים, גדולים מהחיים, ומאוד אוהבים לנגן סולואים. רק שאצלם זה לא להראות שהם הכי באד-אס כמו איזה ראפר שחצן, אצלם זה הכל אלמנטים מוזיקליים שמשתמשים בהם בשביל לספר סיפור. ועוד איזה סיפור. האלבום שהם הוציאו השנה מספר את סיפורו של צאר שנרצח, עובר לעולם של רוחות, ואז חוזר בחזרה, או משהו כזה. מומלץ לקרוא בעצמכם. אני שומע במוזיקה שלהם הרבה דמיון והסתכלות מעבר להרי החושך, למה שאי אפשר לבטא במילים אבל אפשר לבטא באינסטרומנטציה מטורפת. ופאק איט, הם פשוט סחפו אותי לעולם המוזר שלהם, בטח שעם השיר הבא.
[gv data="Aynm0sWpNSo"][/gv]
ואתם, איזה מוזיקה ריגשה אתכם עד כה השנה?
מוזיקה שחדרה לנשמתכם וגלגלה אותה בגלגל? ספרו בתגובות, אולי עוד מישהו יתרגש. אם יש לכם בלוג, ספרו בהרחבה בבלוג ותנו איזה לינק לפה, בכיף!
תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש 