תרבות, ניכור, שיעמום, ויאוש

עברתי דירה לבלוג המאזין – http://www.listener.co.il

Archive for דצמבר, 2009

עשרת אלבומי העשור

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 31, 2009

אז בסוף החלטתי לפרסם את אלבומי העשור שלי. גם כי כל בלוג מוזיקלי שמכבד את עצמו עושה את זה, וגם כי חלק מהאלבומים שהעיפו אותי מהרגליים בנוטיז לא כלולים ברשימות העשור הטיפוסיות. ויש לי גם דברים אישיים להגיד שלא בטוח שאחרים אמרו.

הקרטריון שלי לאלבומי העשור הוא פשוט – אלבומים שריגשו אותי, שחדרו לי לכל המערכות וסירבו לצאת מהסטריאו/רדיודיסק/אייפוד (תלוי בתקופה), אלבומים שגם אחרי שהם יצאו חזרו לאחר זמן מה שוב, ושוב, ושוב. הנה הם בסדר אקראי. אגב, את המילים הבאות רשמתי גם למר קוואמי דה לה פוקס מהקצה, אז יכול להיות שחלקן ישמעו לכם מוכרות.

The Cooper Temple Clause – See This Through And Leave

קודם כל אני רוצה להגיד תודה עצום לקוואמי ולקצה. אלמלא הקצה וההתלהבות שלו מהאלבום האדיר הזה כנראה לא הייתי שומע אותו בכלל. הייתי בהתחלה אידיוט ודחיתי אותו בגלל שהקול הגאלאגרי של הסולן עצבן אותי. אבל אחרי סיכומי הקצה של שנת 2002 משהו שם התחבר לי פתאום. מאז אני מאוהב ושומע את האלבום הזה לפחות פעם בחודש כמעט כל חודש. See This Through And Leave הוא אחד מהאלבומים המדממים ביותר שיצאו העשור. כשאני שומע את הסולן בן גאוטרי אני פשוט מרגיש את הכאב שלו, כאילו שהוא שר עלי. מוזיקלית אף הרכב אחר לא הצליח ליצור שילוב כל כך חד ועצבני בין רוקנרול בריטי מלוכלך לאלקטרוניקה אינטיליגנטית. לצערי הקופר טמפל קלוז לא הצליחו לשחזר את העוצמות של האלבום הזה באלבומים הבאים שלהם ואף התפרקו לפני כמה שנים, אבל תמיד יהיה להם מקום בנפש שלי בזכות היצירה האדירה הזאת.

Sigur Ros – Ágætis byrjun

זה ישמע דבילי, אבל כל כך שמחתי לראות ששנת השחרור לאלבום האלוהי הזה היא 2000 ולא 1999 כמו שחשבתי בהתחלה. בדיוק כשחשבתי שאין חדש תחת השמש, שאין לי שום דבר חדש ומעניין לשמוע אחרי OK Computer, סיגור רוס נחתו לפתע כמו מלאכים בשמי ברלין כדי לגעת בנו ולחמם לנו את הלב עם היצירה האדירה הזו. זה אלבום כל כך יפה וכל כך מרגש ועמוק שלא יכלתי שלא להתאהב בו. האלבום הזה שזור לכל אורכו בקסם מיוחד, קסם שמעלה לכולנו אסוציאציות של נופים מושלגים אינסופיים ולוויתנים במעמקי האוקינוס, או פשוט של הקליפים המדהימים שליוו אותו. בתור מוזיקאי, האלבומים הכי טובים הם אלה שגורמים לי לרצות להקים להקה שתשמע בדיוק כמוהם, ובטח שלסיגור רוס היה את האפקט הזה. אגייטיס בייריון (או איך שלא אומרים את זה) הרחיב לי ולעוד מוזיקאים רבים את התודעה איך אפשר לעשות מוזיקה ולאיזה צלילים אפשר להגיע אם רק רוצים.

[/gv]

At The Drive-In – Relationship Of Command

קשה לי למצוא את המילים להתחיל ולתאר איך האלבום הזה הפיל אותי מהרגליים בבעיטת קרטה מסובבת וערף לי את הראש במכה נקיה אחת של חרב יפנית חדה. בשבילי האלבום הזה הוא ההתגלמות של עתיד הרוקנרול, או בעצם הווה הרוקנרול. בעוד שיותר מדי להקות אחרות לקחו צעד וחצי אחורה עם המוזיקה שלהם ופשוט חיממו לנו מחדש מנות מהפריזר, אט דה דרייב העלו אותנו על החללית שלהם ושיגרו אותנו כמה שנות אור קדימה לאיפה שאנחנו אמורים להיות. זה אלבום של אנרגיות מטורפות, שאחרי שמוציאים אותו מהמערכת נוטפות ממנו טיפות של זיעה. זה אלבום של שילוב בלתי הגיוני בין מדע בדיוני ו-Pאנק, בין התפרעות חסרת מעצורים לבין טייטנס מטורף, בין ליריקה אבסטרקטית מדהימה לבין שתי גיטרות שנמצאות בקרב קונג פו בלתי נגמר לבין רית'ם סקשן שהוא הבן הממזר של רייג' אגיינסט דה משין ופיית' נו מור. כשאני רוצה להרגיש שאני חי ובועט, כשאני רוצה אנרגיות גבוהות מהמוזיקה שלי, זה האלבום שאני מכניס למערכת, אלבום שממשיך את הקו הסמוי הזה בין הסטוג'ס לסקס פיסטולז לגאנז נ' רוזז לנירוונה.

Queens of the Stone Age – Songs for the Deaf

כשנראה שהרוק הכבד גווע ברעב, מלכות עידן האבן הפגיזו עלינו את אפוס הרוק הזה. עפתי מהרגליים עוד מהסינגל הראשון "No One Knows" והבנתי שיש פה משהו שחייבים לשמוע. וצדקתי. "שירים לחרשים" הוא הילד השטני של אנשים אולטרה מוכשרים שדאגו לפנק אותנו מכל כיוון, החל מכתיבת השירים המקורית של מנהיג ההרכב הג'ינג'י הבלתי נלאה, ג'וש הום, ועד לנגינה הוירטואוזית, בין היתר של מאסטר התופים מר דייב גרוהל, שהזכיר לנו שהוא יודע לתופף. זאת מוזיקת גיטרות פאר אקסלנס שהצליחה להשמע חדשנית, אפלה, ולהתחבר לחוויה כוללנית של אלבום בזמן שאנשים שומעים בכלל שאפל. שירים לחרשים אינדיד.

Oceansize – Effloresce

בסביבות אמצע העשור לא היה לי כל כך מה לשמוע. כל הדברים החדשים היו "נחמדים" ולא ממש חדרו את השריון המוזיקלי שלי, לכן שמעתי בעיקר מוזיקה ישנה. אבל אז, אז גיליתי את אושנסייז. בהתחלה הם לא הזיזו לי יותר מדי. אבל הרגשתי שיש שם משהו, שכדאי לצאת איתם לעוד דייט או שניים ולראות מה הולך. וככה שיר אחרי שיר הלכתי ושקעתי יותר ויותר עמוק, עד שאושנסייז בלעו אותי לגמרי ואכלו אותי חי כמו חול טובעני שאי אפשר להחלץ ממנו. אני עדיין לא מאמין איך זה יכול להיות שלהקה אחת יכולה לשלב בצורה כל כך מדהימה בין כל המישורים המוזיקליים של שכל, רגש, בטן, וזין. איך להקה יכולה לקחת סל של השפעות ולהמשיך איתן הלאה למוזיקה חדשה שמסתכלת קדימה ולא מפחדת להיות אמיצה, מוזרה, ומאוד דורשנית. איך בלהקה אחת יכול להיות מתופף כל כך מקורי, 3 גיטרות שמשתלבות בצורה כל כך הגיונית ומעוררת השראה, ושירה שמתנהגת כמו כלי מוזיקלי לכל דבר מאשר איזה סולן עם אגו עצום. וההפתעה הכי גדול זה איך הלהקה נשארה אצל יודעי דבר בלבד ולא נפלה והחריבה הכל כמו איזה פצצת אטום. או שאני ומעריצים רבים בסרט מטורף, או שפשוט הלהקה טובה מדי מאשר שמספיק אנשים יבינו אותה, שהיא סוג של דליקטס למי שיודע להזמין את הדבר הנכון. מקווה מאוד שזה יפסק כבר כי הם פשוט עשו לי את העשור ומגיע להם לא פחות מאשר הערצה והערכה המונית.

Dredg – El Cielo

כנראה שהחוט המקשר בין רוב האלבומים שאהבתי העשור הוא הליכה נגד כיוון הזרם, במקרה הזה במקום ללכת אחורה לישן והטוב ללכת קדימה אל הלא נודע. וזה בדיוק מה שדרדג' עשו. כמו קווינס אוב דה סטון אייג' גם הם יצרו אלבום אלבומי, יצירה שמהווה מקשה אחת עם זרימה מיוחדת משיר לשיר. ועוד איזה זרימה. הם הקליטו את האלבום הזה בחווה של ג'ורג' לוקאס ואיכשהו זה עזר להם לעשות מוזיקה סינמטית של משהו גדול מהחיים שמתרחש בגלקסיה רחוקה, רחוקה מאוד. הם עשו את זה בעזרת הקול המרגש של הזמר שלהם שמתחבר לי עם הגדולים כמו מארטין האקט מאה-הה ודייב גהאן מדפש מוד, גיטרות מאסכולת ג'וני גרינווד, תיפוף שהם דאגו שיהיה שונה לגמרי בכל שיר ושיר, ושילוב לא נורמלי בין סגנונות כמו פוסט-רוק ודראם נ' בייס. האלבום המאוד מיוחד ומפעים הזה לא הגיע לאזניים רבות, אך האזניים שהוא הגיע אליהן לא נשארו מאז אותו הדבר.

Doves – Lost Souls

מי חשב ששריפה בסטודיו של מוזיקאים אלקטרוניים ממנצ'סטר תגרום להם להוציא את אחד מאלבומי הגיטרות הכי נוגים בעשר השנים האחרונות. יש בו איזושהי שבריריות ויופי חורפי לכל אורכו, משהו שיונק מאוד מהמסורת של הרוק הבריטי אבל נשמע בו בזמן כמו משהו חדש ומיוחד. אולי זאת הוכחה חותכת למשהו שנתפס כ-"רע" כמו שריפה מכיל בתוכו בו בזמן משהו ממש "טוב", כי העשור המוזיקלי שלי לא היה יכול להיות אותו הדבר לולי הדאבס המקסימים והשעות הרבות שביליתי עם לוסט סולז.

Radiohead – Kid A

מה כבר אפשר לומר על האלבום פורץ הדרך הזה, הטוויסט בעלילה, שכבר לא נאמר? גם בשבילי הוא היה טוויסט בעלילה שכן בזכותו נפתחתי למוזיקה חדשה, למוזיקה האלקטרונית של ה-IDM ואפילו לקראוט-רוק לאחרונה. הבנתי לא מזמן שהאמנים הכי גדולים יודעים לקחת את ההשפעות המעניינות שלהם ולתקשר אותן מחדש בצורה שמתאימה לצייטגייסט של העולם. כמובן שרדיוהד הצליחו לעשות את זה בגדול. וכן, כמו אלבומים אחרים שציינתי גם קיד איי היה אלבום שהביט קדימה מאשר אחורה. אבל האלבום הזה לא היה רק הוכחת יכולת מוזיקלית, הוא היה יצירה כל כך מסקרנת, ייחודית, וכמובן רגשית, שללא הלב הפועם בו לא הייתי חוזר אליו כל כך הרבה פעמים.

British Sea Power – Open Season

ידעתי שבריטיש סי פאוור היא אחת מלהקות העשור שלי, אבל לא ידעתי באיזה אלבום שלהם לבחור. בסוף החלטתי להמשיך עם הקו האישי, ולמרות שהוא לא נחשב לאלבום הטוב שלהם בחרתי ב-Open Season. זה בעצם האלבום הראשון שלהם ששמעתי מהתחלה ועד הסוף ותפס אותי בחכת הלהקה. הוא מרגיש כמו הזמנה לבלות בחוץ בקור של חורף האי הבריטי עם חבורה של לצים אינטיליגנטיים ששותים המון בירה ואוהבים לנהל דיונים על היסטוריה ושירה מימי הביניים. יש לבריטיש סי פאוור איזשהו סוג של קסם קטן, מן חמידות ומתיקות כזאת, שאם לומדים להתחבר אליה אז לשמוע אלבום שלהם מרגיש כמו פגישה חוזרת עם חבר טוב. ולמרות שגם 2 האלבומים האחרים שלהם מעולים בשבילי הפגישה עם האלבום הזה היתה הכי מוצלחת.

Interpol – Turn On The Bright Lights

בעשור הזה עברתי דירה מוזיקלית מהיבשת האמריקאית לאיים הבריטיים. כמובן שיש יוצאים מן הכלל ששווה לחזור ולבקר את אמריקה בגללם, יוצאים מן הכלל כמו אינטרפול. לא רק שהם אמריקאים, אלא שהיה סביבם כל כך הרבה הייפ מרתיע מכדי להתחבר אליהם. אבל זה לא עזר. בסופו של דבר ובאיחור אופנתי התאהבתי באלבום הזה ואני סולח לו על כל להקות החקיינים שקמו לאחר מכן בנסיון לשחזר את האמוציות והייחודיות שאינטרפול מפגינים פה בקלות בלתי נסבלת. כשיש לך שירים מעולים, נגנים חזקים, וסאונד מאוד מאופיין עוד באלבום הבכורה אז מה הפלא בעצם שהעולם נופל לרגליך. חבל לי קצת שאינטרפול נתקעו באלבומים הבאים שלהם בתוך המסגרת שהם יצרו לעצמם (אם כי נראה שאני בדיעת מיעוט בעניין הזה), אך עם כזה מאסטרפיס מה עוד אפשר לבקש.

[/gv]

כמעט אלבומי עשור:

Elbow – Seldom Seen Kid
אלבום כל כך יפה שהוא סוג של במקום ה-11.
Oceansize – Frames
מאוד התלבטתי אם לרשום אותו או את הראשון של אושנסייז כי גם הוא מופלא.
British Sea Power – The Decline Of, Do You Like Rock Music
כל אלבום של כוחות הים הבריטיים הוא יפה בפני עצמו.
The Horrors – Primary Colors
מאוד אוהב אותו, אבל הוא קצת חדש מדי אז אני לא יודע כמה זמן הוא יחזיק מעמד.
Editors – The Back Room
אמנם להקת חיקוי אינטרפול, אבל עם שירים פשוט נהדרים.
Battles – Mirrored
האלבום הנסיוני הכי קליט וכיפי שעשו אי פעם.
The Cribs – Mens Needs Womens Need Whatever
בריט רוק כמו שבריט רוק צריך להיות – נושך ועם מבטא.
Muse – Absolution
האלבום המלא הראשון של מיוז ששמעתי, וזה שהתחבב עלי הכי הרבה.
M83 – Before The Dawn Heals Us, Saturdays=Youth
שוגייז צרפתי מובחר ביותר כמו קוניאק טוב.
Sigur Ros – ()
אם אגייטיס ביירון של סיגור רוס לא היה נחשב לעשור הזה, אז האלבום הזה היה נכנס לרשימה.
Radiohead – In Rainbows
אלבום צבעוני, מעניין, מרגש, ויפיפה.
Lost In Translation Soundtrack
פס הקול החלומי לאחד מהסרטים האהובים עלי העשור.

מי יתן והעשור הבא ינחית עלינו מוזיקה אינטרגלקטית שתרגש אותנו ותיקח אותנו למחוזות חדשים ביקום! כמובן נשאלת השאלה, מה אלבומי העשור שלכם? מה אתם חושבים על שלי? יש לכם איחול מוזיקלי לעשור הבא? תביאו אותה בתגובות מהר לפני שהעשור יגמר.
* בקרוב הפתעה!

מודעות פרסומת

Posted in מוזיקה | 4 Comments »

פוסט אורח: מיקסטייפמטוסיס

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 29, 2009

גבירותי ורבותי: פוסט אורח! ידידתי מהאינדי מיכל ישראלי, שרופת מוזיקה רצינית ושדרנית התכנית המשובחת "מחוץ לקופסה" ב-102fm, החליטה שגם לה נמאס משנאת החינם לרדיוהד ושהיא רוצה לעשות משהו בנידון. נידבתי את במת הבלוג שלי למען המטרה, וזמן מה לאחר מכן הגיע הפוסט המיוחל. אני מעביר את המיקרופון למיכל.

מדהים מה אנשים מוכנים לעשות, או לא לעשות, בשם שנאת ההייפ. עכשיו, לרקע שטף סיכומי העשור, נורא אופנתי לאהוב לשנוא את רדיוהד ולקרוא להם מוערכים יתר על המידה או סובלים מחשיפת יתר. אבל כמה מאותם שונאי חינם, כמו שעידו הגדיר אותם, באמת טרחו לעזוב לרגע את הרגשות בצד והאזינו כמו שצריך ל-In Rainbows? או לדיסק הבונוס הנפלא שהתלווה אליו? וכמה פעמים שמענו השנה ברדיו את Weird Fishes\Arpeggi? נכון, רדיוהד מלווים בהמון הייפ, ולפעמים זה מטריד גם אותי, אבל המוזיקה, זוכרים את המוזיקה? זה הענין כאן. רדיוהד היו אפופים בהייפ בסוף העשור הקודם ובתחילת הנוכחי, אבל זה לא ממש מדויק כבר כמה שנים טובות (ובטח יהיו מתנגדים לאמירה הזו, אבל היא מורכבת מדי בשביל שאפרט אותה כאן), וההאחזות באנטי-הייפ גרמה להרבה אנשים לפספס כמה דברים טובים שהם הוציאו החל מאמצע העשור הזה. ועוד מילה לזכותם – אצל רוב המוסיקאים שסובלים מהייפ מיותר אפשר לזהות עצלות מוזיקלית הולכת וגוברת. רדיוהד נשארו מקצוענים בצורה שלא ניתנת לתיאור. הכתיבה שלהם, ההפקה שלהם, ובעיקר ההופעות החיות שלהם, נשארו מושקעות, מרגשות ומזיעות. הציניות אולי לא מאפשרת לנו להאמין, אבל יש אנשים שהופכים להיות מצליחים, מפורסמים ומוערכים בגלל שהם עובדים קשה, ולא רק בגלל שיש להם יח"צנית מוצלחת.

אז למי שמוכן לפתוח את האוזניים ולשמוע מוזיקה נהדרת של להקה נפלאה, בלי אמירות הרות גורל או הכתרות מיותרות כמו "אלבום העשור", הכנתי מיקסטייפ שמסכם את הדברים החשובים ביותר, היפים ביותר או המעניינים ביותר שרדיוהד הוציאו העשור, בעיניי (ולא תאמינו, Everything in Its Right Place בכלל לא נכנס):

לחצו עלי כדי להוריד את מיקסטייפמטוסיס

הורדה של מיקסטייפמטוסיס, גרפיקה ע"י pop-e

Idioteque – בכל פעם שמדברים על Kid A בתור האלבום החשוב ביותר של שנות ה-2000, יש נטיה להשמיע את השיר שפותח אותו. יש בזה מן ההגיון, אבל כמעט עשר שנים אחרי שהוא יצא, נדמה לי שהשיר הזה הוא שנחרט בזכרון המוזיקלי הקולקטיבי. הוא גם השיר היחיד שגורם לתום יורק לרקוד כמו מטורף בהופעות.

15 Step (הערת הבלוגר – וורדפרס דופק מדי פעם את היישור של שמות השירים) – הרגע הטוב היחיד בסרט המחורבן Twilight הוא הסוף, משתי סיבות. ראשית, הסרט נגמר, ושנית, השיר הזה מתנגן ברקע. אני מודה שבהאזנות הראשונות ל-In Rainbows הוא לא הפיל אותי, ולקח לי זמן להבין את הגדולה שלו. כשיר פתיחה הוא אומר המון, הוא מזכיר דברים קודמים שרדיוהד עשו, אבל הוא גם שונה, כמו כל מה שבא אחריו. In Rainbows הוא אלבום מבלבל, לעתים לא אחיד, אבל דווקא ככזה, הוא מגלם בעיניי את הסיום המושלם לעשור האחרון של רדיוהד. הוא סך כל מה שבא לפניו, ולכן יש בו מספיק כדי לפנות למי שאוהב את רדיוהד של שנות התשעים וגם למי שמעדיף אותם באלפיים. בשילוב עם אלבום הבונוס הגאוני, מדובר באחד האלבומים המעניינים של העשור, לטעמי.

2+2=5 – לא במקרה, האלבום הכי גחמתי והכי פחות מהודק של רדיוהד מתחיל עם רעש של ג'וני מחבר את הגיטרה שלו, ומי שמקשיב טוב יכול לשמוע את תום ממלמל בסרקזם: "זו דרך נחמדה להתחיל, ג'וני". זהו האלבום שרדיוהד הקליטו בזמן הקצר ביותר, והשמועות גורסות שהם לא ממש מרוצים ממנו. ואכן, האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו למועדף עלי. השיר הזה מבטא, מילולית ומוזיקלית, את הכעסים של תום יורק על החברה המערבית, והשינוי ב-2:25 (משעשע מצדם) תמיד גורם לי לחייך.

Bangers + Mash – עם כל אהבתי לרדיוהד, סקס אפיל מעולם לא היה תכונה בולטת אצלם (אלא אם כן מחשיבים את הענטוזים של תום בהופעות). השיר הזה הוא פיצוי הולם לשנים של מיניות מודחקת. בועט, ספונטני, מתגרה, קשוח מצד אחד ועדין מצד שני. עשו לעצמכם טובה וצפו בו בביצוע החי שצירפתי, שהוא בעיניי אחד מרגעי השיא של רדיוהד – תום מצטרף כאן לפיל על סט נוסף של תופים (וגם נאנח קצת, מה רע?), ג'וני עושה שמות בגיטרה, ואד מוכיח שוב שהוא מספק את קולות הרקע הטובים ביותר בעולם, ולא מקבל על כך מספיק קרדיט. אל תפספסו את תום חסר נשימה בסוף השיר. קורע.

Morning Bell (live) – אני מכירה כמה מעריצי רדיוהד שמעדיפים את גרסת Amnesiac לשיר הזה, אבל בעיניי היא מיותרת. רוב הזמן, מדובר בשיר האהוב עלי מתוך Kid A, ובאחד הביצועים הטובים של תום כזמר, שמוכיח כאן שהוא מושלם באותה מידה גם בהופעה חיה. חיזר.

I Might Be Wrong – אח, השיר הזה מבריק ומפתיע מהשניה הראשונה ועד השניה האחרונה, ורק הוא לבדו הופך את Amnesiac למוצלח יותר מ-Kid A. כל מילה נוספת עליו רק תגרע.

Myxomatosis – כבר ציינתי שגדולתו של Hail to the Thief טמונה בחוסר השלמות שלו, שמאפשר האזנה המלווה בעליות, ירידות ובעיקר הפתעות. השיר הזה הוא המעניין ביותר לטעמי באלבום, אי אפשר שלא לשים לב אליו מיד כשהוא מתחיל, הוא תופס אותך בביצים, או בשחלות, ולא מרפה עד השניה האחרונה.

The National Anthem – אם Idioteque הוא השיר הזכור ביותר מ-Kid A, זה השיר שבעיניי מכריז בצורה הברורה ביותר על השינוי שחל ברדיוהד ועל הדרך החדשה שהם יצאו אליה. המבנה שלו שונה ממה שרדיוהד עשו עד לאותה נקודה, הוא עמוס בכלים שרדיוהד לא עשו בהם שימוש רב קודם לכן (במיוחד כלי נשיפה), והוא דל מאוד ברמת המלל, עוד דבר מאוד לא אופייני ללהקה. המנון לאומי? בכיף.

Weird Fishes\Arpeggi – אני שונאת להשתמש במילה "יפה" לתיאור דברים מורכבים כמו מוזיקה או קולנוע, אבל השיר הזה הוא אולי השיר היפה ביותר שרדיוהד כתבו, אולי השיר היפה ביותר שנכתב העשור, וללא ספק, הפספוס הכי גדול של אלה שויתרו על רדיוהד. הדקה האחרונה שלו היא לא פחות ממרהיבה, אד מבריק שוב בקולות רקע עוצרי נשימה, ובהופעה חיה הוא גרם לי לטבוע באוקיינוס של הזיות, עם המון… דגים מוזרים.

You and Whose Army – הוכחה נוספת לגדולתו של Amnesiac, שנשאר מחוץ לרוב סיכומי העשור, והשיר האהוב עלי באלבום. רדיוהד נשמעים כאן מאוד מודעים לכך שהם יוצרים משהו גדול מהחיים, ובצדק. שלוש דקות של מוזיקה מהסוג שהופך עולמות ומשנה חיים. אותי זה מרגש.

Fog (Again) (live)– חלק גדול ממה שהופך את המסע המוזיקלי של רדיוהד למרתק כל כך, הוא העובדה שהכל חשוף – הטעויות והנסיונות הפחות מוצלחים לצד היציאות המבריקות. ככה זה כשאין לך כמעט מה להפסיד, אתה יכול ליפול לפעמים, ולנחות על הרגליים. השיר הזה הופיע לראשונה כבי סייד בינוני ל-Knives Out. רדיוהד, במקום לנסות לטאטא אותו מתחת לשטיח, הפשיטו אותו מההפקה המקורית והחזירו אותו לסיבוב שני בצורת סולו פסנתר. עצם העובדה שהם צירפו לשמו את המילה "שוב" הופכת אותו למקסים פי כמה. המודעות העצמית הזו, הידיעה שהם פישלו וצריכים לנסות פעם נוספת, גורמת לי לאהוב אותם יותר, אם זה בכלל אפשרי. מעבר לכך, הוא בולט מאוד בין ערימות שירים מורכבים ועמוסי הפקה ועיבוד. שתי דקות של קסם.

(הנה תום מסביר בפשטות – הגרסה הראשונה לא היתה טובה, זו טובה יותר, אלא אם כן אפשל)

Last Flowers – למרות שעידו אמר לי שמיקסטייפ אמור להכיל 12 שירים, השיר הזה התווסף ברגע האחרון. בדיוק כמו שתום שר בו – השיר הזה הוא יותר מדי, יותר מדי בוהק, יותר מדי עוצמתי ויש לו את הכוח למוטט נפשית. הוא מסתתר באלבום הבונוס של In Rainbows, ולמרות איכותו, נדמה שלשם הוא שייך, לשוליים, למי שבאמת טורח להאזין ולחפש את היופי ביצירות של רדיוהד.

Wolf at the Door – הבחירה הכי אישית וסובייקטיבית במיקסטייפ הזה. שיר העשור שלי, שיר המאה שלי, שיר החיים שלי. אחד השירים הבודדים שאני לא מסוגלת לשמוע פחות מפעמיים ברצף, הרינגטון שלי, השיר שאני צורחת בקולי קולות ברכב, בין אם הוא מתנגן או לא. למה? אין לי מושג. הוא בטח לא השיר הטוב ביותר של רדיוהד, אבל הוא זה שתפס אותי, ולפעמים לא צריך להסביר חיבור אמיתי.

כמעט ונכנסו – Optimistic, Knives Out, There There, Down is the New Up, These Are My Twisted Words.

Posted in מוזיקה | 15 Comments »

הנחמדים של הנוטיז

Posted by עידו שחם ב- דצמבר 21, 2009

אני שמח לבשר שיש שם לעשור הזה – הנוטיז, או באנגלית The Noughties, מלשון nought בבריטית. ואורגיית סיכומי העשור במוזיקה של הנוטיז בעיצומה ונהיית פרועה מרגע לרגע. יש כאלה שנמאס להם מזה, אבל אני בסדר עם העניין. למה? פחות בשביל לגלות מה הגיע למקום הראשון של רשימת כך וכך אם כי גם זה מסקרן. יותר בשביל לנסות ולדלות אלבומים יפים שעפו מתחת לראדר המוזיקלי שלי.

הבעיה היא שזה לא קל לגלות את האלבומים האלה. בעיקר כי אין כרגע שום בלוגר ברשת שאני מכיר שחולק טעם מוזיקלי דומה לשלי. אם אתם חושבים שיש אחד כזה או אחת כזאת אז תשאירו לי תגובה מיד ותספרו לי מי זה או זאת. רוב הבלוגרים הולכים עם הזרם המרכזי הצפוי של האינדי, אחרים הולכים על שיא האיזוטריה. בין אם הם רוצים להיות קולים, כלומר, היפסטרים, או אשכרה אוהבים את זה (הרי מוזיקה פופולארית היא מוזיקה פופולארית, כנ"ל בפופולאריות של השוליים), אני לא מתחבר לזרם המרכזי של האינדי. ולא מתוך איזשהי פלצנות, למרות שלפעמים אני גם חוטא בזה, בעיקר כי המוזיקה המדוברת פשוט לא מרגשת אותי. וגם שיא האיזוטריה קצת גדולה עלי. אני אוהב את המקום הנוח באמצע.

הבעיה השניה היא שרוב הרשימות בנויות על מה שאנשים כאלה ואחרים חושבים שחשוב בעשור. או לפחות זה הרושם שאני מקבל. במקום להגיד איזה אלבומים השאירו אצלם משקע רגשי אמיתי, הולכים על האלבומים שהם כביכול חשובים. גם לזה יש מקום בעולמינו, אבל יש יותר מדי מזה וזה לא כל כך מה שאני מחפש.

הבעיה השלישית זה שיש המון שמות שתקועים עמוק בתוך רשימות העשור, שלא לדבר על כל המוזיקה שלא נכנסה בכלל לרשימות, ויש המון מוזיקה כזאת בעשור שעשו בו הכי הרבה מוזיקה אי פעם. כדי לדלות ממנה את הפנינים צריך לא מעט זמן ואנרגיה כי זה פחות או יותר לירות באפלה, במקרה הטוב לשפוט לפי התמונה המכסה איזשהו אלבום ולהבין לפי זה את הרלוונטיות שלו אלי לפני שאני הולך להעמיק.

לכן החלטתי לעשות מעשה. החלטתי לקחת 10 אלבומים שהם לא "ה"אלבומים שלי לעשור, אלא אי שם באמצע הרשימה, האלבומים הנחמדים שנהניתי מהם לזמן מה ואז המשכתי הלאה ללא משקעים כבדים מדי. מי יודע, אולי דווקא אלה יהיו האלבומים שירגשו אתכם, לפחות לזמן מה. אין ספק שלא מעט מהם לא יהיו ברוב רשימות העשור, אז לפחות ככה הם לא יתפספסו. הנה זה בא ברצף אסוציאטיבי.

The Stills – Logic Will Break Your Heart – 2003

בתחילת שנות האלפיים כולם רצו להשמע כמו אינטרפול וכך גם הסטילז ממונטריאול. יש אנשים שיצקצקו מול המסך כרגע, אבל זאת אחת מהלהקות הקנדיות היחידות שנהניתי לשמוע מתוך צונאמי סירופ המייפל שתקף אותנו העשור (ולא, אני לא אוהב את ארקייד פייר ולא ניו פורנוגרפרס או ברוקן סושל סין וכו', אמרתי לכם שאני לא עומד בקו אחד עם הזרם המרכזי של האינדי). למרות שאני כועס קצת על האינטרפוליות של הסטילז, הם לקחו את הסגנון למקום פחות כבד עם ג'ינס וטריקו במקום חליפות של ארמני ובעיקר כתבו שירי פופ מעולים שחודרים לראש וללב. תשפטו בעצמכם.

Ed Harcourt – From Every Sphere – 2003

אין לי בד"כ כוח לסינגר-סונגרייטרים. רובם נשמעים אותו הדבר לאוזניי וכל היופי שלהם נשמע כמו קיטש משעמם שעשו כבר מיליון פעם עם גיטרה אקוסטית וקול מעושן. אבל לא אד הארקורט. הוא חתיכת יוצא מן הכלל. לא רק שהאינסטרומנטציה באלבום הזה כל כך מגוונת ויפה, אלא כשהוא שר הוא לא רק מדמם מהלב, הוא מדמם מהבטן בשירים הסוחפים והיפיפיים שהאלבום הזה מפגיז בהם ללא הפסקה מההתחלה ועד הסוף. השיר "Watching The Sun Come Up" הוא השיא באלבום, מאין "Heroes" הפרטי של אד.

Mystery Jets – Making Dens – 2006

היו היתה חבורה של ווירדים מ-Eel Pie Island בלונדון, כל כך לא אפנתיים שהם היו מושפעים מלהקות פרוג(!), סולן הלהקה סוג של נכה(!) ואביו של הסולן ניגן איתו בלהקה(!). דמיינו את זה, להיות בלהקה עם אבא, מוזר. בכל מקרה, החבורה העליזה שחררה לה אלבום בכורה חביב שקיבל הייפ MTV2-י באדיבות Zane Lowe הגדול אבל במהרה שכחה סביבו המהומה. יותר מאוחר הם שחררו אלבום נוסף שמשום מה תפס יותר חזק, אולי בגלל חנפנות הפופ האייטיז שיש בו והתאימה לטרנד של זמנו. אבל אני לא אשכח להם את האלבום החמוד מאוד הזה מ-2006 שגדוש בסוג של קסם ילדותי, דמיון, ושירים מאוד בריטיים שפשוט מעלים חיוך על הפנים.

Thirty Seconds To Mars – s/t – 2002

אם נפלתם מהכיסא תתעשתו על עצמכם ותחזרו לשבת. מה עושה הרכב העלק-אימו המשעמם הזה שמוביל אותו הדוגמגיש ג'ארד ליטו? בואו ואומר לכם. זה לא בגלל שהוא בוחר לשחק בסרטים משובחים בד"כ, אלא בגלל שאלבום הבכורה של הלהקה שלו ושל אחיו הוא סיפור אחר לגמרי מכל החרא הטיינאייג'רי המשעמם שהם שחררו אח"כ. אני סאקר של דברים שקשורים למדע בדיוני, כך שלשמוע סוג של אלבום קונספט סינמטי עם פיל סייברפאנקי בין הגיטרות הרועמות לבין הסינטים המושחזים העיף אותי מהכיסא ב-2002. ולמי שלא מאמין, הנה שיר מעולה מהאלבום שלא יצא בתור סינגל, אז אנא התעלמו מהקליפ הבינוני שהפיק איזה ילד יוטיוב לשיר "Buddha For Mary".

Hell Is For Heroes – The Neon Handshake – 2003

אם נשאר בגזרת הרוק הכבד יותר, אז אני חייב להזכיר את Hell Is For Heroes. זה הרכב בריטי שמשתייך לתנועה קטנה של פוסט-הרדקור בריטי. כן, אנגלים שמושפעים מלהקות כמו פוגזי ו-Jawbreaker ומתרגמים את מה שהם עשו לממלכה הבריטית עם אקסטרה רגש (עוד הרכבים שהיו באזור – yourcodenameis:milo, Millions Dead, ועוד). גם הם קיבלו קצת הייפ MTV2, אך הם לא שרדו מול זרם הרוקנרול המחודש של הסטרוקס והווייט סטרייפס שהעיף אותם מהמרקע. למעשה האלבום המלא הגיע לאוזניי רק שנים מאוחר יותר והצטערתי שזה לא קרה קודם. למה? כי זה אלבום רוק כבד מעולה עם זמר ששר ברגש אמיתי בגיבוי 2 גיטריסטים שיודעים מאיפה משתין הדיסטורשן, ושוב, בעיקר בגלל שיש להם שירים ממש טובים שהטינאייג'ר הפנימי שלי חיכה לשמוע.

Rockfour – One Fantastic Day, Shy Nobleman – How To Be Shy – 2001

שני אלבומים ישראלים באנגלית. שני אלבומים שלהקת רוקפור מנגנת בהם (אצל שי בתור להקת הגיבוי). שני אלבומים שמושפעים כבדות מהסיקסטיז. שני אלבומים ששוחררו באותה השנה. יותר חשוב, שני אלבומים שבעקבותם התחלתי להאזין ברצינות למוזיקה ישראלית ונכנסתי לאינדי הישראלי והתחלתי לפקוד הופעות. הכי חשוב, שני אלבומים שמאוד נהניתי לשמוע בזמנו. גם אם הם לא הכי פופולאריים מבין אלבומי האמנים המדוברים, הם התברכו בהפקה מעולה, מבטאים בריטיים למהדרין, ושירים פופיים שהיכו בי שוב ושוב כמו מתאגרף עקשן עד שעשו לי נוקאאוט מוחלט.

The Duke Spirit – Cuts Across The Land – 2005

חמושים בסולנית בלונדינית יפה-מכוערת (תלוי בזווית) עם קול מחוספס שנע בין ג'ניס ג'ופלין לפי ג'יי הארווי והרבה אהבה למוזיקת גיטרות לאורך היסטורית הרוקנרול, היכו בנו החמישיה הבריטית הזו עם האלבום האנרגטי הזה. שוב משום מה הרוב נתפסו לאלבום השני שלהם Neptune שבעיני הוא יותר משעמם ופשוט לא מכיל את הראשוניות והחספוס שהלהקה מביאה איתם פה. מתנצל על עוד קליפ ביזארי, אפילו ילדון יוטיוב היה יכול לארגן להם משהו יותר טוב מזה.

The Bad Plus – These Are The Vistas – 2001

נזרק הלאה לספירה אחרת לגמרי, לג'אז. כן, ג'אז זה לא מילה גסה, ובעשור הזה גיליתי שג'אז יכולה להיות מוזיקה נפלאה. בעיקר בהופעה חיה, בעיקר עם ג'אזיסטים צעירים שמערבבים ומערבלים את הסגנון עם כל מה שבא ליד כמו רוק ומוזיקה אלקטרונית. אבל שלישיית הפאוור ג'אז הזאת עשתה משהו אחר. במקום לגנוב סגנונות, הם גנבו אנרגיות, והכניסו וייבים אלקטרוניים ורוקיסטים לג'אז שלהם מבלי לעזוב כלל וכלל את עולם הג'אז. הקטע הכי ידוע ומעיף שיצא מפה הוא הקאבר הגאוני שלהם ל-"Smells Like Teen Spirit". כששמעתי אותו הייתי חייב לעצור את האוטו כדי להבין למי יש את היכולת לעשות משהו כל כך טוב ושונה מהשיר הזה ולשמור על הכוונות של היוצר. למזלי גיליתי שאלבום הבכורה שלהם מגובה בעוד קאברים יפים וגם בקטעים מקוריים שלא נופלים מהם. לא לחובבי ג'אז בלבד, בעיקר לא לחובבי ג'אז.

Infadels – We Are Not The Infadels – 2006

בשנת 2006 נסעתי לחופשה קצרה בברלין בסתיו. בדקתי מי אמור להופיע באותו השבוע והרשימה היתה די דלה. למזלי נתקלתי בלהקת ה-Infadels שפקדה את העיר, דגמתי, וראיתי כי טוב. הם שייכים בערך לגל הדיסקו-Pאנק, Pאנק-Fאנק, אלקטרו-קלאש, או איך שאתם לא רוצים לקרוא לזה. במילים פשוטות יותר להדיוטים, להקה שמשלבת ביטים רקידים מעולם הדיסקו עם צלילים אלקטרוניים פלוס הגשה קשוחה יותר מעולם ה-Pאנק. ההופעה שלהם היתה כיפית לאללה בזכות הסולן הכריזמטי של ההרכב ולהקת הגיבוי החזקה שמאחוריו (כמו הבן של ביל ברופורד על התופים!), ורכשתי בעקבותה את האלבום. בעולם אחר, או אולי בתזמון אחר, הוא היה הופך ללהיט עולמי.

היי, הגענו ל-10. בקרוב אפרסם את הטופ של הטופ, את עשרת אלבומי העשור שלי, את הנוטיז של הנוטיז. בינתיים אני מפנה אליכם את הסמן של המקלדת ושואל, מה האלבומים הנחמדים של העשור שלכם? האלבומים שדגדגו אתכם אבל לא הביאו לפורקן מלא? ספרו לי, אני סקרן.

Posted in מוזיקה | 5 Comments »